בנט במרכז הרב בשנים קודמות
בנט במרכז הרב בשנים קודמות צילום: דוברות

יום ירושלים בפתח, ובניגוד למסורת הנהוגה זה שנים, ישיבת מרכז הרב החליטה שלא להזמין את ראש הממשלה לחגיגות בהיכל הישיבה. אבקש לנצל את ההזדמנות כדי לחדד את עקרונות תורתו של הרב קוק, על מנת לבחון כיצד ראוי שיהיה היחס לבנט ולממשלתו.

בראשית הציונות עמדה בפני גדולי ישראל שאלת השותפות במימוש חזון התחייה והקמת המדינה. הבה ננתח את האפשרויות שעמדו בפני הרב קוק ושאר גדולי ישראל בשאלה זו:

א. תמיכה בהקמת המדינה. הטוב שבאפשרות זו: סיום הגלות, הצלת ישראל וקירוב הגאולה. הרע: מתן כוח והשפעה לגורמים כפרניים על הזהות היהודית.

ב. התנגדות למדינה: הטוב הוא שלילת הכוח והשררה מהגורמים החילוניים. הרע: שמירת הגלות, ויתור על האפשרות לשפר באופן מיידי את מצבו החומרי של עם ישראל ואף ויתור על האפשרות להתקדמות ריאלית־מעשית אל הגאולה הרוחנית.

בשתי האפשרויות משמשים טוב ורע בערבוביה. אין "מסלול בטוח" באף אחת מהאופציות. הרב קוק הכריע כראשונה, ואילו הרבנים החרדים המתנגדים לציונות הכריעו כאפשרות השנייה.

מבחנו של תלמיד אמיתי הוא מבחן היישום: האם נדע ברגע האמת להכריע גם אנו באותו האופן שבו הכריע הרב, כאשר תבוא לפנינו שאלה חדשה במציאות המשתנה?

כדי לזכות לרמה כזאת שומה עלינו לחלץ מהדוגמה הקונקרטית את עקרונות היסוד ואת הגישה הנפשית הבסיסית אשר בהסתמך עליהן הכריע הרב קוק כפי שהכריע. נציג שני עקרונות:

העיקרון הראשון הוא ביטחון בה' ואמונה בכוחו של עם ישראל. הבחירה של הרב קוק הייתה למעשה נטילת סיכון. דבר זה מחייב ביטחון גדול בה' ובהשגחתו, ולא פחות מכך בכוחם של ישראל, כך שבסופו של דבר הטוב ינצח.

העיקרון השני עמוק הרבה יותר: אמונה בחשיבות של ערכי החול ואף השמאל. הרב קוק לא תפס את המאבק בין הדתיים לחילונים ובין הימין לשמאל במונחי "טובים" ו"רעים". הוא העמיק ראות וקבע שבעוד הדתיים נושאים את דגל התורה והקודש – הרי החילונים הם גם כן זרועות של אידיאלים אלוקיים נישאים: הימין החילוני מבטא את ערך הלאומיות הישראלית, ואילו השמאל מבטא את הערכים הליברליים (כלשונו) הכלל־אנושיים, שאינם בעלי זיקה הדוקה לדת וללאום.

הרב קוק סבר שלשלושת הכוחות יש מקום ביסוד דרך ה', דרכה של האומה. הוא חשב שמלחמת חורמה של הקודש בחול – הן הלאומי והן הליברלי־שמאלני - תביא להקצנה של כל הצדדים ולהתרחקותם מהאמת. לדידו הפתרון האמיתי, בטווח המיידי, היה ועודנו פתרון של שאיפה לאחדות לכתחילה, של הכרה הדדית בחשיבותם ובתפקידם של הזולת (אורות התחיה יח ועוד).

עתה נשווה זאת להכרעה שעומדת בפנינו. ממשלת "ימין על מלא" איננה אפשרות קיימת – עם ישראל מיאן להכריע כך כבר ארבע פעמים, למרות שבנט העמיד את המנדטים שלו לאופציה זו פעם אחר פעם. הברירה שנותרה היא בין האפשרויות הבאות:

א. הליכה לממשלת אחדות לאומית, חיזוק האהבה בין חלקי האומה, מציאת הטוב והערך הקיים במחנות השונים ומתוך כך מתן תפקיד והזדמנות לממש את הטוב שבהם, כהנחיית הרב קוק. אחדות האומה משקפת את אחדות ה'. מאידך יש בה נטילת סיכון של הגדלת ההשפעה השלילית של השמאל.

נכון לעכשיו ממשלה זו נשענת על הקול הערבי, אך אין זה טיעון בר־קיימא להימנעות מכניסה לממשלה, שכן ברגע שיצטרפו מפלגות מהאופוזיציה, תתבטל שאלת ההישענות על הערבים מאליה.

ב. שימור המצב הקיים: התמכרות למנהיגות חילונית, ולמעשה גרוע מכך – זעזוע מתמשך של בחירות חוזרות ונשנות המפרקות את האחדות בעם, שלילה של שותפות עם חלקים יסודיים וחשובים באומה. הרב קוק ציין שמצב הפירוד בין הכוחות הוא אומלל ומוביל להקצנה מסוכנת של כל הצדדים.

דומני שעקרונות החשיבה של הרב קוק מובילים להכרעה ברורה גם בשאלה העומדת לפתחנו: יש להצטרף לממשלת בנט, ולפעול משם להגברת הטוב. הכרעתה של ישיבת מרכז הרב אינה עולה בקנה אחד עם תורת הרב קוק.

אם בישיבת מרכז הרב, כמו בשאר מוסדות הציונות הדתית, מסוגלים לרקוד ולחגוג ולברך על הקמת המדינה אף שמנהיגיה היו כופרים ושמאלנים – על אחת כמה וכמה שעליהם לראות את הערך שבממשלה המיישמת את דברי הרב קוק – באחדות, בנתינת תפקיד לכל חלק באומה, והפעם - כשהעומד בראשה הוא דתי, שומר תורה ומצוות המקדש שם שמיים בארץ ובעולם.

***