הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי
בחתימת פרשת קדושים מופיע אחד המושגים המרכזיים המעצבים את מושג הקדושה: ההבדלה.

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי".

הקדושה נוצרת על ידי הבדלה. קדושת האכילה נוצרת על ידי ההבדלה בין בעלי החיים הטהורים, המותרים באכילה, לבין אלו הטמאים, האסורים באכילה. קדושת האכילה היא אחת מן ההבדלות המחוללות את הקדושה של עם ישראל, שאף היא מתבטאת בהבדלה: "בין ישראל לעמים".

בפרשת קדושים מוזכרות גם הבדלות אחרות המכוננות קדושה ומרכיבות יחדיו את קדושת ישראל. בכללן: קדושת הזמן, המבוססת על הבדלה בין ימי חול לבין מועד ושבת, קדושת המקום, המבוססת על הבדלת המקום המקודש מסביבתו: ארץ ישראל ובית המקדש וכן קדושת המשפחה והקהילה המתבטאת בהיבדלות מן העריות האסורות.

בעולם הקדם-מודרני, הצבת גדרות ויצירת גבולות הייתה מוסכמה ראשונית. בראש ובראשונה הבדלה בין בני האדם לפי מגדר, עדה, דת, לאום, מעמד חברתי ועוד כיוצא בהם. מעבר לכך, בכל קהילה, שבט ועם, היו גם מסורות של קדושה לאישים, למקדשים, לחפצים, שכולם היו כרוכים בהבדלות ובהבחנות.

לכאורה, לא כך הדבר בימינו. העולם המודרני והבתר-מודרני הוא כביכול עולם מחולן. אין בו אנשים קדושים, אין בו חפצים של קדושה, אין בו מקומות קדושים. וכל מה שקשור לקדושה נתפס כמסורתי, שמרני או דתי, והוא זר לעולם המודרני ואמונותיו. האמונה המודרנית גורסת שוויון והכלה ולא הבדלה והפרדה.

אולם למען האמת, הרוח האנושית אינה יכולה להתקיים בלי קדושה, ובלי הבדלות, מתוך שוויונאות גמורה, הסרת מחיצות ורידוד ההבחנות. לכן, מזהים חוקרים של החברה המודרנית והבתר-מודרנית תופעות של "תחליפי קדושה", שבהם מתרחשים אירועים הדומים באופיים לעולם הקדושה הדתי. השוני אינו בעצם קיומן של הבדלות וגבולות המחוללים קדושה, אלא באופיים של שני העולמות, במטרותיהם והישגיהם.

לדוגמה, אחד מן המרחבים שבהם יש שפה הדומה לשפה של קדושה בעולם המודרני הוא עולם האמנות. יש בו כהנים מקודשים: האמנים עצמם. ישנם מרחבים מקודשים: אולמות התצוגה במוזיאון או אולמות המופעים של המוסיקה. ישנה ספרות מחקר ועיון וגם שיח ציבורי המתיימרים לקבע מי רשאי להיכנס להיכל הקודש ולהיחשב כאמנות ראויה ואיכותית ומי אינו יכול להיכלל בכך. יש זמנים מקודשים שבהם מתרחשת עיקר הפעילות האמנותית, כדוגמת הפסטיבלים בתחום המוסיקה. כרטיסי הכניסה והמנויים מבחינים בין הרשאים להיכנס להיכל לאלו שאינם זכאים לכך. וישנם גם "חילונים" שאינם מוצאים ענין באמנויות ומדירים רגליהם ממרחבי הקדושה הללו.

מרחב אחר דמוי-קדושה הוא מרחב הספורט. יש בו בגדים, מדים ודגלים המבחינים בין קבוצות שונות. יש בו מקומות מקודשים – אולמות הספורט ומגרשיו. ישנם זמנים מקודשים, שבשיאם האירוע שביסודו היה שייך לעולם הדת היוונית – האולימפיאדה. ככלל, רבים מן ההיבטים הדתיים והמקודשים של עולם הספורט נובעים ביסודם מתפיסתו הפולחנית של גוף האדם ושל המעשה הספורטיבי בתרבות יוון העתיקה.

חוקרים רבים עמדו על כך שבחברה הישראלית, בעיקר היהודית, במדינת ישראל, קיימים מועדים וטקסים של קדושה אזרחית. הם מתרחשים בתקופה שבה קוראים את פרשת קדושים בתורה: ימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל ויום העצמאות. סביב המועדים המקודשים הללו יש מערכת שלמה של טקסים וסמלים שיש בהם סממנים אופיינים של קדושה: קדושת האישים, בעיקר החללים זיכרונם לברכה, ועמהם גם השרידים, הניצולים והנפגעים החיים עמנו. הסמלים המקודשים: הדגל, סמל המדינה, אותות צה"ל. הזמנים המקודשים, שהם הימים עצמם וגם רגעים בתוכם, כדוגמת הרגעים של הצפירה. המקומות המקודשים: בתי העלמין הצבאיים, הר הרצל, יד ושם ועוד ועוד.

בכל תחום דעת ובכל הקשר חברתי מודרני אפשר לאתר את מרחבי הקדושה הנותנים מענה לצורך אמיתי ועמוק מאד של נפש האדם ונשמתו.

מעתה עלינו להבין, שהדיון העיקרי ברעיון הקדושה גם בעידן המודרני וזה שאחריו, אינו ויכוח בין הדתיים התומכים בקדושה לבין ה"חילוניים" שאין קדושה ואין מקום לקדושה בחייהם, אלא ויכוח על איזו קדושה אנו מבססים את חיינו, מאילו מקורות אנו יונקים את מושגי הקדושה ומה אנו מבקשים שתכונן בחיינו.
היסוד המרכזי שעליו נשענת הקדושה בפרשתנו הוא הקדוש מכל: "כי קדוש אני", "אני ה' מקדשכם". התפקיד והתכלית של הקדושה בתורה הוא ההתקשרות עם הקדוש-ברוך-הוא ותורתו.

לא כל "קדושה" שאינה יונקת ישירות ממצוות התורה היא בהכרח שלילית. אין לזלזל בחשיבותם של מוקדי קודש נוספים בחיינו הכלליים, כאשר אין הם באים כחלופה לתורה אלא כהעצמה והרחבה הנחוצות במרחבים נוספים של נפש האדם והחברה. כמו אלו שהוזכרו לעיל, האמנות, המוסיקה, הספורט, הלאום והחברה, ועוד רבים ושונים שלא מנינו כאן.

אחרי כל פסוקי החתימה המסכמים את נושא הקדושה, מופיע הפסוק האחרון בפרשתנו, הנראה חורג מחוץ למקומו והקשרו: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם". דומני, שהאיסור הזה והעונש החמור הכרוך בו מבקשים להילחם בתופעה של שימוש קלוקל במעשים שמוצאם בתחום הקדושה, על מנת לחולל טומאה.

התורה מזהירה מפני מערכות של קדושה המנותקות מזיקה אל ה' ואל תורתו, ויעדיהם מנוגדים: אלו הם הקָדֵשׁ והקְדֵשָׁה שנאסרו בתכלית האיסור, כי הם מתקדשים למטרה שהיא ממש היפוך המטרה של קדושת התורה. כך כנראה גם האוב והידעוני, המתחזים לקדושים אך מטעים ומעוותים, והיחס אליהם חמור בהרבה מאשר אל אנשים שחיים חיי חולין, אך אינם עוסקים בחילול הקודש ובהטעיית נפשות אחרי קודש טמא ומעוות.

יהי רצון שנזכה לקדש את הראוי לקידוש, ומעולמות הקדושה נשאב מים חיים לטהר גם את החולין שבחיינו.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג