הרב יגאל לוינשטיין
הרב יגאל לוינשטייןצילום: יהודה טיבי

א. במאמרך אתה מסביר שיש כאן עובדה: יהודים וערבים – אשר לכל אחד מהם נרטיב משלו – שנשארים לחיות בארץ, ואם כן צריך למצוא דרך לחיות ביחד.

לצערי מאמרך מתעלם משני יסודות שיקבעו את העתיד המשותף של כולנו:

העתיד לעולם תלוי בחזון.

החזון היותר צודק ומוסרי ינצח, אבל הוא צריך פועלים להגשמתו.

ב. במאמרך כתבת שקם מנהיג ערבי שסוף סוף וויתר על החלום לסלק מכאן את היהודים, ומציע לציבור שלו לחיות כאן בשלום וליהנות ממה שיש למדינה המערבית להציע. דברים אלו הם טעות מוחלטת.

מנסור עבאס שותף לחזון הפלסטיני המשותף באשר לעתיד המפעל הציוני – הוא רק בעל אסטרטגיה שונה. בעוד שיש מי שכבר כמאה שנים מנסים ללא הצלחה לחסל את המפעל הציוני במאבק צבאי, מנסור עבאס מבין שצריך לחפש דרך אחרת: פירוק מבפנים של המדינה על ידי טשטוש זהותה היהודית, והחלשת תחושת צדקת הדרך של המפעל הציוני.

ולראייה, בחזון ערביי ישראל ובמצע רע"מ כתובים מפורשות העקרונות הבאים:

היהודים שהגיעו לארץ הם קולוניאליסטים כובשים.

הפלשתינאים הם ילידים – תושבי הארץ.

היהודים מדכאים את הערבים מאז החל המפעל הציוני.

לאור זאת על היהודים לתקן את העוול הנורא על ידי שוויון ואפליה מתקנת. אין מדובר רק בשוויון אזרחי – אלא שוויון לאומי.

לסיכום: חזון ערביי ישראל, ומנסור עבאס מכללם, הוא שהיהודים אשמים במצבם האומלל של הערבים, והשוויון יושג כאשר יהיו פה שני לאומים שווים בתוך המדינה האזרחית.

ג. מדבריך נראה שאתה בסך הכל מבקש להיות פרגמטי, ולמצוא פתרונות שיאפשרו כאן דו קיום. אבל זה לא יצליח, מאחר והחזון שלנו סותר מהותית את שלהם, והם יתקוממו ברגע שתעצור אותו.

החזון שלנו הוא:

אין מדובר כאן בשני נרטיבים אלא באמת אחת בלבד.

הארץ היא של העם היהודי בלבד, והמדינה היא של היהודים.

המפעל הציוני הוא המפעל המוסרי והצודק ביותר בתולדות המין האנושי. הערבים מתנגדים לו לאורך כל הדרך בכוח, ומצבם הוא תוצאה של התכחשותם והתנגדותם זו למפעל הציוני.

מיעוטים יכולים לחיות בתוכנו, להשתתף ולעזור למפעל הציוני – כמו למשל הדרוזים, או לכל הפחות לא להתנגד לו, ואז ייהנו מזכויות אזרחיות.

לא ישכון דו קיום אלא כאשר המיעוט הערבי יכיר בכך שהארץ כולה, וכן המדינה שהיא מדינת ישראל ולא מדינת כל אזרחיה – הם של העם היהודי.

ד. לסיכום: התעלמות מהחזונות הסותרים והכרה בנרטיבים מקבילים לא תביא לדו-קיום, אלא לתהליך החלשה של צדקת הדרך של המפעל הציוני, והעצמת השקר הערבי, מה שיביא להתנגשות בעתיד, ביום שבו לא תוכל יותר להענות לדרישותיהם – אז יוסר המסווה מעל דו הקיום המדומה.

דו קיום פורה ומועיל יושג כאשר הערבים יכירו בכך שהארץ היא של העם היהודי בלבד, בדוגמת השותפות עם הדרוזים. התעלמות מבעיה זו, והכרה בלגיטימיות של נרטיב אחר מחלישה את צדקת המפעל הציוני, לא תספק את תביעות הערביות, ולא תשיג את דו קיום אמיתי.