ראתה בתיאטרון בית מדרש מעמיק ומשמח לחיים. נועה אריאל ז"ל
ראתה בתיאטרון בית מדרש מעמיק ומשמח לחיים. נועה אריאל ז"ל צילום: אברהם בנימין

הידיעה שצצה ביום ראשון השבוע מול עיניו של מאיר עוזיאל הכתה אותו בצער: נועה אריאל איננה. "הכרתי אותה בנעוריה, לפני למעלה מארבעים שנה, והתרשמתי ממנה מאוד", סיפר השבוע ל'בשבע' עיתונאי 'מעריב' הוותיק, "אי אפשר היה שלא להתרשם ממנה. תוססת, חדת שכל, מפיצה עמקות בתוך עליזות. כתבתי אז על ההיכרות הזו במדורי 'שיפודים'". מאז שמר איתה עוזיאל על קשר רופף. "ראיתי את ביתה ביצהר עוד במהלך בנייתו, ושמעתי, גם ממנה, על הפעילות האומנותית שלה".

בשנה האחרונה הייתה לעוזיאל תוכנית מעניינת, שהייתה אמורה להסתיים באופן אחר: "תכננתי לעשות מעשה כזה: לנסוע ליצהר באוטובוס, ולכתוב על הנסיעה הזאת. לא הודעתי לה או לאיש שאני מתכנן להגיע ליצהר ועוד באוטובוס. עם זאת, ידעתי שאם ארד מן האוטובוס ביצהר אשאל דבר ראשון: איפה נועה?". בגלל הקורונה ועוד סיבות, הוא אומר, הרעיון הזה נדחה. השבוע הוא כאב את הדחייה הזו במיוחד: "אסור לדחות. מה שדחיתי התברר לי באופן האיום ביותר כמאוחר מדי".

חילונית מחפשת בחור ישיבה

את נועה אריאל ז"ל, יוצרת ואשת תיאטרון במקצועה, אבל עוד הרבה מעבר לכך בעיני כל מי שהכיר אותה, קשה היה להכניס לתבניות. במעגלים האנושיים המגוונים שהכירו אותה חוו כולם את החיות ושמחת החיים שאפיינו אותה, את הדעתנות, ההומור, הכנות והנטייה לאמת ללא פשרות. הם גם הכירו את נועה עם הלב הרחב, הבית הפתוח והסירים הענקיים מלאי המטעמים שהמתינו לכל דכפין. יש מי שיספר על ידי הזהב שיצרו מוצרי אומנות, יודאיקה, עיטורים וכמובן – בובות תיאטרון שבנתה במו ידיה. יש שכינו אותה הפמיניסטית הראשונה שהקדימה את הפמיניסטיות הייצוגיות של ימינו, ובאותה נשימה הגדירו אותה אשת חבר לבעלה הרב ישראל אריאל, ייבדל לחיים, שלתורתו וללימודו הייתה מסורה בכל מאודה. בשנה האחרונה התמודדה עם מחלה קשה, ועל אף שבשלב מסוים נדמה היה כי התגברה והתאוששה, חלה בחודשים האחרונים הרעה במצבה, שהסתיימה בפטירתה ביום ראשון האחרון והיא בשנות החמישים לחייה, אמא לארבעה ילדים וסבתא לנכדים.

את שרטוט דמותה הסוערת והצבעונית של נועה נכון אולי להתחיל באותו מדור 'שיפודים' היסטורי שפרסם עוזיאל ב'מעריב' בסוף שנת 1981, ימי טרום הנסיגה מימית. עוזיאל תיאר בלשונו השנונה את המפגש שלו עם נערה ג'ינג'ית חילונית אחת, שהיכרותם נמשכה עד לשלב המכריע בחייה: החלטתה לחזור בתשובה. נועה של אז התירה לעוזיאל לפרסם את הדברים, אך ביקשה ששמה הבדוי במאמר יהיה מוריה. וכך מתאר עוזיאל:

"פעם אחת, כשהלכתי לי בגני התערוכה בתל אביב עם אשתי הברה ובניי הזכים, ניגשה אליי נערה בחולצת טריקו ועל החולצה הכתובת 'תנועת התחיה'. היא סיפרה לי שהיא מגרעין חילוני של גוש אמונים, וביקשה שאבוא פעם לפגוש אותם. תשובתי הסופית הייתה אולי – ונפרדנו. היא הייתה אז בת חמש־עשרה. זה היה בעבר. היום היא בת שש־עשרה. במשך הזמן שעבר פגשתי אותה עוד מספר פעמים. היא צלצלה לעיתים, קפצה למערכת, שתינו קפה במזנון ופטפטנו.

"דיברנו על כל מיני דברים, בתחילה על כוכבי הפופ של שלום עכשיו, ואחר כך אפילו על לימודים, שהיו קצת מוזנחים, כך הבנתי, בגלל הפעילות למען ארץ ישראל. מצאתי את עצמי בתפקיד של אבא, מסביר לנערה את חשיבות הלימודים לחייה בעתיד.

"לאט לאט, עם הזמן, התחילו להשתרבב לסיפורים שהיא סיפרה לי תיאורי הטיפוסים האנטי־ממסדיים שבקרבם הסתובבה ('תשמע, אתמול הייתי בקדומים, והיה נפלא'). יותר ויותר מאותם טיפוסים מרתקים היו דתיים. עצמונה הדליקה אותה במיוחד. 'אתה מוכרח לבוא לשם פעם', היא השביעה אותי. היא בילתה שם הרבה.

"אין ספק, חזרה בתשובה הייתה באוויר. השקעתי כמה שיחות בניסיון להניא אותה מצעד לא שקול בגילה הצעיר, אבל מה יכולתי להציע לה כתחליף? שם – חבר'ה תוססים ועליזים, פה – דוד חמור סבר שמטיף מוסר ותובע התמודדות אישית עם הגורל וההיסטוריה. 'איזה אנשים!' הייתה משסעת אותי כל פעם לא לעניין, ומספרת בהתלהבות של בת שש־עשרה על כל מיני בחורים נחמדים עם זקן ג'ינג'י ענק שרוכבים על טרקטור ומקימים בתים במדבר.

"'תשמע מה קרה במחסום', היא מספרת לי. 'בא איזה איש צבא ושאל אותנו מה אנחנו מתכוננים לעשות באפריל. מה זה אפריל? שאלנו אותו, אנחנו לא מבינים בתאריכים לועזיים. אפריל, הוא חישב, זה ניסן. ניסן, אמרנו לו – פסח. אנחנו עושים סדר פסח. ומה אחר כך? אחר כך שבועות, תבוא תראה איזה יופי אנחנו מכינים את חג השבועות...' וככה היא ממשיכה ומלהגת. 'אתה לא מבין', היא אומרת, 'הם לא מן השחורים האלה, ממאה שערים. הם בכלל מתנגדים להם', והיא מחקה לי אחד שמתפלמס איתם: 'זו לא גאולה, הם אומרים במאה שערים, יש חילול שבת במדינה היהודית. נו, ואיפה הם היו כשבנו? ואצל עזרא מה היה? לקח כמה מחללי שבת, קיבל סרטיפיקטים אצל כורש, ובא לבנות את בית המקדש'.

"באיזשהו אופן נוצר גם קשר עם הוריה. נסענו אליהם פעם למושב, ומצאתי את עצמי בסיטואציה מוזרה: אני ואשתי ואביה ואמה יושבים ודנים בדרך להציל את הילדה. 'תגיד לה משהו, יש לך השפעה עליה', אמרה אמא שלה. מה אני יכול לומר לה? מי אני שאעצור אותה?

"סוף הסיפור (עד עכשיו): יום אחד מצאתי את המכתב הזה על שולחני. אני מביא אותו כאן מילה במילה:

ב"ה

מאיר שלום, מה שלומך?

מתי שאני באה אליך – אתה איננו, אז אני לא אשמה שאתה לא רואה אותי אף פעם בחיים!

יום רביעי הבעל"ט (הבא עלינו לטובה) אני מתחילה ללמוד במכון ללימודי קודש.

מהבוקר עד הערב רק לימודי קודש, ואני אצא משם דוסית לחלוטין, ואחר כך אני אתחתן עם בחור ישיבה, ויהיו לנו 30 ילדים, ואני אפרנס אותו עד שהוא יהיה רב, ועוד תשמע עליי ועל ירום הודו הרב, ותצחק לך בין הזקן לשפם שאין לך, ותחשוב – וואלה, איך התדרדרה זאתי.

זהו,

אם תרצה למצוא אותי פעם

אז אני במכון (--) לבנות,

להתראות,

(מוריה)".

חוזרת מההצגות עם כאבי בטן

ונועה הנחרצת בת ה־16 אמרה ועשתה, ואת האמת שקבעה לעצמה כדרך חיים באותו מכתב שהשאירה על השולחן במערכת 'מעריב' השתדלה להגשים בלי לסטות ימין ושמאל. היא נישאה לבחור ישיבה שהפך לימים לרב, הקימה משפחה ביישוב יצהר שבשומרון, תוך הקפדה על הערכים הלאומיים שהשתרשו עמוק בליבה: ביתם נבנה בעבודה עברית בלבד, על אף המחיר הכלכלי הגבוה ששילמו על כך, והם היו מחלוצי ההתיישבות בגב ההר, ובעיקר בישיבת 'עוד יוסף חי' ששכנה בשכם. נועה הייתה לא רק אמא לילדיה, אלא גם אמא לבחורי הישיבה, שמילאו את ביתם בסעודות שבת וחג באופן קבוע.

אבל מה שהיא עדיין לא ידעה לנבא באותו מכתב היה העשייה התרבותית והחינוכית רבת ההשפעה שהובילה, וגם כאן כמו תמיד – חדשנית ומקורית, פורצת דרך ליוצרי התרבות הדתיים שבאו אחריה. בשנת תשע"ט אף זכתה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית על תרומתה לתחום זה. במשך עשרות שנים יצרה והופיעה עם הצגות תיאטרון הבובות שיצרה בעשר אצבעותיה, שהיה מוקפד ומושקע לפרטי פרטים בצד האומנותי. את העיסוק בתיאטרון ראתה נועה כביטוי לתורה חיה: "אמרו חז"ל שלעתיד לבוא יהפכו התיאטראות לבתי מדרש. זה קורה כאן ועכשיו", הסבירה, "אני מאמינה שהתיאטרון שלי הוא בית מדרש מעמיק ומשמח לתורה וחיים".

דורות של ילדים גדלו על הצגותיה, כמו 'כד השמן של עזריה' לחנוכה, 'בזכות הא'־ב'' לימים הנוראים ועוד. דורות של נערות ונשים גדלו על ההצגה 'הערב היפה בחיי', שבה נתנה סימנים מוקדמים לאלימות במשפחה, בימים שהנושא עדיין היה כמעט טאבו. לאחרונה העלתה הצגה לילדים בנושא מוגנות בשם 'ציפור קטנה לחשה לי סוד'. נושאי המוגנות והאלימות במשפחה העסיקו אותה לא רק כתסריט להצגה, אלא מילאו את כל הווייתה במחשבה ובמעשה, הרבה אחרי שהמסך ירד על הבובות. "היא אמרה לי: אני חוזרת מההצגות עם כאב בטן הביתה", מספרת רחלי מושקוביץ, מנהלת תיאטרון 'לחישה' וממייסדי ארגון האומנים הדתיים אית"י. "אנשים היו ניגשים אליה אחרי ההצגות בנושאי מוגנות או אלימות במשפחה, משתפים בסיפורים שלהם, והיא הייתה נושאת איתה מטען של כאב. בהצגה לילדים, ילדים היו פולטים לפעמים תוך כדי הצגה אמירות שמהן הבינה נועה שהילדים הללו נפגעו. האנשים והסיפורים האלה הלכו איתה". מושקוביץ מספרת כי נועה לא השאירה את הסיפורים רק כזיכרון כואב, אלא הקפידה לסייע, ללוות ולתמוך ככל יכולתה, ובעיקר להפנות לכתובת טיפולית מתאימה את מי שפנו אליה. "זו הייתה הצלת חיים כפשוטו".

בשנים האחרונות התהדקו הקשרים בין מושקוביץ לנועה אריאל על רקע העיסוק המשותף בתיאטרון והיותן נשים דתיות מחויבות להלכה וגם ליצירה. אבל מושקוביץ זוכרת מפגשים מוקדמים שלה עם נועה, שלימדו אותה לא מעט על אישיותה כבר אז: "כנערה באולפנה ראיתי את ההצגה 'הערב היפה בחיי'. בשירות הלאומי פגשתי חברה עם סימן כחול על היד. נזכרתי בהצגה וזה עורר בי חשד. החברה התחמקה ואמרה שזה 'מתפלק' לחבר שלה, אבל אחר כך הוא קונה לה מתנות. התקשרתי לנועה וסיפרתי לה. היא אמרה לי מיד: את קובעת איתה בקניון בירושלים ואני מגיעה לשם לדבר איתה. היא אכן הגיעה והשארתי את שתיהן לשוחח. ראיתי איך היא יצרה לא רק לשם היצירה, אלא ראתה שליחות במה שהיא עושה, ונכנסה לזה עם כל הלב והנשמה שלה".

במהלך השנים, הממשקים עם נועה לימדו את מושקוביץ על רוחב הלב שלה - הפרגון לאומנים הצעירים הדתיים, העצות שחילקה בכל תחום למי שביקשו ללכת בעקבותיה וליצור תרבות יהודית אמיתית. בדיונים בקבוצות האומנים הדתיים סביב נושאי יצירה, הלכה וגבולות לא חסכה נועה את עמדתה הנחרצת לגבי סדרי העדיפויות הנכונים: "היא מאוד חיזקה אותי בדילמות האלה. לא ניסתה למצוא חן, להתנחמד. הייתה בה כנות לא מתפשרת. היא הביאה את עצמה לדיונים האלה בצורה אותנטית. למשל, בכל הסערה שהייתה סביב הדרת נשים, היא הדגישה שיש הלכה ותורה, וצריך לזכור מה בא לשרת את מה. האומנות צריכה להיות מגויסת לטובת הקב"ה ולא להפך. הכול היה בהיר אצלה, היא לא התבלבלה".

הרב איתיאל בר לוי, מנהל האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, קיים שיתופי פעולה על בסיס קבוע עם נועה והתיאטרון שניהלה. "נועה הקדימה את כולם במקצועיות ובנושאים שבהם בחרה לעסוק ביצירתה", סיפר השבוע ל'בשבע', "היא הייתה תרבות יהודית במיטבה. לימדה את כולנו מהו כוחה של אומנות, איך באמצעותה ניתן להביע רעיונות, להעלות למודעות, לשנות תודעה ולהציל נפשות כפשוטו. היא ידעה להסתכל לפינות, להושיט יד למבקשות עזרה".

הצגותיה של נועה, אומר הרב בר לוי, יצרו שפה תרבותית, הגיעו לקהלים רבים והעבירו מסרים חיוניים בדרך גאונית ואצילית. "שפת הלב באה לידי ביטוי בבובות מושקעות, בתפאורה מרהיבה, בדיבוב מקצועי, והכול היא שזרה בכישרון רב. כל הצגה חדשה שלה נכתבה לאחר שעות מחקר רבות ועיסוק נרחב בנושאים המשמעותיים האלה. ההצגות שלה היו בשורה של ממש. שעת ההצגה הייתה רק קצה הקרחון, והובילה לשיחות עומק מקצועיות ואמוניות. היא חשפה באומץ רב אמת שנטתה להיעלם, ולא חדלה מלקרוא לה בשמה".

ההצגה חייבת להימשך

תחושת השליחות שפיעמה בנועה הניעה אותה בכל תחום. אחרי שהייתה אורזת את הבובות ושאר אביזרי הבמה, הייתה חוזרת לביתה, חוגרת סינר ומבשלת לבחורי ישיבת 'עוד יוסף חי', שבמשך שנים סעדו בבית משפחת אריאל בשבתות. אך נועה לא הייתה נחבאת מאחורי הסירים. הבחורים היו שומעים את עמדותיה בכל תחום, עם ההומור והנחרצות שאפיינו אותה, ויחד עם בעלה הרב ישראל עוצבו בסלון המשפחה עמדות אידיאולוגיות שהפכו לימים לדגלים של קהילת הישיבה ביצהר, דוגמת עבודה עברית ועוד.

הרב רן שריד, שהכיר מקרוב את בני הזוג אריאל, מגדיר כי נועה הייתה פמיניסטית במהותה, ללא ההגדרות הרשמיות הקיימות כיום לתואר זה. הוא מתאר אישה דומיננטית שלא עמדה בצילו של בעלה, אלא עמדה יחד איתו בחוד החנית של המאבק על ההתיישבות, תחילה בסיני ולאחר מכן בקבר יוסף בשכם. לדבריו, בני הזוג פיתחו יחד חשיבה מקורית ועצמאית בסוגיות השונות שעמדו על הפרק – הן בשאלת קידום ההתיישבות בשכם ובגב ההר, הן בשאלות רחבות יותר של הצעדת המדינה לקומה הרוחנית הבאה והרחבת ההתיישבות הפיזית במרחבי ארץ ישראל בכלל. "היא הייתה ממש לפי ההגדרה: אשת חבר כחבר. שניהם יחד היו סמן אידיאולוגי חשוב ומשפיע במקומם, והיא תמיד הייתה שם לצידו, שותפה לכל דיון הגותי שקיימו בעלה וחבריו". נקודה נוספת שהרב שריד מציין כפריצת דרך שהחלה גם היא בסלון משפחת אריאל ביצהר, הייתה החיבור בין המגזר התורני־לאומי לצעירי המגזר החרדי. "היום זה יותר נפוץ, אבל אצלם לדעתי זו הייתה הפעם הראשונה שבחורים חרדים היו באים להתארח לשבתות והתחיל השיח הזה בין המגזרים. הם הניחו תשתית שעל גבה מתרחש היום התהליך הזה בצורה רחבה יותר".

בשנה האחרונה, עקב מחלתה, התקשתה נועה להמשיך ליצור ולהפעיל את התיאטרון. חבריה מיצהר הקימו עסק שצילם את ההצגות ושיווק אותן בתשלום לציבור הרחב, בין השאר במטרה להמשיך את מפעל חייה של נועה. עוד בחייה הביעה נועה את צערה על כך שאינה יכולה להמשיך לממש את האוצרות שלדבריה "טמונים בקופסה", ושמחה על היוזמה להמשיך את הפצת ההצגות באופן וירטואלי. השבוע, לאחר פטירתה, סיפרה שכנתה נירה מתוקי, המנהלת את עסק ההצגות של נועה, כי הם מתכוונים להמשיך ולהרחיב את שיווק ההצגות, לאו דווקא מהטעם הכלכלי, אלא גם ובעיקר כדי להמשיך את רוחה ועשייתה של נועה גם למי שלא זכו לצפות בה בחייה. "לתיאטרון של נועה קראו 'דומם מדַבֵּר'. השם הזה, לאחר פטירתה, מקבל משמעות חדשה וכואבת יותר, אבל גם מחייבת: נועה במצב דומם, אבל המילים והמסרים שביקשה להעביר צריכים להמשיך ולדבר".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com

***