גם שבע שנים אחרי אני לא מסוגל לכתוב את דמותו של הרב ליכטנשטיין. משהו בעוצמת הזיכרון מטשטש את היכולת שלי לספר סיפור. רק כדי שלא ידהו עם השנים אספתי לעצמי כמה שברי זכרונות אישיים. ואולי משהו מזוהרו ישתקף ברסיסי תחושותיי.
א. הפעם הראשונה. בזמן קיץ של שיעור ב' הגעתי לשבועיים לישיבת הר-עציון ונכנסתי לשיעורים במסכת ברכות. הרב, כדרכו, העלה אפשרויות למדניות שונות בהבנת הסוגיה, והחבר'ה ישבו בסך הכל בשקט והקשיבו. אבל אני, שלא הייתי רגיל לדרך הלימוד הספרותית, המרחפת קצת על פני המים, עימתתי כל הבנה שהציע עם פרטים ודקדוקים שלא התיישבו איתה. הרב היה מקשיב בסבלנות, לפעמים אפילו הסכים עם הקושיות שלי, אבל אף פעם לא התרגש מהן. וזה מה שהכי שיגע אותי. "לבן שלך יש ראש פתוח", אמר לאבא שלי כשפגש אותו כמה ימים אחר כך. אני מקווה שזו הייתה מחמאה.
ב. רגש. בתשעה באב היה הרב בוכה כמו ילד; ובשמחת-תורה היה נראה כחתן בחופתו. אבל אני זוכר גם בוקר פורים אחד, כשהחצפתי פנים, אולי בהשפעת ליל אמש, וביקשתי להסתכל אתו במגילת הקלף במהלך הקריאה. וכשהרב מדן קרא 'כאשר אבדתי אבדתי' גופו של הרב רעד באנחה קורעת לב.
ג. דמוקרטיה. בתחילת הזמן היה כותב לו"ז מפורט בכתב ידו, עם נושאי השיעורים שיתקיימו בחודשים הקרובים לפי סדר הדפים. פעם ניגשתי לומר לו שהחבר'ה שואלים אם אפשר לשנות משהו בתכנית. "אני כבר למדתי," השיב, "עכשיו אני פה כדי שאתם תלמדו". וכך בכל סוף זמן היה מקיים הצבעה דמוקרטית (מתישה לפעמים) על המסכת שנלמד בזמן הבא.
ד. ביקורת. רעדנו מפניו. באופן הכי פיזי והכי מילולי, כשנדרשנו אחד לכמה חודשים להעביר 'חבורה', שיעור בעיון, תחת שבט הביקורת שלו. והרב לא חסך מאיתנו לא מילים של שבח ולא של ביקורת. "החבורה הייתה מאלפת", הייתה הפתיחה הקבועה שזכו לשמוע ברי-המזל שבינינו, ולאחר מכן היה מגיע פירוט מדוקדק של הקשיים הלמדניים, המתודיים ואפילו הרטוריים שהיו בדברינו ("תשאיר את הקלפים יותר קרוב לחזה", אמר לי פעם). ופעם, אחרי חבורה קצת פחות מוצלחת, ותגובה שהייתה בהתאם, ניגש אליי בבית המדרש ושאל אם אני חושב שאולי הוא קצת הגזים בדברי הביקורת. "אני חושב שכן, הרב," עניתי.
ה. אבל הייתה גם הפעם ההיא שאבא שלי קיבל טלפון מהרב, בתקופה של סערות כאלו ואחרות סביב ענייני גיור או נישואין או הרבנות הראשית. "מה הרב מבקש?", שאל אבי מורי. "רק לומר לך שהבן שלך נתן היום חבורה יפה," הייתה התשובה.
ו. אינטימיות. פעם, כשהכנתי 'חבורה' לומר לפני הרב ליכטנשטיין, עלתה בדעתי סברה מעניינת. אלא שעל הסברה הזו אפשר היה להקשות קושיה חזקה, שאותה יכולתי לתרץ בעזרת סברה נוספת. התלבטתי כיצד לנהוג: יכולתי להציע את הסברה, להקשות את הקושיה וליישב אותה, אבל זה היה מסבך את העניינים ומעיק על המבנה של השיעור. לבסוף החלטתי להציג את הסברה כפי שהיא, ולבנות על זה שהרב לא יוכל להישאר שוה-נפש אלא יקשה בעצמו את הקושיה, ואז אוכל לתרץ אותה. ובמקום הרצאה מפותלת יתקיים בשיעור משא-ומתן תוסס. וכך היה. וקצת קשה לי להסביר למה, אבל מבחינתי זה היה רגע מאד עמוק של מפגש.
ז. שברי לוחות. קשה היה לראות אותו בשנתיים האחרונות. את מי שעד לא מזמן סירב לקבל ממני עזרה בנשיאת ערימות אדירות-ממדים של ספרים מבית המדרש אל הכיתה; וכעת הוא פוסע בקושי רב, בפסיעות מדודות, אל הכסא שבו אחרי זמן לא רב ראשו צונח ועיניו נעצמות. אבל היה זה גם מחזה נורא הוד. לראות את הרב מקדיש את כוחותיו האחרונים כדי לשבת בעוד שיעור של תלמיד צעיר (ואחת לשניים-שלושה שיעורים להרים פתאום את הראש ולהעיר הערה מבריקה שאף אחד אחר לא יכול היה); להירדם על דף גמרא נוסף. אדם כי ימות באהל.
ח. החמצות. לחתונה שלי הוא לא הגיע בעקבות הניתוח הראשון ברגל. יש לי תמונות איתו מן החתונות של האחים שלי, שיכולות בקלות להיראות כאילו צולמו בחתונה שלי. אבל הן לא. את 'מבית לפרוכת' סיימתי לכתוב כשהרב עוד היה חד וצלול אבל נוטה כבר להתעייף לפעמים. יותר מפעם אחת הוא אמר לי שאהב מאד את הספר וישתדל לכתוב בהקדם. פעם אחת הוא אפילו התקשר לברר משהו כדי שיוכל להתחיל לכתוב, אבל משום מה לא עניתי, וכשהתקשרתי בעצמי אחרי זמן מה ענתה לי הרבנית טובה ואמרה שאת הרכבת הזאת כבר איחרתי. וכך, במקום הסכמה בכתב ידו, מתנוססת על גב הספר הקדשה לזכרו.
ט. פרידה. שלושה ימים קודם פטירתו, נכנסתי לבקר אותו, כשהוא יושב ועיניו עצומות-למחצה, ידיו מדפדפות בגיליון של Tradition.
"אפשר לשאול את הרב שאלה?", פתחתי כפי שעשיתי אין-ספור פעמים בעבר, "התוספות בכתובות כותבים... ולכאורה הם סותרים את דבריהם במסכת ביצה...", כך הרציתי את קושייתי כשהוא מקשיב ומהנהן.
לאחר שסיימתי השתררה שתיקה, והרבנית טובה שאלה את הרב: "did you hear his question?".
שמעתי את השאלה, ענה לה הרב, "but I don't have a clear answer". "זה בסדר", טפחה הרבנית על ידו, "you don't always have to have a clear answer". וכך לחץ הרב את ידי ובירך אותי לשלום, ואני, עד היום חסרה לי אותה clear answer.
י. אחרי מות. חודשים רבים אחרי, אפילו שנים, הוא היה בא אליי בלילות. הייתי מרצה לפניו בחלום את שאלותיי ופורש את חידושיי. לאחרונה הוא כבר לא מגיע, ואני מוצא את עצמי נדרש לצטט אותו יותר. לחוות את הקשר דרך הסיכומים והכתבים, השיעורים והתשובות, וגם בבן שקראתי בשמו, אהרן.