התחלה// נולדה בשכונת זכרון משה הירושלמית, "שהייתה אז שכונה מעורבת של דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים", ארבע שנים אחרי קום המדינה, להורים שעלו שנתיים קודם לכן מצרפת. "בזמן השואה הם ברחו ממקום למקום ולקראת סוף המלחמה הגיעו לשווייץ ושהו שם במחנה פליטים עד סוף המלחמה".
בת שבע// נקראה כך עקב היותה הבת השביעית במשפחה. "ההורים עלו ארצה עם חמישה ילדים במסירות נפש מאוד גדולה. באותם ימים לא היה מקובל לעלות מארצות שבדיוק התחילו לחוות רווחה כלכלית אחרי מלחמת העולם השנייה, ולמרות זאת הם החליטו לעלות ולהיות שותפים בבניין הארץ. בארץ נולדו להם שישה ילדים נוספים".
אבא// ד"ר משה קטן ז"ל. איש משכיל שעשה דוקטורט בהיסטוריה ותרבות יהודית. הוא עבד בספרייה הלאומית וניהל את הקטלוג שלה. "היום כשיש מחשבים, אנשים לא מבינים כמה חשוב היה המקצוע הזה". היה מרצה באוניברסיטת בר אילן בנושא תרבות צרפתית ויהודית וכן תרגם ספרים רבים מצרפתית לעברית ומעברית לצרפתית – למשל ספריו של ש"י עגנון.
אמא// שולמית קטן ז"ל. שנים רבות עבדה בתור מורה וכן שידרה תוכניות רדיו בצרפתית. קיבלה את תואר יקירת ירושלים מראש העיר דאז טדי קולק, בעקבות פעילויות חסד עם עולים חדשים במעברות.
כן ירבו// "אנחנו 11 אחים ואחיות. באותם ימים היינו חריגים בגודל המשפחה. מרוב שזה היה חריג, עשו עלינו תוכנית טלוויזיה שנקראה 'כן ירבו'. ההורים שלי תמיד אמרו שאחים זו המתנה הכי גדולה שהורים יכולים לתת לילדיהם, כי היא נשארת גם אחרי 120 שנה. היום כשכל האחים שלי כבר מבוגרים, סבים וסבתות – אני נהנית שבעתיים, כי יש לנו יותר פנאי. פעם בשנה אנחנו נפגשים יחד בלי הילדים, וזה חוץ משמחות ואירועים כמובן. כשאמא שלי נפטרה היו לה 81 נכדים ו־200 נינים, כולם שומרי תורה ומצוות, כל אחד על פי דרכו".
ציונות בדם// "ההורים היו מאוד ציונים ואידיאליסטים. כמעט כל המשפחה נשארה בצרפת ולכן הקפידו לדבר איתנו צרפתית, כדי שנוכל לשמור עם בני המשפחה על קשר, שהיה אז בעיקר באמצעות מכתבים, ולהכיר את התרבות והשפה הצרפתית. חלק גדול מהמשפחה הם חרדים, תמיד היו ויכוחים ודיונים בנושא היחס לציונות והקמת המדינה. בכל שנה ביום העצמאות אמא שלי הייתה שמה סרט כחול־לבן על השולחן עם הסִפרה של גיל המדינה. אני זוכרת שהיא בכתה בדמעות התרגשות כשהמדינה חגגה עשור והיא הייתה צריכה לשים שני סרטים".
ספסל הלימודים// למעט שנתיים הפסקה בשל שליחות משפחתית בצרפת, למדה מכיתה א' עד י"ב בבית הספר חורב. "היינו משפחה גדולה והיו קשיים כלכליים, ידענו שזה בית ספר פרטי ושההורים משלמים הרבה כסף. זה מאוד חייב אותנו ללמוד טוב ולהיות ראויים להקרבה הזאת של ההורים".
ביקור חולים במקלטים// במלחמת ששת הימים הייתה בכיתה י"א. "בית הספר חורב היה מול בית החולים ביקור חולים. כשפרצה המלחמה התנדבתי יחד עם בנות מהתיכון ועזרנו להוריד את החולים ממחלקת הילדים למקלטים. בהמשך הגיעו הפצועים קל מהמלחמה ועזרנו גם להם".
הידד להתיישבות// הייתה חניכה בתנועת הנוער עזרא, שהייתה יותר מזוהה עם פא"י (פועלי אגודת ישראל). בשירות הלאומי מטעם עזרא לקחה חלק בגרעין שהקים את היישוב מבוא חורון – היישוב הראשון שהוקם בבנימין אחרי מלחמת ששת הימים. "התפיסה באותם ימים הייתה שמשפחות פחות מתאימות להקמת יישובים ושצריך גרעינים של צעירים. עבדנו שם בשדות ותכננו איך ייראה היישוב, אבל אחרי שנה הגיע הגרעין החדש והחלטתי ללכת ללמוד".
שנת קודש// במשך שנה למדה יהדות, תנ"ך ותושב"ע במכללה בירושלים. "במשפחה שלנו יש הרבה רופאים וגם אני רציתי מאוד ללמוד רפואה, אך מצד שני מאוד נהניתי מהלימודים במכללה. החלטתי להיבחן לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, אבל הבאתי בחשבון שלא אתקבל, כי בחורב לא הייתה מגמה ריאלית. אמרתי לעצמי שאם לא אתקבל – מצוין, אמשיך ללמוד במכללה. אבל התקבלתי ושמחתי מאוד". שבע שנים נמשכו לימודי הרפואה.
החצי השני// בסוף השנה השנייה ללימודים הכירה את בעלה לעתיד, הרב מיכאל הרשקוביץ, כיום רב היישוב נריה. "בוגר ישיבת מרכז הרב שהיה קרוב לרב צבי יהודה. כשהכרנו הוא לימד בישיבת ניר בקריית ארבע. לקראת סוף הלימודים שלי הוא עבר ללמד בישיבת מרכז הרב". אחרי החתונה הזוג הצעיר קבע את ביתו בירושלים. "היה חשוב לו לגור קרוב לישיבה. שנים רבות גרנו בשכונת קריית משה, בסמוך לישיבת מרכז הרב. במהלך השנים אירחנו הרבה את תלמידי הישיבה".
סל הבריאות// עם סיום לימודי הרפואה החלה לעבוד כרופאת משפחה. "עבדתי בירושלים הרבה שנים. התחלתי בקופת חולים כללית ובהמשך עברתי ללאומית ולמכבי – בשתיהן עבדתי גם במינהל. הייתי אחראית על תחומים כמו בקרת אשפוז, אישורי התחייבויות וקביעת מדיניות. כך למשל אני יוצאת מכליי בכל פעם שאני נאלצת לאשר ניתוח לשינוי מין - כי זה נמצא בסל הבריאות של מדינת ישראל ואנחנו מחויבים לממן זאת. לפני 15 שנה, כששר הבריאות היה ממפלגת הגמלאים, ניסיתי לפעול להרחבת הביטוח הסיעודי בסל הבריאות, על חשבון הניתוחים לשינוי מין, אך נעניתי שעד היום לא הוצא דבר מסל הבריאות, אלא במקרה שהיה לו תחליף".
ארבעה דורות// לצד הרפואה הציבורית, עובדת ברפואה פרטנית. "אני אוהבת רפואת משפחה במיוחד, כי כך מכירים את החולים ונמצאים איתם בקשר. עבדתי בעבר גם במיון. שם חולה צונח עליך, אתה מטפל בו כמיטב יכולתך ואז הוא נעלם, אין לך קשר איתו. ברפואת משפחה אנחנו מטפלים באנשים במשך הרבה זמן. יש אצלי ארבעה דורות של מטופלים: סבתא, בת, נכדה והבת שלה".
האובדן// שרגא צבי ז"ל, הבן הבכור שלמד בישיבה לצעירים, נהרג בגיל 15 בתאונת דרכים. "זה היה משבר מאוד גדול. כדי להתאושש ממנו נסענו בשנת 1990 לשליחות ברוסיה, בישיבה של הרב שטיינזלץ ליד מוסקבה. זה אחד הדברים שעזרו לנו לשנות ראש ולהתאושש".
מבצע מכפיל// בבחירות של 92' רבין עלה לשלטון, לאחר שקולות הימין התפזרו בין שברי מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. "הרגשתי החמצה גדולה שהימין לא הצליח להתאחד. הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד והחלטנו ללכת לשנה לְיישוב ולחזק אותו. הציעו לנו את נריה, שאז נקרא טלמון צפון. היישוב היה אז בקשיים גדולים, על סף פירוק. כשהגענו לשם היו בו חמש משפחות. יחד איתנו הגיעו ארבע משפחות נוספות, וכך הכפלנו את היישוב".
נשארים// "הגענו ליישוב והיו הרבה קשיים, אבל מאז אנחנו שם, כבר 31 שנה. בגלל שבעלי היה ר"מ בישיבה ומבוגר יותר, שאר התושבים שאלו אותו שאלות הלכתיות. שנים רבות הוא היה רב לא רשמי, ובמלאת עשור ליישוב החליטו למסד את התפקיד. נערכו בחירות והוא נבחר לרב היישוב". במהלך השנים היישוב התפתח, וכיום הוא מונה 380 משפחות. "יום העצמאות הוא יום ההולדת של היישוב. בכל שנה אני מתרגשת מחדש בטקס שפותח את החגיגות. יותר משאני נהנית מהתוכן, אני נהנית לראות את הקהל".
הנחת// תשעה ילדים. חנה גיאת (45), עובדת הייטק המתגוררת בטלמון. הרב יוסי אליצור (44), ראש ישיבת עוד יוסף חי ביצהר. "בין השאר כתב את הספר 'תורת המלך' עם הרב איציק שפירא ועבר הרבה חקירות משטרתיות בעניין". אביגיל מזומן (42), מתגוררת ביישוב אליאב. הרב אבנר (40), ר"מ בישיבת ברוכין. נאוה (39), מורה המתגוררת בנחליאל. יהודה (38), מנהל תיכון חב"ד 'יעלת חן' ברוח הרב גינזבורג בירושלים. נפתלי (36), עובד במובילאיי ומתגורר בטלמון. תחיה (34), מתגוררת ברימונים. אלישיב נריה (29), חשמלאי המתגורר בבת עין. "הוא נולד אחרי ששרגא צבי נהרג ונקרא על שמו".
אם זה לא היה המסלול// "אם לא הייתי רופאה, כנראה הייתי ממשיכה במכללה לחינוך. כל 11 האחים והאחיות עוסקים או ברפואה או בחינוך".
במגרש הביתי
בוקר טוב// סדר היום מתחיל בשש וחצי בבוקר. "השנה החלטתי שאני לא רוצה לנהוג יותר, ויש לי הסעות למרפאות ביישובים. אני נוסעת למרפאות בשילה, במודיעין ובירושלים ועובדת גם בנריה. מאז הקורונה, חלק מהעבודות של המינהל אני יכולה לעשות מהבית".
פלייליסט// "שירים חסידיים, שירים ישראליים. אוהבת בעיקר את השירים הישנים, כמו של נעמי שמר".
השבת שלי// "כמעט תמיד יש ילדים ונכדים שבאים. סביב שולחן השבת יש ויכוחים ודיונים רבים מאוד על כל הנושאים שבעולם".
דמויות מופת// רבי ישראל משקלוב. "תלמיד של הגר"א שעלה לארץ והתחתן עם בת של חסיד, מה ששבר את המחלוקת הנוראה בין שתי הקבוצות. הייתה לו אהבת ארץ ישראל גדולה. הוא כתב את הספר פאת השולחן על המצוות התלויות בארץ שלא נמצאות בשולחן ערוך. זאת דמות שיש הרבה מה ללמוד ממנה. גם בדור שלנו יש הרבה אנשים שאפשר ללמוד מהם. אני מאוד מעריכה את הרבנית חנה הנקין, ראש מדרשת נשמת. הבן שלה איתם ואשתו נעמה שנרצחו בפיגוע גרו אצלנו ביישוב. הרבנית חנה קידמה את לימוד התורה לנשים, ולמרות האסון הנורא שנפל עליהם, מסתכלת באופטימיות על החיים".
מפחיד אותי// "זכיתי שאף פעם לא הייתי בודדה. תמיד היו לי אחים, הורים, בעל או ילדים. אפילו כשהבן שלי נהרג, כולם עטפו אותי. אני מאוד מנסה לדאוג לבודדים, להתקשר אליהם, לדבר איתם שעות ארוכות ולהפיג את הבדידות שלהם".
משאלה// "שייבנה בית המקדש ושיהיה שלום. היישוב שלנו ספג מכות קשות. גם עם משפחת הנקין וגם משפחת סחיווסחורדר, שבה ההורים ושלושה מהילדים נרצחו בפיגוע בסבארו".
כשאהיה גדולה// "אני מקווה שיהיו לי הרבה נכדים ושאוכל להמשיך לעזור לאנשים גם במקצוע שלי. כמו שאמר חנן פורת: אנסה להיות טובה".
לתגובות: [email protected]
***