הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

"זקף אותו אדם פניו בפניו ואמר, אם סיפורי מעשיות אתם מבקשים אני אספר לכם סיפורים עד שיקרש החלב שבכירסותיכם.

ואתה יכול לומר לאביך שינדה אותי כשם שנידה את רבי עקיבא יוסף בעל לב עברי, שהוא בעל לב עברי באמת. וכיון שהזכיר את רבי עקיבא יוסף התחיל מספר כמה צרות עברו על אותו צדיק..." (ש"י עגנון, תמול שלשום, תשל"ט עמ' 486-487).

מועדי אייר מעוררים בכל שנה, לצד השמחה וההודאה עליהם, גם את ההבדלים שקיימים ביחס למדינת ישראל ולגאולת דורנו בין ציבורים שונים בישראל כיום. מי מתייחס ליום העצמאות ומהו יחסו ליום הזה. תפילה לשלום המדינה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום ירושלים ועוד ועוד מהווים סלע מחלוקת בין חלקי העם. עבורנו, בני הציונות הדתית, ימים אלה אפופים הוד והדר מיוחדים, בהיותם ימים המהדהדים נבואות המתגשמות בימינו, ומפיחות חיים במילים "ראשית צמיחת גאולתנו", אך גם מעוררים צורך לרענן את נקודת המבט על גישתנו ואמונתנו בתהליך שיבת ציון בדור הזה.

את הדברים הבאים, אבקש להקדיש לדמות מיוחדת במינה שלמרבה הצער קצת נשכחה מלב. דמות שבמידה רבה נכון יהיה להגדירה "הציוני דתי הראשון", רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל, מחבר הספר "לב העיברי" (ראשי תיבות שמו – עקיבה יוסף בן רבי יחיאל), או בכינויו עי"ש (להלן), (על שמו נקראת המועצה המקומית בְּנֵי עַיִ"שׁ, השוכנת דרומית לגדרה), שהשבוע (א' באייר), מלאו מאה שנים לפטירתו.

במאמר מרתק בשם "דור שאחר את מנהיגו", שפורסם בשבוע שעבר לרגל ציון אזכרת המאה, על ידי ראשי הארגון החרדי "קדושת ציון" כתבו במעין הכאה על חטא: "ישנן לא מעט דמויות הוד במאתיים וחמשים השנים האחרונות של ההיסטוריה של עמנו, אשר הטביעו את חותמן ושמשו השראה עבור דורשי ציון על טהרת הקודש. אולם אחד ויחיד היה רבי עקיבה יוסף שלזינגר, אשר גם ידע לקרוא את המפה בזמן הנכון, וגם ידע לשרטט במדויק את הפתרון, עד לפרטים הקטנים ביותר... אך אילו שמענו למורנו רבי עקיבה יוסף, אילו דרשנו לציון באמת על טהרת הקודש - 'מדינת היהודים' הייתה גם הופכת למדינה היהודית! אכן, דור שאחר את מנהיגו..."

מיהו אפוא רבי עקיבא יוסף שלזינגר ומה היה חזונו?

עברי אנוכי

הרב עי"ש נולד בשנת תקצ"ח (1837) בפרשבורג ונפטר בירושלים בשנת תרפ"ב (1922). בשנת תר"ל (1870) עלה ארצה, לאחר שמספר חודשים קודם לכן, סמוך לפרשת 'לך לך', פקדו אותו חלומות וחזיונות שהניעו אותו לעזוב את הגלות לטובת ארץ ישראל. כתלמיד לבית מדרשו של החת"ם סופר, הוציא בשנת תקכ"ד (1864) ספר בשם "לב העיברי" (חלקו השני יצא כארבע שנים מאוחר יותר), המובסס על צוואת החת"ם סופר. הספר הופך ל"רב מכר" ונמכר במשך השנים באלפי עותקים. וכך כתב אחד ממשכילי התקופה על הצלחתו האדירה של הספר: "לא ראינו ולא מצינו, שנתקבל שום ספר מהספרים שיצאו לאור בימינו אלה אצל המון אחינו בני ישראל בכבוד גדול ושמחה עצומה, כמו ספר לב העיברי". מה היה בספר הזה ששבה כך את הלבבות?

במידה רבה חזונו של הרב עי"ש הקדים את חזונו של הרצל בכעשרים שנה. מתוך הבנתו את מצב ההתבוללות בעקבות ההשכלה, האיץ את היהודים בדבריו לעלות ארצה ולכונן מחדש את הלאומיות היהודית מתוך חיבור לתורה ולמצוות. הוא הכין תוכנית מעשית שלמה שכללה רכישת אדמות מהטורקים (הוא בעצמו היה מרוכשי אדמות פתח תקווה). בהמשך כתב תוכנית להקמת ארגון שומר, צבא, יישוב חקלאי ועוד ועוד.

הוא היה איש חזון אך גם איש מעשה והחל להגשים את תוכניותיו עם עלייתו ארצה. לצד החזון הלאומי-יהודי שלו, נאבק עוד בהיותו בחו"ל בהשכלה ובנוהים אחריה. לטענתו, הדגשת ההשכלה היא שגרמה לטשטוש הממד הלאומי של היהדות והצגתה כדת בלבד. כמו כן הדגיש את חשיבות השימוש בשפה העברית ובלבוש בעל סממנים יהודיים. וכך כתב בספרו ('לב העיברי' חלק א): ”הזהרו משינוי השם... שלא יעשו כמו שעושין, שמי ששמו אהרן מכנה עצמו אדאלף שיהיו נזהרים משינוי הלשון, דלשון יהודית דילן יש לו דין כלשון הקודש... ומלבוש נכרי ח"ו זה איסור מקרא... וסימן ויבא יעקב שלם, ר"ת שם לשון מלבוש.“ מושג השל"ם חזר בדבריו כמעין סיסמא. מובן שבגלל עמדותיו התקיפות והקנאיות נרדף מכל צד – מהחרדים ומהמשכילים...

לא אבדה תקוותנו

הרב צבי יהודה זצ"ל היה מזכיר את הרב עי"ש מדי פעם בשיחותיו וכך אמר עליו: "בעל "לב העיברי" היה אדם נפלא. קנאי גדול במלחמה נגד הריפורמים וקנאי גדול לישוב ארץ-ישראל (היה לו חלק ביסוד פתח-תקוה). הוא אמר שברכת יצחק שייכת אף למצבים של תחיית הישוב. על הפסוק וירח את ריח בגדיו ויברכהו...ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, דרשו חז"ל: "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין לז, א). פירש בעל "לב העיברי" שעל אף שהריח יצחק אבינו, בגודל קודשו, שבגידה תהא כאן לעתיד לבוא, שיהיו בעובדי אדמת הקודש כאלו שאינם מדקדקים במצוות – בכל זאת "ויברכהו" – ברוכים יהיו בברכת הארץ, ותשועה גדולה עתידה לצאת מכאן" (שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 220-221).

דמותו של הרב עי"ש מבהירה שוב יסוד חשוב מאוד בתולדות ישראל בעת החדשה: שורשיה של הציונות נטועים בקודש ואל הקודש הם שבים. וכדבריו: "כי אם אין כאן שורשים, רוח בא ועקרתו על פניו ח"ו..." ועוד אנקדוטה מפתיעה לסיום. בפעם הבאה שאתם שרים את המנון התקווה, היזכרו בדברים אלה של הרב עי"ש, אותם כתב זמן רב לפני משורר 'התקווה' נפתלי הרץ אימבר: "לא איבדנו תקוותנו מלשוב לארצנו".