אם עד לפני כמה עשרות שנים לא היה ספק ישראלי בגבורתו של בר כוכבא, שירים נכתבו לכבודו וסיפורו נלמד במוסדות החינוך, נראה שבשנים האחרונות יש מי שעסוק לא מעט בהצגת דמותו כמי שהמרד שהוביל ברומאים הוא זה שגרם לחורבנו של עם ישראל.
על הדמות ההיסטורית ועל היחס העכשווי לה שוחחנו עם חוקר התקופה, ד"ר מיכאל בן ארי, כיום מרצה במכללת אורות.
"ההתמקדות רק באיש חוטאת לעניין", אומר ד"ר בן ארי הקובע "כי אנחנו מדברים על תנועה עממית ענקית ומקיפה של עם ישראל שיוצא נגד האימפריה הרומית". ד"ר בן ארי מנתח את הטקסטים התקופתיים ומוכיח מהם שהמרד לא היה התפרצות רגעית ופתאומית שהתגלגלה והפכה למרד, כפי שהתרחש במרד החשמונאים לאחר הרג הזובח והנציב היווני, אלא מדובר היה במרד מתוכנן היטב.
בדבריו דוחה בן ארי מכל וכל את הטענה לפיה החורבן הגיע בעקבות המרד, וזאת אפילו בשם הסדר הכרונולוגי של האירועים ופער השנים בין המרד לבין חורבן הקדש. פער זה, הוא אומר, אינו מפריע לכל אותם המבקשים לנפץ את דמותו של בר כוכבא והם ממשיכים לבנות תילי תילים של אג'נדות על בסיס עובדות שאינן מתיישבות עם סדר השנים והדורות.
בן ארי משוכנע כי "במרד בר כוכבא קרתה לעם היהודי אחת התשועות הגדולות אי פעם. ללא המרד לא היה יותר עם יהודי. העם היה מתפוגג כמו הרבה עמים שהתפוגגו מול הכובש שכבש אותם, לא רק פיזית ברמת שיעבוד ומיסים, אלא גם בשיעבוד הרוח".
עוד קובע בן ארי כי המרד פרץ מתוך ידיעה ברורה של מה שעשויות להיות תוצאותיו הקשות. ניתן ללמוד זאת ממערות המסתור שתוכננו היטב מראש ותועדו גם בכתביו של היסטוריון רומי שתיאר את האירועים זמן קצר אחר התרחשותם, וציין בתיאור מהלך המרד כי כאשר ייסד אדריאנוס עיר חדשה וקרא לה איליה קפיטולינה והקים שם מקדש אחר, מכך החלה מלחמה כבדה וארוכת ימים. היהודים רגשו בראותם נוכרים מתיישבים בעירם, ובמשך תקופת מה שמרו על שקט ובעלי המלאכה שנדרשו להכין כלי נשק לצבא הרומאי עשו מלאכתם רמייה, בלשונו של אותו היסטוריון רומאי, כאשר הכינו כלי נשק שאינם עומדים בסטנדרט הגבוה הנדרש לצבא הרומאי, וכאשר מזמיני הנשק סירבו לקחת את הנשק הפגום, נשמרו כלי נשק אלה במחסנים כהכנה למרד שמתקרב והולך.
עוד מתאר ההיסטוריון הרומאי את המחילות והמערות שהכינו היהודים לקראת המרד, כאשר הם מקפידים לפתוח בהם חורי אוורור ואור, וגם בכך הוכחה לכך שידעו שהעיר שמעל פני האדמה צפויה להיחרב ולהישרף, ומשום כך הקימו מעין כפר תת קרקעי.
"מדובר היה בסיפורו של מוות ידוע מראש", אומר בן ארי ומזכיר גם את אזהרתו של רבי יוסי בר קיסמא לרבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות וצפוי היה להיתפס ולהישרף, אך רבי חנינא לוקח את האפשרות הזו בחשבון ותולה יהבו בקב"ה.
בן ארי מציין בדבריו כי לבר כוכבא לא הייתה אופוזיציה. לכל היותר היו מי שלא התגייסו לסייע מספיק לצבאו ועל כך כתב מכתבי ביקורת קשים לאנשי עין גדי, אך מתנגדים למהלכיו לא היו. הוא גם קיבל תמיכה מלאה של ראש החכמים, מנהיג חכמי ישראל באותו הדור, רבי עקיבא, שהוגדר כנושא כליו וראה בו מלך המשיח המביא את גאולת ישראל.
לנוכח כל אלה, אומר ד"ר בן ארי, עולה השאלה אם היו חכמי ישראל כל כך חסרי אחריות בתמיכתם במרד העשוי וצפוי להביא מכה קשה כל כך. שאלה זו היא שמובילה את מתנגדי חז"ל לתקוף את המרד, מוביליו ותומכיו. על כך משיב ד"ר בן ארי וקובע כי "הסיטואציה הייתה אחרת. אנחנו בתהליך שמד. הם מכנים את הדור 'דור של שמד'. לא השמדה אלא שמד". באותם ימים לא היה ניסיון רומאי לפגוע ביהודים כיהודים אלא ברוחם ודתם. כאשר נפטר רבי יוסי בר קיסמא יצאו גדולי רומי ללוות את מיטתו, כלומר שלא הייתה להם בעיה עם היהודים כיהודים.
עם זאת ביקשו הרומאים להוביל לנגיסה צעד אחר צעד ברוח היהודית ובמצוות התורה. המדרש מספר על אותם שיצאו להיהרג להישרף ולהיתלות לא על שלוש העוונות שידוע שעליהם נהרגים ולא עוברים, אלא על מילה, קריאה בתורה, אכילת מצה או נטילת לולב. בשעת השמד ובשעה שבה קיימת הבנה בעם ישראל שגזירות הרומאים אינן תמימות אלא נועדו להכחיד את רוח ישראל, מסירות הנפש היא על כל מצווה ומנהג.
"הקשקשנים כותבים בספרי ההיסטוריה שהגזירות היו אחרי המרד, אבל הגזירות התחילו עוד לפני חורבן הבית, ונמשכו בתהליך של עוד איסור ועוד איסור בנימוקים רציונאליים כמו הגזירה נגד קריאת שמע בתואנה שיש בכך פגיעה באלהותו של הקיסר", אומר בן ארי ומציין את המדרש המספר על דברי רבי מאיר שסיפר כיצד את קריאת שמע אמרו בלחש בבית המדרש מחשש שמא ישמע אותם השומר הרומאי שהוצב בכניסה. כלומר שבאותם ימים לימוד התורה היה מותר, אבל קריאת שמע נאסרה. בשלבי ההמשך התרחב האיסור גם ללימוד התורה.
אירוע זה של קריאת שמע מבלי להשמיע לאזניים מלמדת כי גם רבי עקיבא היה נכון לוותר חלקית על קיום המצווה במלואה בשעת הסכנה, על מנת להציל את שניתן, כפי גישתו של רבי יוחנן בן זכאי, אך בשלבים מאוחרים יותר, כאשר הגיעה שעת שמד, הוביל רבי עקיבא למרד. "למיטב הבנתי יש כאן תהליך של תובנה שאנחנו בשמד ולא במהלך תמים. מדובר בתהליך שנועד לבטל את היהדות, ובמצב כזה לא ניתן לוותר ולכן מקהילים קהילות ברבים ולא מתכנסים ללמוד תורה לבתים".
ד"ר בן ארי מדגיש כי להחלטה שיש לצאת למרד קדם דיון ארוך נוקב ומר ובו נלקחו בחשבון השיקולים והסיכונים. לשאלתנו מה להערכתו מביא את האקדמיה הישראלית, כמו גם אנשי ציבור שונים, לעסוק בניתוץ מיתוס בר כוכבא ובהאשמתו כגורם לחורבן העם, משיב בן ארי: "אנחנו בדור שבו רוצים ליהנות מהחיים. אין ערכים ואין תורה ואין מצוות, אין מה שנכון וטוב למות למענו. התפיסה שיש אנשים שמוכנים למסור את הנפש על יהדותם מאיימת עליהם ולא רק זרה להם". עוד הוא מציין בדבריו את מרכזיותה של ירושלים בהחלטה לצאת למרד, כפי שהדברים תוארו בכתביו של קסיוס, ההיסטוריון הרומאי, וכפי שהופיע במטבעות שטבע בר כוכבא ובהם הכיתוב 'לחירות ירושלים'.
על תוצאות המרד אומר ד"ר בן ארי כי יש לזכור בהקשר זה את תנופתו הרוחנית של עם ישראל עם כתיבת שישה סדרי משנה שרובם המכריע הוא ציטוטים של חמשת תלמידיו של רבי עקיבא. "אחרי המרד עולם התורה מקבל את תנופתו הגדולה ביותר מאי פעם". בעיני בן ארי ראייתו של רבי עקיבא, החי בנצח ואינו נכנע למציאות העכשווית, מוכיחה את עצמה כפי שהיה בראותו את השועל היוצא מבית קודשי הקודשים, כך גם ראה את החזון הנצחי החי והעתידי של עם ישראל, גם אם לשם כך יש לשלם מחיר עכשווי. "זה דור שהציל את היהדות כשנלחם על יהדותו באחת משעות ההוד שלו, והכול בתכנון ומחשבה".