לא צריך להיות חרדי כדי לדעת - או לפחות להרגיש - שלחרדים יחס אמביוולנטי לזיכרון השואה. מצד אחד, היא מרחפת שם תמיד באוויר בכל ימות השנה, כנראה הרבה יותר מאשר באוכלוסיות אחרות, לפני כ"ז בניסן וגם אחריו, בעיקר בזכות היסטוריה משפחתית וחיי קהילה ותורה ייחודיים המנכיחים תמיד את הנושא.
מצד שני, הוא כמעט שאינו מדובר או נלמד באופן מסודר - לא במוסדות החינוך ולא במסגרות אחרות. גם בספרות הילדים, ענף פורח ומשגשג במגזר המתנזר ממסכים, קשה מאוד למצוא עיסוק רציני בשואה. על מסעות נוער למחנות ההשמדה בפולין בכלל אין מה לדבר. הנה עדות בגוף ראשון: אני עצמי, בוגר החינוך החרדי (המודרני) ובעל עבר משפחתי עשיר באושוויץ ובכבשנים אחרים, מרגיש חיבור יומיומי לנושא, יותר מאחרים בסביבתי הלא חרדית, ובכל זאת - ולמרות בגרות בהיסטוריה - הידע שלי עליו דל מאוד.
נכון, ביקורי תלמידים בגאיות ההריגה הם עסק יקר עבור חברה ענייה שמסתפקת במועט, וציון יום הזיכרון הממלכתי דווקא בחודש ניסן שבו אין מתענים מונע מרבים את ההזדמנות השנתית לקבל מנה גדושה ומרוכזת של תכני שואה, אבל כל מי שקצת מכיר ודאי מבין שאי אפשר לתלות את העניין בזה.
"מרן הסטייפלר, הרב יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, אמר שלספר לנוער רך וצעיר על זוועות השואה ולאיזה שפל האדם היה מסוגל להגיע, עד שהפך לחיית אדם - זה דבר שמסוגל להקהות את הרגשות ולעורר אכזריות", מסביר הרב מרדכי בלוי, יו"ר 'משמרת הקודש והחינוך' של בד"ץ בני ברק, את ההסתייגות מהוראת השואה, פורמלית ובלתי פורמלית. "אז הבנות אומנם לומדות על זה בין יתר הדברים בהיסטוריה, אבל הבנים לא". לדברי איש החינוך הליטאי, "היהדות החרדית סוברת שזכר הנספים מונצח בהקמת עולם התורה והקהילות מחדש – אם זה פוניבז', חברון, ויז'ניץ, גור, בעלז או כל דבר שנחרב ונבנה מחדש". בשם אחד מאדמו"רי סלונים אמר ש"הילדים שלומדים היום בחיידרים הם נשמות של הנרצחים שבאו לעולם בגלגול חדש", והוסיף: "מאות אלפי בני הישיבות הם התשובה החרדית לשואת יהודי אירופה".
ככלל, בציבור החרדי מעדיפים לתעל את זיכרון השואה למקום חיובי של שאיבת כוחות והשראה להתעלות רוחנית, ולכן מתקשים להזדהות עם אופי היום הממלכתי. במקום לשקוע באבל על השמדת ששת המיליונים או בציון גבורת המתנגדים והמורדים, הם יתמקדו בסיפורים ובעדויות על מסירות הנפש של היהודים המאמינים לשמירת מצוות גם בתוך החושך הגדול. "הציונים, וגם 'יד ושם', לקחו את זה למחוזות אחרים", אומר הרב בלוי, "מדגישים את אבא קובנר ומרדכי אנילביץ' וקוראים לזה גבורה, למרות שהפעולות הללו היו נגד דעת גדולי הדור ונכשלו.
"שואה – בהחלט. נורא. עמלק. אבל גבורה - רק גבורה רוחנית הייתה שם", מוסיף המחנך. "אפיית מצות בתוך אושוויץ, הימנעות מאכילת חמץ בפסח גם כשזה פיקוח נפש ומותר הכול, הסתפקות בקליפות תפוחי אדמה, עשיית חסד אחד עם השני, קבורת מתים במחנות, לימוד תורה מדף של איזו גמרא תלושה שמצאו – אלה הדברים שמספרים אצלנו. לכן קמו ארגונים ומכונים כמו 'גנזך קידוש השם', שם נאספו המון חומרים אותנטיים בנושאים האלה, שלא קיימים ב'יד ושם'". גם מהביקורים במחנות ההשמדה בלוי מסתייג מעט, אף שחלקם מובלים על ידי רבנים חשובים ממחנהו, המבטאים את הנרטיב האמוני, שכן באופן כללי "המסעות הללו נתפסים כדבר לאומני".
שישה מיליון תומכים
אבל הזמן, וגם הטכנולוגיה, עושים את שלהם, ואם החרדים לא באים לאושוויץ - עכשיו אושוויץ יכול לבוא אליהם. מיזם מציאות מדומה שהגו שלוש נשות קולנוע במגזר והושק לאחרונה מציע סיור וירטואלי במחנה ההשמדה ומצליח כנגד כל הסיכויים לרכך את היחס החרדי למסורות ההנצחה החילוניות ולמתן את הרתיעה האוטומטית מהן. תחת הכותרת 'ניצחה הרוח' יכול כעת כל אדם "לבקר" בפולין מהבית או מהמשרד באמצעות משקפי VR ולחוות מסע מודרך תלת־ממדי ב־360 מעלות. רבנים ומחנכים מכל הזרמים כבר נתנו את ברכתם למהלך פורץ הדרך, ואפילו הרב מרדכי בלוי לא מצא בו טעם לפגם. "זה משהו עוצמתי", הוא מודה.
מרים כהן, חני קופילוביץ' ויוטי ניימן מגיעות מלב החברה החרדית – הכי לא "חרדיות מודרניות" שיש. מרים משתייכת לזרם הספרדי, חני לחסידות סלונים ויוטי לגור, ושלושתן נשואות לאברכי כולל ושולחות את ילדיהן לחיידרים ולתלמודי תורה. הן למדו בימוי, תסריטאות, צילום, משחק ומקצועות קולנועיים נוספים במסגרות המותאמות לאורחות חייהן, חברו זו לזו, ובמשך יותר מעשור יצרו יחד, כמפיקות חיצוניות, סרטים להקרנות ציבוריות לנשים וילדים בקהילה, כמקובל במגזר. עם התפרצות הקורונה הלקוחות נעלמו, והן נאלצו לקפוץ למים ולפנות לראשונה להפקות יזומות במימון עצמי. התוצאה: "קוּקוּרוֹנה", סדרה קומית שוברת קופות לכל המשפחה ברוח התקופה.
למרות ההצלחה הגדולה והביקוש לפרקים נוספים, השלישייה הגיעה בתוך כמה חודשים לתחושת מיצוי. המשבר הכלכלי של הימים ההם הלך והחריף ולא פסח גם עליהן, אבל מהטלטלה העזה שהביאה איתה המגפה הן הפיקו מתוק: אחרי שצברו ביטחון ליזום, בזכות סרטי הילדים, הן החליטו ללכת בגדול ולהגשים חלום ישן המשותף לשלושתן: לצאת למסע לפולין - ולהביא אותו לכאן. לזיכרון השואה היה תמיד מקום מרכזי בחייהן, אך כבוגרות החינוך החרדי הן לא ביקרו במחנות ההשמדה ולא לקחו חלק בחוויה העוצמתית המשותפת לישראלים רבים שסיירו בהם. כעת זיהו הזדמנות להשלים את הפער לעצמן, אך בעיקר לרתום את היכולות והמיומנויות הקולנועיות והטכנולוגיות שלהן כדי לסייע לאחרים לעשות זאת. התוצאה היא לא פחות ממהפכה בהוראת השואה בחברה החרדית: סיור וירטואלי של יותר משעה באתרים המרכזיים באושוויץ מתוך נקודת מבט אמונית המדגישה את מסירות הנפש של היהודים במחנה לשמירת תורה ומצוות, בהדרכת הרב ישראל גולדווסר, איש חסידות גור, חוקר ומרצה בעל שם להיסטוריה יהודית ולשואה.
"כשיצאנו לפרויקט הזה ידענו שהמחסום שמונע יציאת חרדים למסעות בפולין הוא לא רק טכני או כלכלי", אומרת מרים כהן, ראש המיזם, "יש כאן עניין תרבותי מהותי של חשש מחשיפה לזוועות האלה בצורה ישירה כל כך ולא מבוקרת, ולכן הייתה מעין צנזורה, כדי לשמור על הנפש - בדיוק כמו כשמדובר בתכנים מיניים או אלימים. אבל בסופו של דבר, עצם העובדה שלא נפגשים עם הדבר האמיתי יצרה לדעתנו חסך משמעותי, ולכן החלטנו לצאת מאזור הנוחות שלנו וללכת על הפקה גדולה שכרוכה בתקציבי ענק שלא הכרנו קודם. הציבור החרדי לא רואה את 'רשימת שינדלר' או 'הפסנתרן', אז אנחנו נעשה משהו קולנועי אחר שמתאים לצרכים שלו".
כהן, קופילוביץ' וניימן פנו תחילה לחברות, קרנות וגופים שונים בניסיון לגייס שיתופי פעולה ומימון לפרויקט, אך הדלתות נסגרו בפניהן בזו אחר זו. "הטכנולוגיה הזו מתאימה בדרך כלל לגיימינג או כל מיני אפליקציות", משחזרת חני, "אבל אנחנו התעקשנו על סרט באורך מלא, וכל פגישה הסתיימה אחרי חמש דקות. אז ישבנו יחד וקיבלנו החלטה שאנחנו יוצאות עם זה לדרך לבד. הקשבנו לקול הפנימי שלנו שקרא לנו להביא את החוויה למאות אלפים שלא עושים את המסע המשמעותי הזה, שיש לו השפעה אדירה על הזהות היהודית ועל החיבור להיסטוריה". מרים מוסיפה כי בכל פעם שהקשיים איימו להכניע ולייאש אותן, היא הזכירה לחברותיה: "יש מאחורינו שישה מיליון שתומכים בנו".
השלב הבא היה לפנות לאתר אושוויץ כדי לבדוק אם יש בכלל היתכנות לצילום במקום, אבל הוא היה סגור למשך תקופה ארוכה בגלל הקורונה באירופה, ושוב מצאו את עצמן הקולנועניות החרדיות על סף שבירה. מרים, דוברת הצרפתית, לא ויתרה, אזרה אומץ ויצרה קשר ישיר עם אחת מחברי הדירקטוריון כדי לדבר על ליבה, בשפתה. הקסם פעל, וההנהלה התכנסה והחליטה לפתוח את האתר במיוחד עבור צוות 'ניצחה הרוח' לשלושה ימי צילום מלאים, גם במקומות שאליהם לא מורשים להיכנס בדרך כלל תיירים מן המניין, כולל אישור חסר תקדים להפעלת רחפן. "רק בזכות הקורונה, שבהתחלה תקעה הכול, הפרויקט הזה היה יכול בכלל לצאת לפועל", מבינות היום, בדיעבד, חני ומרים. "לא הייתה אפשרות לעשות את מה שעשינו כשלצידנו עשרת אלפים אנשים ביום. היה שם שקט מזעזע. הרגשנו את הנשמות מרחפות באוויר".
במסע הווירטואלי, שיצא לדרך לפני כחצי שנה, מוביל המדריך גולדווסר את המשתתפים אל קרונות הרכבות ובורות ההריגה, אל צריפי המגורים ודרגשי השינה, אל תאי הגזים ואל המשרפות, ומתמקד, כאמור, בסיפורים ובעדויות על מסירות הנפש של היהודים במקום – להנחת תפילין, לקיום מצוות היום בשבתות ובחגים, לשמירה על צלם אנוש, למלחמה על קדושת החיים. "אנחנו לא תיירים כאן, אנחנו אבלים", הוא מתאר את נקודת המבט שלו בסיור, ומיד עובר משואה לתקומה: "זהו מקום החורבן, אבל עם ישראל נולד פה מחדש".
הסיור מיועד לבני 16 ומעלה, ואלפי חרדים, נוער ומבוגרים, כבר השתתפו בו, בהקרנות קבוצתיות שנערכו לצוותים חינוכיים, לתלמידים, למקומות עבודה ועוד. "אנשים גדלו על שואה בתוך הבתים שלהם בצורה מאוד משמעותית, עם הורים, סבים וסבתות שבאו משם וחיבור חזק יותר ביחס לקהלים אחרים, אבל רק עכשיו הם טועמים מהמסע לפולין", מתארת מרים. "כשהם שם אתה מזהה מיד, לפי הצורה שבה הם חווים את זה, מי מהם בני הדור השני והשלישי".
הרבנים, כאמור, תומכים במיזם, אם כי בכמה קהילות שמרניות וסגורות במיוחד מעדיפים להימנע ממשקפי המציאות המדומה, כדי שלא לחשוף את הקהל לטכנולוגיה המשמשת בדרך כלל מטרות חוליות וזולות יותר - ושם הסרט מוקרן על מסך רגיל. "בהתחלה זה עורר קצת רעש", מספרת מרים, "אבל מהר מאוד כולם הבינו שהתוכן ערכי ואמוני ומלא בחיזוק, אז הקולות הללו נרגעו".
הכי קרוב לחרדי
במקביל להצלחה אצל החרדים, פרץ 'ניצחה הרוח' בתוך זמן קצר את גבולות המגזר שאליו יועד, וכיום רוב ההזמנות מגיעות מארגונים ומוסדות חינוך גם באוכלוסיה הכללית. "הנרטיב של הסיור אומנם מאוד דתי ואמוני, ובכל זאת אנשים חילונים מתחברים אליו מאוד, מתרגשים וגם בוכים", אומרת כהן. "פתאום הבנו שזה יכול להיות גם גשר מדהים בין המגזרים. תלמידי תיכון שצפו בזה וממש 'נגעו' ברב גולדווסר אמרו לי שהם לא יודעים אם אי פעם תהיה להם עוד הזדמנות להיות קרובים כל כך לאדם חרדי. חלקם באו עם ידע עשיר על השואה ואפילו היו במסע לפולין, אבל פתאום גילו עולם שלם שלא הכירו, נקודת מבט חדשה על מה שעבר על היהודים באושוויץ ועל החוויה שלהם שם". ויחד עם זאת, קופילוביץ' אומרת שיש גם כוונה לצלם פרקים נוספים, עם הדרכות המבטאות נרטיבים שונים.
חני ומרים מדגישות שתיהן כי בניגוד למה שאולי חשבו כשיצאו לדרך – הסיור הווירטואלי אינו יכול להיות תחליף למסע לפולין עבור מי שיכול לצאת לשם, אך הוא בהחלט משלים אותו. "אין כמו להיות שם ולראות ולהריח. מצד שני, יש לזה אפקט רגשי נוסף וייחודי בגלל האינטנסיביות", אמרו. "זו חוויה שיכולה לתת ולחדש המון גם לאנשים שביקרו פיזית במחנות". בנוסף הן מספרות כי הורים ומחנכים רבים המסתייגים מהמסע של התיכוניסטים לפולין, בגלל אווירת החופש המתבטאת לעיתים בקלות ראש ובפריקת עול, מוצאים בסיור הווירטואלי גורם מאזן, משום שהוא מתקיים בתוך המסגרת הלימודים הרגילה ובתנאים "סטריליים".
בניגוד לשותפותיה, שלהן היסטוריה משפחתית או קהילתית הקשורה בשואה, מרים כהן, ראש הפרויקט, היא ממוצא מרוקאי, ואבותיה לא חוו את זוועות השואה על בשרם. למרות זאת היא מתארת כי תמיד נמשכה מאוד לעיסוק בנושא באופן לא מוסבר. "תמיד זה ליווה אותי, וכילדה חייתי בצל הסיפורים מהמחנות ודמיינתי את עצמי בכל מיני סיטואציות שם", אמרה. "כשהגעתי לאושוויץ לראשונה במסגרת הפרויקט הרגשתי שהמקומות האלה ממש לא חדשים לי, שהנשמה שלי כבר הייתה שם. מאז אני מדליקה בכל יום שישי נר לעילוי נשמות הנספים של אותו שבוע".
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'
לתגובות: [email protected]
***