"אין מילים שיכולות לתאר מספיק טוב את הפסוק 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה'", כך מתאר הרב אריה מונק, תושב אלעד ומנכ"ל עמותת 'בית חם' המטפלת בנפגעי נפש וטראומות במגזר, את התחושות בעיר במהלך היממות שחלפו מאז הפגוע הרצחני בעיר.
"בכל סוף השבוע הייתי בפגישות ובעבודה בירושלים. הילדים נשארו לבד בבית. זה מגיע לרמות של לסגור תריסים ולנעול את חלון הברזל בממ"ד, ולנעול את הדלת בכל המנעולים שיש ולהסתכל במצלמות שאין שום מחבל. לא יוצאים מהבתים לתפילות מכולת או בית ספר".
כזכור ראש העירייה באלעד הודיע שהלימודים יימשכו כסדרן, והרב מונק מציין כי אמנם גם הוא המליץ על כך על מנת שלא לקבע מציאות של הימנעות כל עוד מערכת הביטחון מגדירה את המצב כבטוח, אך בפועל בכיתותיהם של ילדיו ניתן היה למצוא שמתוך 60 ילדים הגיעו רק 16. "הורים שמעו את ראש העיר ואת העצות שלי ושל אחרים, אבל בפועל אמרו שפוחדים להוציא את הילדים לבתי הספר".
עוד מתאר הרב מונק את השממה ביום שישי ברחובות אלעד שבימים כתקנם אמורים להיות הומי אדם, "אווירת מלחמה ופחד וחשש מאיפה הוא יצוץ". עם זאת מציין הרב מונק כי "לכידת המחבלים בוודאי שמרגיעה", אך ברגיעה הביטחונית הזו לעיתים מתעוררת סערה נפשית "אדם שנמצא במצב של הישרדות וטראנס אין לנפש שלו זמן לעבד את החרדה שלו, את מה שקרה לו ואת הנזקים, כי הוא דרוך בחשש מפיגוע נוסף. כשנתפסו המחבלים ונוצרה תחושה של כאילו ביטחון, הנפש מתפנה לחשוב מה עברתי ומה היה שם. כך שיכול להיות שזה יהיה מצב נפשי גרוע יותר".
בדבריו מוסיף הרב מונק ומציין את הדאגה הרבה מקרבתה של אלעד לגדר הפרוצה לחלוטין, כאשר המרחק לכפרים פלשתיניים הוא לא יותר משלושה קילומטרים. "אני לא יודע מה צריך לעשות בהיבט הביטחוני אבל מה שצריך לקרות הוא, שאנשים יוכלו לגור בביטחה במקום שנמצא במרכז הארץ. לא יתכן שתושבים יחיו בפחד נוראי מהיום והלאה בגלל שקל לפגע במקום כמו אלעד. אם חוליית ערבים רוצה לפגע, אלעד הוא אחד המקומות הקלים ביותר".
על אנשי המקצוע שמטפלים בטראומות של אחרים בעוד הם עצמם מוצאים עצמם תחת חשש וחרדה, אומר הרב מונק כי אין איש מקצוע שאינו מודרך בתחום הנפש, וזאת על מנת לסייע לו לפרק את האנרגיות השליליות שמצטברות אצלו לאחר החשיפה למצוקותיהם של אחרים. "קשה עד בלתי אפשרי לאגור את כל הקושי הזה כשתומכים באחרים".
את האמונה מוצא הרב מונק ככלי הכרחי בהתמודדות עם מצוקה וחרדה, אם כי לא ברגעים הראשונים שבהם הסכנה נמצאת והטבע האנושי מוביל לבריחה, הסתתרות ושמירה על הקיום. בשלבים מאוחרים יותר מגיע תפקידה של ההתמודדות עם האירוע בין השאר בעזרת הכלי האמוני שנותן מענה גם לשאלת היכולת להמשיך ולתפקד, כאשר אין ערובה של מאה אחוזים שאירוע טראגי שכזה לא יחזור על עצמו.
במגזרים שהאמונה אינה חלק מהלך הרוח והנפש, קיימת אידיאולוגיה שמשלימה משהו מהחסר. כך בין השאר ניתן למצוא את התפיסה לפיה אם המחבלים רצו שנפסיק לחיות חיי שגרה אנחנו ננהג בדיוק ההיפך. בהיבט זה האידיאולוגיה משמשת כאמונה בפני עצמה.