יוסף שפייזר
יוסף שפייזר צילום: אריאל זנדברג

בימים האחרונים עוצרים אותי ברחוב, בעבודה וברשתות החברתיות ושואלים אותי שתי שאלות: הראשונה, למה פרשתי מימינה. אחרי השאלה הזאת רוב השואלים גם עונים לעצמם. נראה כי עבור רוב האנשים התשובה לכך ברורה - בסוף כולנו רואים את המציאות. אלא שהשאלה הזאת היא לרוב רק הקדמה לשאלה השנייה והמשמעותית יותר: "למה חיכית עד עכשיו?"

ובכן, השאלה באמת במקום. הרי חברים רבים שרצו איתי ברשימה פרשו כבר מזמן. והמצביעים? הם נטשו כבר ברגע שהבינו לאן ספינת ימינה שטה. אבל אני נשארתי. נשארתי כי האמנתי (ואולי רציתי להאמין?) שנוכל דרך ימינה לקדם את הערכים החשובים שלשמם התכנסנו ושקולות המצביעים שניתנו לנו ניתנו כדי שנקדם אותם. האמנתי באמת ובתמים שנוכל לקדם ולהניף את הדגלים החשובים לימין, כמו דגל ההתיישבות ודגל הריבונות, ובזווית האישית שלי - יישום כל הערכים הללו בעיר ירושלים בפרט.

אלא שהזמן חלף, וכל ההבטחות שקיבלתי התגלו כנכתבות על הקרח. דבר ממה שהובטח לנו, הציבור, לא קוים. בשורות הבאות אביא מספר דוגמאות פחות מוכרות שנחשפתי אליהן מהמדיניות של הממשלה הנוכחית כפי שבאה לידי ביטוי בירושלים. אני סובר כי הצגת המציאות תדגים באופן ברור וחד איך הגיעו מים עד נפש ומדוע לא נותרה לי ברירה אלא לפרוש.

האירוע הראשון הוא הקפאת הבנייה בשכונת עטרות. לפני חודשים אושר בוועדה המקומית שבה אני חבר - ובהמשך בוועדה המחוזית - לבנות בשדה התעופה הנטוש בעטרות שכונת מגורים. האישור ניתן בכפוף לאישור שנשמע פרוצדורלי בלבד: תסקיר השפעה על הסביבה. מי שלחצה לקבל את התסקיר היא השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג ממרצ. התסקיר התמים הזה הוביל לדחייה (בשנה לפחות) של התחלת הבנייה. במספרים מדובר באלפי יחידות דיור בעיר הבירה, ולאיש אין מושג מתי, אם בכלל, יגיע הפתרון.

אירוע נוסף הוא הקפאת הליכי השימור של שכונת א־טור בהר הזיתים. ועדת השימור העירונית בירושלים קבעה כי כל שכונת א־טור תוגדר שכונה מקומית לשימור. בסך הכול כיום מתועדים בשכונה כ־120 מבנים לשימור, מהם 11 מבני דת ומוסדות ציבור המוגדרים מונומנטים לשימור מלא. אלא שגם פה מצאו אנשי השמאל את הדרך לעכב את התוכנית החשובה הזו. מכיוון שמדובר בשכונה במזרח העיר, לממשלת ישראל יש תפקיד חשוב בהחלטה כיצד לפעול והאם לקדם את התוכנית. נכון לעכשיו התוכנית מוקפאת עד לקיום "דיון פנימי בוועדה המחוזית". הדיון לא נקבע עד כה. המשמעות של ההקפאה הזו היא מניעת היכולת להילחם בהריסת המבנים ההיסטוריים בשכונה - מבנים ואתרים שהם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה העתיקה של העם היהודי בירושלים.

שתי תוכניות נוספות שנכנסו להקפאה עמוקה הן הקפאת הרחבת הגן הלאומי 'סובב חומות העיר העתיקה' וביטול אישור הגן הלאומי החשוב 'מורדות הר הצופים'. בשני המקרים מדובר בארגוני שמאל קיצוני דוגמת 'עיר עמים', 'עמק שווה' ושות' שהפעילו לחץ על השרה זנדברג, שבתורה הובילה לדחיית התוכניות ולהקפאתן. האירועים שתוארו עד כאן אומנם מקוממים, אך הם עדיין הפיכים.

לעומת זאת, בחודשים האחרונים מתרחשים מתחת לרדאר מספר אירועים שעתידים להמיט נזק בלתי הפיך ולשנות את פניה של ירושלים ושל מדינת ישראל כולה עשרות שנים קדימה, אם לא נצליח לעצור אותם קודם לכן.

נתחיל בחמור שבהם. בצמוד לאזור התעשייה עטרות ניתן אישור להקמת שכונת ענק פלשתינית. המודל דומה לעיר רוואבי שליד רמאללה. השם שניתן לה הוא 'לנא', ובעברית: לנו. מי הם אותם יזמים ששואפים לבניית השכונה? מי שאמונה על הבנייה היא חברת 'מסר אינטרנשיונל', אותה חברה שבנתה את רוואבי. בעלי החברה, משפחת אל־מסרי, הצהירו בריש גלי על אופיו הלאומני של הפרויקט. 'לנו' - הפלשתינים. במילים אחרות, בימים אלה מאפשרת ממשלת ישראל את בנייתה של שכונת ענק פלשתינית בצפון ירושלים, שחרתה על דגלה להילחם בעצם קיומה של מדינת ישראל.

אירועים נוספים מתרחשים ומתעצמים כל הזמן, רק שאתם לא שומעים עליהם. כשאתם רואים מהומות בהר הבית ובשכונת שמעון הצדיק, זהו קצה הקרחון. כל מה שקודם לכך מתהווה סביב חוסר המשילות בשכונות המזרח־ירושלמיות, הרפיסות והמדיניות שהממשלה נוקטת באופן אקטיבי ומודע.

אני יכול גם לצאת מגבולות ירושלים ולדבר על כל מה שקורה ביהודה ושומרון, על הקפאת הבנייה בהתיישבות, ההשתלטות הפלשתינית הפראית על שטחי C, הרס אתרי המורשת והארכאולוגיה, ההתנהלות מול הרשות הפלשתינית, אובדן המשילות ההולך ומחמיר בנגב ובגליל ועוד. קצרה היריעה מלהכיל.

נכון, חלק לא קטן מהאירועים התרחש גם בממשלות הקודמות, אבל אל לנו לשכוח לשם מה הוקמה ימינה - כדי לעשות אחרת, כדי להיות ימנית וערכית יותר, כדי לתקן את הבעיות הללו. כדי לקחת ימינה. בפועל לא רק שזה לא קרה, אלא שהמציאות מוכיחה שהמצב מחמיר. הממשלה הנוכחית, בהובלת ימינה, רק החמירה את המצב. זו הסיבה שבגללה הרגשתי שאין מנוס אלא לפרוש מהמפלגה.

ברעיונות שהמפלגה הציגה, בתוכניות ובמסרים שעליהם התחייבנו, אני מאמין בלב שלם גם היום. הנהגת המפלגה היא שעזבה את הדרך ולא אנחנו, אלו שעזבו את המפלגה. הבעיות שעליהן הצבענו לאורך הבחירות לא נעלמו, והצורך לפתור אותן רק התחזק. זאת הסיבה שצריכה לקום מסגרת פוליטית חדשה לציבור ימני, אידיאולוגי ושורשי, אותו ציבור שמזדהה עם הרעיונות הללו, שנתן בנו את האמון בפעם הקודמת. מפלגה שתדאג לקיים את הרעיונות וההבטחות הללו ותחזיר את התקווה והאמון של הציבור בנבחריו.

הכותב הוא חבר מועצת העיר ירושלים ומועמד לכנסת ה־24 ברשימת ימינה

***