חידון התנ"ך העולמי
חידון התנ"ך העולמי צילום: שלומי כהן, פלאש 90

חודש וחצי לפני יום העצמאות ה־74 כבר ידעתי לומר בעד מי אני בחידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי לשנת תשפ"ב. קוראים לו הלל כהן, בן של חברים מהשכונה, תלמיד כיתה י"א בתיכון הרטמן בבירה, עלם חמודות. כמדי שנה אשב בין באי תיאטרון ירושלים כדי לסקר את האירוע, אך הפעם יצטרפו אליי גם ילדיי, ויחד נריע בקול למתמודד ספציפי אחד ונעדיף אותו על פני המתחרים. עיתונות אובייקטיבית. המנחה החדש של החידון, ידידי עופר חדד, יזכה ממני אף הוא למחיאת כף או שתיים, למרות הקנאה שאוכלת אותי מבפנים מאז שהוכרז כיורשו של אבשלום קור והגשים במקומי את חלום ילדותי שלי. בהצלחה, עופר.

אבל עם כל הכבוד לכהן ולחדד, להתרגשות שממלאת אותי מדי ה' באייר לקראת הצפייה בחידון - כך כבר כמעט ארבעה עשורים - אחראים בדרך כלל אנשים אלמוניים שאינני מכיר באופן אישי: הנערים הלא דתיים שמשתתפים בו. חלקם אומנם מעפילים לגמר רק בזכות שריון מקומות לתלמידים מהזרם הממלכתי, במטרה לעודד אותם ללמוד ולהצטיין למרות עמדת הזינוק הנחותה, אבל גם אחרי ההקלה הקטנה הזאת הם מעוררים בי השראה. איפה אני ואיפה אבנר נתניהו, הסגן השני בחידון לנוער לשנת תש"ע, שנפל רק בשאלת ראש הממשלה. ומי יתנני עשירית מהידע של לירון בן משה, זוכה החידון למבוגרים בתשע"ב, שלא גדל כשומר מצוות ובכל זאת יודע את התנ"ך כולו בעל פה (!). בקיצור, אני נוטש את אהדתי להלל כהן. היידה שוהם קוצר ממקיף ג' אשדוד.

אז איך מגדלים נוער חובב תנ"ך שאינו בהכרח מאמין במקורו האלוקי ובקדושתו של ספר הספרים? חברי יאיר אטינגר, פרשן 'כאן 11', יצא לפני כמה חודשים לחקור את המשבר סביב הוראת המקצוע השנוא בישראל והאתגרים שהוא מציב בפני משרד החינוך, וחזר עם סדרת כתבות מרתקת בנושא, בשם 'סוף פסוק'. בבסיס הדיון שעורר אטינגר עמדה ההבנה של רוב מרואייניו - חוקרים, אנשי חינוך ותלמידים - כי תנאי בסיסי לשיקום היחסים בין החילונים לתנ"ך הוא שהעיסוק בו יהיה במנותק מההקשר הדתי שלו, ולעיתים אף בגישה כפרנית־ביקורתית. ללמוד וללמד בלי לשמור ולעשות.

לסופר והפובליציסט מאיר שלו, שכתביו מעידים עליו כי הוא ככל הנראה אתאיסט, רומן ארוך עם ספר הספרים. אחד הפרסומים הראשונים פרי עטו היה אסופת מאמרים פרשניים ברוח אקטואלית והיתולית על המקרא, ובהמשך חיבר את 'עשָו', 'כימים אחדים', 'בביתו במדבר', 'שתיים דובים' ואחרים, ששמם מעיד על מקור ההשראה שלהם. ב'סוף פסוק' תיאר שלו חוויה של התרוממות רוח הנגרמת לו מהחיבור החזק לתנ"ך, ואמר: "העובדה שאני כותב היום בשפה שבה מישהו לפני שלושת אלפים שנה כתב את הפגישה של יעקב ורחל ליד הבאר - זו תחושה תרבותית מסחררת".

מאיר שלו מגדיר את הקשר של הדור הצעיר לספר כ"החמצה", וטוען כי "אנחנו נמצאים בקרב מאסף" בתחום זה, "מלחמת הצלה". לשיטתו, "איש לא נולד עם השנאה לתנ"ך, אלא אנחנו מייצרים אותה", והגורמים לכך הם יחסי הדת והמדינה: "האסוציאציה הראשונה של המילה 'יהדות' בליבם של חילונים רבים היא 'כפייה'", הסביר. "החילונים מרגישים שהדתיים השתלטו על כל מה שקשור ליהדות, וגם על התנ"ך, ואז זה כאילו שלהם ואנחנו לא רוצים להתעסק בזה".

אבל לא רק שלו האפיקורס דוגל בניתוק בין ספר הספרים ובין האמונה במקורו האלוקי. הח"כ הדתי משה (קינלי) טור־פז מסיעת יש עתיד, איש חינוך וחבר ועדת החינוך של הכנסת, רמז לכך גם הוא בהקשר של משבר לימודי התנ"ך. "היהדות לא שייכת רק לדתיים, היא לא שייכת רק לחובשי הכיפות כמוני, היא שייכת לכולם", אמר ליאיר אטינגר. "נכשלנו כמדינה וכמערכת חינוכית בלתת לחינוך החילוני בישראל עומק של יהדות".

חיים לוגסי, מורה לתנ"ך חובש כיפה מתיכון מקיף ה' דרכא באשקלון, מזדהה אף הוא עם הגישה. "בשנה הראשונה שלי לימדתי במקום דתי וקיבלתי הנחיות איך ללמד את סיפור דוד ובת שבע", נזכר. "דוד היה צריך להיות צדיק והכול היה צריך להיות טהור". לוגסי, שבעצמו אינו חשוד בכפירה בקדושת התנ"ך ובמקורו האלוקי, מתאר תחושות קשות נוכח הדרישה לשנות את שיטת ההוראה. "ממש סבלתי", שחזר. "הרגשתי שאני לא מסוגל להוציא את הדברים האלה מהפה שלי. רציתי להביא את התלמידים לקרוא איתי יחד את התנ"ך ולשאול את השאלות". לדבריו, כדי להאהיב את ספר הספרים על בני הנוער יש לקיים "שיח פתוח שאין לו תכתיבים מראש".

ד"ר בועז סתוי, מרצה להוראת תנ"ך במכללת אורנים, אומר בסדרה ששיעור טוב במקצוע זה הוא "לא שיעור שנותן תשובות, אלא שיעור שמעלה שאלות", ומיד מוצג כשהוא מלמד בכיתה את פרק א' בספר בראשית ומציין בפני התלמידים כי "יכול מאוד להיות שיש כאן איזושהי דמות נשית שהשתתפה בבריאה". גם המרואיין ד"ר רני יגר, מנהל מיזם התנ"ך במכון הרטמן, תרם את חלקו. "אין מורה לתנ"ך שאין לו תקרית עם אלוהים", גילה. "זה מעורר הרבה מאוד רגשות. אז מה, לא נדבר על הדברים האלה? הילדים רוצים לדבר על הדברים האלה!". לדבריו, "הזכות לקרוא את התנ"ך שמורה לכל אחד", ולכן כללי המשחק בהוראת המקצוע בבתי הספר הממלכתיים הם ש"כל תלמיד הוא בעל בית וכל תלמידה יכולה לקרוא גם בלי רש"י".

ומה אומרים התלמידים עצמם? אורי לוי מהישיבה החילונית בינ"ה בתל אביב סיפרה כי סיימה לא מזמן את התיכון עם "סלידה משיעור תנ"ך" וכי המקצוע זכור לה כ"אחד השנואים", אך היום היא לומדת בספר הספרים באהבה ומתוך בחירה, בעיקר משום ש"לוקחים את זה למקומות חילונים, ביקורתיים והומניים".

"רבי, זה לא שלנו"

אבל עם כל הכבוד לתמימות הדעים של משתתפי הסדרה ב'כאן 11', ולמרות השאיפה להאהיב את ספר הספרים על כלל הציבור ואולי אפילו להצמיח עוד כמה חתני תנ"ך חילונים, ספק אם המטרה מקדשת את האמצעים. "הייתי אולי מתלבט אם ללמד תורה במנותק ממקורה האלוקי לו זה היה מועיל במשהו לקירוב ליהדות", אומר ל'בשבע' ישראל זעירא, יו"ר 'ראש יהודי', שהוא במקרה גם בן דודו של אטינגר. "אבל לא די בכך שהדבר אינו מקרב, אלא שהוא אפילו מרחיק, כי זה מגחיך את הדמויות המתוארות בתנ"ך, משפיל ומקטין את המוסר האלוקי, ובקיצור - הופך טקסט מלא חיים לפולקלור אנכרוניסטי משעמם ובלתי מוסרי".

זעירא מוסיף כי גם אם הניתוק היה מביא לקירוב, לדעתו אין זה דבר נכון – אפילו לא טקטית. "מבחינה רעיונית־אמונית, כל כוחו של הטקסט המקראי הוא מכוח קדושתו האלוקית", הסביר. "עיסוק או נגיעה בו שלא מתוך אמונה - או לפחות רצון להתחבר לאמונה - לא רק שהוא זיוף, אלא שהאור שהיה אמור להחזירנו למוטב כבוי ומעומעם". גם מנקודת מבט פרקטית הוא סבור ש"אין צורך לזייף ולהתחנף", משום ש"רוב הלומדים החילונים חפצים בהקשבה אותנטית למקור ולא בחיקוי והורדת הגובה". הוא סיכם: "אם ללמוד - אז ללמוד באמת".

אך האם לא עדיף שהאפיקורסים יהיו ידענים, כמו מאיר שלו, ולא עמי ארצות? התשובה של זעירא ברורה, על פי הגמרא במסכת סנהדרין, והוא מצטט: "תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו - מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו 'ריבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו לצים". ולענייננו: "אי אפשר 'לנתק את התנ"ך מההקשר הדתי שלו', ואם מישהו חושב כך - עדיף שלא יפתח תנ"ך בכלל. ברור שעדיף היה שמאיר שלו יכתוב את התועבה שלו באנגלית ולא בעברית שזורת ניבים תנ"כיים".

ההתייחסות לספר הספרים במנותק מהקדושה שלו היא מהסיבות המרכזיות לביקורת בציבור הדתי על תוכניות הלימוד של '929 - תנ"ך ביחד', שאינן רואות עצמן מחויבות דווקא לפרשנות האמונית המסורתית שלו. ראש המיזם, הרב ד"ר בני לאו, מזכיר כי תורת ישראל היא ירושה של היהודים כולם - "מורשה קהילת יעקב" - ולכן "אי אפשר להדיר ממנה אף אחד מבני המשפחה". זאת ועוד: רבים מבני עמנו "שכחו", לדבריו, מהתנ"ך, והוא חי בתודעת שליחות של "קיום מצוות השבת אבדה" על מנת להחזירו לבעליו.

לאו אומר כי כשיצא לדרך מחזור הלימוד הראשון של 929, לפני כשמונה שנים, הוא נדהם לגלות את גודל הניתוק של הישראלים מהנכס הדתי והתרבותי העצום שבידיהם. אחד המקרים שעליהם נוהג ראש המיזם לספר בהרצאותיו הוא ביקור בתיכון חילוני בתל אביב שבמהלכו הציג לתלמידים ספר תנ"ך שכביכול מצא בכניסה לבית הספר ושאל אם זה שייך למישהו מהם. כשהנוכחים גיחכו למשמע השאלה ואחת הנערות ענתה בשם כולם, בלי לבקש את רשותם, "רבי, זה לא שלנו" - הוא התחיל להבין את עוצמת הניכור.

"אנשים איבדו כל עניין בדבר עצמו, ואפילו את היכולת לזכור שזה שלהם", אומר הרב לאו בכאב. "זה ממש 'ייאוש שלא מדעת'. הדבר הזה מטלטל אותי כבר שנים. זהו אובדן של מקור הזהות שלנו בארץ, בשפה ובסיפור של כל מה שעשה אותנו להיות עם, וגם סכנה לעתיד של העם בארץ או של העם בכלל. אנחנו חייבים לחתור אל המקום שבו הם יאמרו 'זה שלי'".

נקודות המחלוקת המשמעותיות ביותר סביב 929 היא בשאלה מי רשאי להעניק פרשנויות חדשות לסיפורי התנ"ך, ומבחינת הרב לאו התשובה ברורה: "אם אתה בא מתוך בעלות ואומר 'רק מי שמאמין בקדושה של התורה ילמד ומי שלא לא' - אתה מייצר התנשאות וריחוק. אני מנסה לחולל מהלך של להגיע לכל פינה ולהגיד 'השבת אבדה', וסוד הצמצום הוא שאני לא בעל הבית ולא יכול להדיר אף אחד מהיורשים האחרים". והדגיש: "זו לא טקטיקה, זו אמונה. אם אתה תשב ותחכה שיגיעו אליך כי אתה מאור התורה, אתה תמצא את עצמך רק עם אנשים שמחויבים למצוות או כאלה שיש להם זיקה למסורת והם מחבבים אותה, וכל השאר יראו אותך כמישהו זר ומנוכר. אני לא אומר שאני לומד תורה בחילון, אבל צריך לתת לאדם לדבר איתה, לפעול בתוכה, לפרש אותה, להתיידד איתה. זו נקודה מאוד עדינה, תנועה שאומרת: אתה שותף ליצירה הזו. היא ירושה של כל בניה ובנותיה".

לאו מסכם: "אם יבוא מאיר שלו ויקרא את התורה בחוצפה שלו, במשחקים שלו, תורתו שעשועיו, ודרך זה יגיעו אליה עוד ועוד אנשים בסקרנות, בפתיחת עין אל הדבר הזה, וישאלו מה לי ולזה - הוא עשה את שלו. אני מנסה ליצור תנועה של סקרנות, של חתירה למגע, בשפה ישראלית - לא פוגענית, לא דורסנית ולא אלימה".

החב"דניק של התנ"ך

כשהרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל הקדיש את חייו למפעלו המונומנטלי של ביאור הקאנון התורני - תנ"ך, משנה, תלמוד ורמב"ם - המוטו שעמד לנגד עיניו היה Let my people know – הא ותו לא. הנגשת ארון הספרים היהודי לשימוש של כל אדם, על מנת שיוכל ללמוד בו בעצמו וכדרכו. "הרעיון שלנו תמיד היה לתת לאנשים את היכולות", אומר בנו של הרב, מני אבן־ישראל, מנכ"ל מרכז שטיינזלץ. "מה שהם יעשו עם זה – זו כבר החלטה שלהם". מאחורי פעילות המרכז עומדת ההבנה ש"הידע היהודי הוא הכלי הכי חשוב שיש לנו ובלעדיו אין קיום לעם היהודי", ולכן "המטרה היא שלכל אדם תהיה היכולת ללמוד, וזה הספר שלו בדיוק כמו שזה הספר שלי". מאיר שלו, לדוגמה, אומנם כתב "דברים גסים" בלשון הקודש שהכיר בזכות לימוד התורה, ואכן "לא כל מה יוצא מזה הוא קדוש וטהור", אבל לדברי אבן־ישראל, "אם יש אנשים שלמדו אפילו שתי דקות וזה חולל בהם שינוי – זה שווה את הכול". בהקשר זה העיר כי למיטב הבנתו, את ספר הספרים למד שלו בצורה מסודרת במערכת החינוך ובבית, באופן מעמיק ולא כלימוד שטחי, וזה בפני עצמו מוכיח ש"אתה אף פעם לא יכול לדעת מה תהיה ההשפעה".

מנכ"ל מרכז שטיינזלץ מאמין שהלימוד פועל על האדם ויש לו חשיבות רבה גם אם נעשה במנותק מקדושת התורה, ולכן הוא דבר רצוי ומבורך. "ישנו הסיפור הידוע על אותו בן מלך שהיה מאוד חולה ולא ידעו מה לעשות איתו", המשיל. "בסוף אחד היועצים אמר שאם ירסקו את התכשיטים של המלך, יערבבו אותם במים וישקו בהם את בנו - יש סיכוי של אחד למיליון שהוא יתרפא. כלומר, התכשיט משפיע עליו באופן לא מודע גם בלי ה'קדושה' שלו. כך גם בלימוד תורה, העניין שהאדם מגלה בטקסטים מספיק כדי שיוכל להזדהות ולקבל החלטות טובות מה ואיך הוא הולך לעשות עם זה, מה הדברים החשובים בחייו.

"התפיסה הזו שגורסת שלא כל יהודי יכול ללמוד, כי התורה שייכת רק לאנשים קדושים, היא מוטעית בעיניי", הוסיף אבן־ישראל. "אנחנו לא יכולים להישאר במגדל השן וללמוד רק עם אנשים שמאמינים בקדושה של התורה. אני מניח שגם כשרש"י כתב את הפירוש שלו לגמרא היו אנשים שטענו שזה מנגיש את הלימוד לאנשים לא ראויים. אבל זה ההפך מכל מה שלימדני אבי. הגישה שלנו במרכז שטיינזלץ הייתה תמיד ללמד כל אדם, בלי קשר למי שהוא ומה שהוא.

"במובן הזה זה מאוד דומה למה שחב"ד עושים עם הנחת תפילין או הדלקת נרות", הוסיף. "אנחנו לא שואלים אותך מה עשית אתמול בלילה ומה תעשה הלילה או מחר, אלא עכשיו תעשה משהו טוב, ולפעמים הדבר הטוב הזה הוא צעד משמעותי יותר מכל ההכנות הנפשיות שעשית או לא עשית במשך שנים. אנחנו במצב של אבדון, מאבדים יהודים כל הזמן, והרבי מלובביץ', כמו כל מנהיגי העם היהודי, רצה לפחות שיהיה לאדם משהו שילך איתו. כשאדם לומד תורה - אין לך דבר גדול מזה. לכל יהודי יש שייכות לזה, לכל אדם. והתניא הקדוש אומר שבזמן הזה שהוא לומר תורה, אפילו לא לשמה, וגם אם זה לצורך דברים אחרים - הוא מתחבר עם הקב"ה, ואין קרבה גדולה מזו. הוא מקבל חיבוק של המלך. אז אני אפריע לו? מי אני ומה אני?"

למרות התנגדותו של ישראל זעירא מ'ראש יהודי' ללימוד המנותק מהקדושה, הוא לא בהכרח חולק על אבן־ישראל. "אם אני לומד בספר של הרב שטיינזלץ זצ"ל, אז אני לומד חומר מעובד. אני לומד תורה שבעל פה, לא תנ"ך, ואז אי אפשר לפרש אותו ולתלות בו דברים של כפירה ודעות זרות ופרשנות לא נכונה", הסביר. "אני בהחלט בעד שכל החילונים במדינה ילמדו את ספרי הרב שטיינזלץ, כולל הש"ס המבואר, כולל האחרונים שכתב בהסברה אמונית, ועוד הרבה ספרים מאחרוני ימינו ועד לראשונים - בתנאי שהם ספרים מבוארים. אבל ברגע שאתה רוצה לפרש טקסטים איך שבא לך, כמו ששולמית אלוני פירשה בכנסת את אהבת דוד ויהונתן, אתה לא לומד תורה, אלא הופך את התורה לפלסתר. זה לא לימוד תורה, זה בדיחה. זה לימוד מושאל, שימוש לרעה בטקסט המקראי כדי שישרת את האג'נדה שלך נגד התורה עצמה". ומה באשר ללימוד של ספר הספרים בבתי ספר חילוניים? גם על כך זעירא היה נוטה לוותר. "אם מלמדים תנ"ך כספרות – עדיף שלא ילמדו", אמר. "תורה לומדים בביטול ובענווה כלפי האמת האלוקית".

קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'

לתגובות: Kobi.nachshoni@gmail.com

***