מלחמת המינים באמנת איסטנבול

לפני שבוע הניח שר המשפטים גדעון סער את אמנת איסטנבול על שולחנה של הכנסת במטרה שמדינת ישראל תאמץ אותה.

מדובר באמנה שהכותרת שלה "האמנה למניעה ומאבק באלימות נגד נשים ובאלימות במשפחה". אין ספק שמדובר במטרה שאין חולק על חשיבותה. אך האם באמת אימוץ האמנה יביא למניעת אלימות?

ניקח לדוגמה את שוודיה, מדינה מובילה בשוויון לנשים שהצטרפה לאמנה בתשע"א – 2011. לאחר 5 שנים בשנת תשע"ו 2016 התפרסם כי שוודיה על אף שהיא מובילה במדד השוויון הנשי, היא גם המדינה המובילה באלימות כלפי נשים.

את הפרדוקס הזה ניתן להבין רק כשצוללים לתוך סעיפי האמנה, ומבינים את המסרים העולים ממנה.

הנה לדוגמא ציטוט של הנחות היסוד מתוך המבוא של האמנה:

"הכרה כי אלימות נגד נשים הנה התגלמות של יחסי כוחות בלתי שוויונים בין נשים לגברים, אשר הובילו לשליטה על נשים ואפיילתן בידי גברים ולמניעת קידומן של נשים;

הכרה בטבעה המובנה של אלימות נגד נשים, כאלימות מגדרית, ובכך שאלימות נגד שנים היא אחת ממנגנוני החברה המכריעים שבאמצעותם נדחקות נשים למעמד כפוף בהשוואה לגברים".

האם גברים ונשים הם אויבים שנמצאים במלחמה תמידית? האם כל הגברים אלימים וכל הנשים הן קורבנות? מדובר בתפיסת עולם קיצונית והרסנית שרואה את העולם במשקפיים ילדותיות של שחור ולבן מלחמת הגברים בנשים שעתה משיבות מלחמה. כל הגברים הם בריונים, וכל הנשים הם קורבנות, בלי שום קשר לדרך בה בפועל הם מתנהגים. כשאלו הנחות היסוד לא פלא למצוא בסעיף 1.5. של האמנה התחייבות של המדינות בזו הלשון:

"החברות ימנעו מנטילת חלק בכל מעשה אלימות נגד נשים ויבטיחו כי רשויות המדינה, פקידיה, סוכניה, מוסדותיה וכל גוף אחר הפועל מטעם המדינה ידבקו כולם לחובה זו"

מדובר בהתחייבות שאוסרת לפגוע במחבלת, או בכל מי שפוגעת באנשים אחרים בין אם הם ילדים, גברים או אפילו נשים מתוך הנחת יסוד שאשה היא לעולם הקורבן. תודעה זו מפקירה כבר היום נשים הנפגעות מאלימות נשית, וילדים הסובלים מהתעללויות של נשים וכמובן גברים נפגעי אלימות נשית. בעצם מדובר בהשלמה אם לא בעידוד של אלימות נשית מתוך הבנה שכל אישה אלימה היא בעצם קורבן של הבריונית הגברית הכללית מאז ומקדם.

כך ממשיכה האמנה בפרק ההגנה והתמיכה בסעיף 3.18. לקבוע כי "המדינות החברות יבטיחו כי הצעדים שיינקטו בהתאם לפרק זה: יכוונו להעצמה ולעצמאות כלכלית של נשים שהן קורבנות אלימות"

כאילו אין קורבנות אלימות שזקוקים להעצמה ועצמאות שאינן נשים. בסעיף 40 של האמנה העוסק בהטרדה מינית יש הגנה רק לנשים שהוטרדו, כאילו אין גברים שמוטרדים מינית וזקוקים להגנה וסיוע.

בסעיף 46 נקבעו נסיבות מחמירות לעברה רק כשהיא מבוצעת כנגד בת זוג, כאילו אין בנות זוג שמנצלות לרעה את הקשר האישי ופוגעות בבן הזוג שלהן.

כאשר אלו הנחות היסוד אין פלא שהאלימות רק גדלה, זו תפישת עולם המגשימה את עצמה.

אין חולק שצריך לפעול בנחישות מול כל מי שמפעיל אלימות בתוך המשפחה, אבל אסור להפוך כל גבר לבריון ואסור להפוך כל אישה לקורבן, ככה לא מנצחים את האלימות אלא מנציחים אותה.

במקום מלחמת המינים כפי שמציעה האמנה, מציע התורה תפיסת עולם הפוכה. זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם. היופי באיש ואישה זה שהם שונים ומשלימים אחד את השני לא ח"ו כאויבים אלא כאוהבים. יחד הם מביאים חיים לעולם יחד הם תומכים זה בזו ויחד הם בונים חברה של נתינה ואחריות. הבחירה לראות את הטוב והמיוחד שבכל אחד ואחת, היא זו שסוללת את הדרך לחיים משותפים ומעצימים.

באירופה המשפחה כבר קרסה, את מחיר הבדידות הדיכאון והאובדנות משלמים כולם. אין שום סיבה לתת לארגונים ומוסדות קיצוניים כמו מרכז רקמן, ושדולת הנשים לייבא את חורבן המשפחה והרס מערכות היחסים בין נשים לגברים גם אלינו.