עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

בשנות הילדות שלי ברעננה, העולים החדשים היו נושא מצוין לבדיחות קורעות. העמידה השקטה שלהם בתור, הנימוס, הבגדים, העברית העילגת.

בידור. רק בבגרותי, כשנישאתי לאיש שהוריו עלו לישראל מתוך ציונות, התחלתי להכיר את קצה הקרחון של אתגרי העלייה. המבט על העולים הפך מלעגני ומתנשא למעריך ומעריץ.

השבוע, כשפגשתי במקרה בפרבר של ניו יורק קרוב משפחה שעומד לעלות לישראל עם רעייתו ושלושת ילדיו הקטנטנים, עמדתי מולו מתפעלת, מתרגשת, חסרת מילים. היום אני כבר יודעת כמה קשה לעקור את עצמך מכל מה שאתה מכיר ולנסות להישתל מחדש בארץ שהיא אומנם קדושה מאוד וזרועה מאוד, ובכל זאת כל כך אחרת.

התפילין ירדו עם העולם הישן

עד לאחרונה הבטתי על יהדות התפוצות דרך משקפי אתגרי העלייה והשאיפה שישראל תהיה הבית של כל היהודים. אולם בשבוע שעבר נסעתי לערוך היכרות עם יהדות ארצות הברית שמעבר לים, במסגרת קבוצה של נציגים מהציונות הדתית שארגנה תנועת נאמני תורה ועבודה במימון פדרציית ניו יורק.

בבוקר הראשון שלנו במנהטן התפללנו בבית הכנסת שארית ישראל, בית כנסת שייסדו יהודים שחשבו שחוץ מהם נשארו רק יהודים ספורים בעולם, אם בכלל. זה לא קרה אחרי השואה אלא הרבה קודם, בשנת 1654. המקימים היו יהודים מברזיל שהתגלגלו ליבשת בעקבות גירוש ספרד. זהו בית הכנסת הראשון בצפון אמריקה כולה. הוא יפהפה. חלונותיו הצבעוניים ענקיים, הנברשות מרשימות, ועשרת ספרי התורה עטופים כולם במעילים אדומים.

הקפיצה הבאה בסיפור היהודי של ארצות הברית מתרחשת מאתיים שנה אחר כך, כאשר היהודים מתחילים לנוע מערבה, ממרכז אירופה וממזרחה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. המדינה אומנם לא נתנה להם שוויון גמור - היא הדירה אותם מבתי חולים, מאוניברסיטאות וממועדונים - אבל לפחות העניקה הצלה פיזית ויכולת להתפתח כלכלית. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בארצות הברית של אמריקה כמעט חמישה מיליון יהודים. רבים מהם השילו מעליהם את התפילין יחד עם העולם הישן שממנו באו, מיד כשעגנו לחופי הארץ החדשה. ציבור גדול הגיע מאירופה כרפורמי. היום חיים בארצות הברית שישה מיליון יהודים. זהו הריכוז היהודי השני בגודלו בעולם, אחרי מדינת ישראל.

ההיסטוריה של יהודי ארצות הברית כוללת המון יזע והרבה מאוד דמעות. היא מלמדת חריצות ודבקות בהצלחה כלכלית ואינטלקטואלית, אבל גם בזהות היהודית. אחרי השואה הקימו בה מחדש את היהדות שנחרבה באירופה. הרב סולובייצ'יק, הרבי מלובביץ', הרבי מסאטמר ורבים נוספים פעלו כל אחד בדרכו, והצליחו בצורה יוצאת דופן. הקהילות היהודיות האורתודוקסיות גדלות ומתפתחות. הן אומנם מהוות כעשרה אחוזים מיהדות ארצות הברית, אבל אחוז הצעירים בהן הוא הגבוה ביותר מבין הקבוצות האחרות. איפה הצעירים של הקהילות האחרות, אתם שואלים?

הבעיה: נישואי תערובת

כשאתה יהודי במדינת היהודים, גם אם אתה אוכל חזיר ביום כיפור שחל להיות בשבת - אתה עדיין מרגיש את היהדות ברחובות (ולפעמים אפילו כועס על זה). במדינה שבה אתה שייך למיעוט יהודי, עליך להתאמץ כדי להישאר כזה. להיות קשור לקהילה או לבית כנסת, לשלוח את ילדיך למסגרת שיש לה קשר ליהדות, לשלם עבור זה לא מעט כסף ובכך לשמור על הגחלת.

אז נכון, באזורים מסוימים במנהטן שבהם היינו יש יהודים בכל פינה. אבל הרחובות לא מספרים את הסיפור היהודי, גם לא החדשות או המוזיקה ברדיו. פגשנו אנשים שעושים הכול ומוותרים על המון גבולות בדרך כדי שהחוט האחרון של אנשי קהילתם לא יינתק מהדת היהודית.

שמענו על הקהילה הקונסרבטיבית שהייתה רוב בניינה של היהדות הזאת לפני שישים שנה והיום היא הצטמקה מאוד. למדנו על היהדות הרפורמית שגדלה על חשבונה של הקונסרבטיבית, וכשליש מיהודי ארצות הברית משתייכים אליה. אבל הנתח הגדול ביותר מקרב התפוצה הזאת הם הבלתי משויכים. אלה שכלל אינם יודעים שהם יהודים, או שהם יודעים וזה פשוט לא מעניין אותם.

הקהילות היהודיות בארצות הברית, פרט לזו האורתודוקסית שמחנכת למחויבות הלכתית, עומדות היום מול משבר משמעותי מאוד. הדור הצעיר שלהן איננו מגלה עניין ביהדות, אפילו מתכחש לה.

למה הם פחות מתעניינים? משום שכל הדור הזה, בכל העולם, מחובר פחות לעברו ולערכיו. זהו עולם גלובלי של טיקטוק ואינסטוש, של כאן ועכשיו, לא של רוח. תוסיפו על זה את הקושי להזדהות היום כיהודי בקמפוסים באוניברסיטאות. יהדות, שמזוהה כישראליות, היא שם נרדף לרוע ולדכאנות. התעמולה האנטישמית והאנטי ישראלית עושה יופי של עבודה. מי רוצה להיות חלק מקולקטיב שמואשם יום ולילה בגזענות? אז הסטודנטים מניחים את הקיטבג הכבד הזה שנקרא יהדות בצד, וכך הם יכולים להיות כמו כולם.

אתגר נוסף הוא נישואי התערובת, ששיעורם עומד על 70 אחוזים בקרב הלא משויכים, 50 אחוזים בקרב הרפורמים ו־25 אחוזים אצל הקונסרבטיבים. הסוד הגלוי הוא שגם בקהילות האורתודוקסיות השמורות ביותר התופעה הזאת קיימת. אומנם מדובר בשיעור נמוך הרבה יותר, כמעט עשרה אחוזים, אבל הילד יכול להתארס עם גויה נהדרת שהוא פגש בלימודי הרפואה. מה עושים? האם מגיירים ואיך מגיירים, זאת סוגיה.

אגב, פרוסה לא קטנה מכל העוגה הזאת של אנשים שכבר לא רוצים להיות יהודים אלא אמריקנים, שייכת לישראלים שירדו מישראל. עצוב.

השופינג המשמעותי ביותר

הכול גדול בארצות הברית. כוסות הקפה, המפיות, עוגיות השוקולד צ'יפס, המהירות שבה נוסעת רכבת הסאבוויי, מוזיאון המטרופוליטן וגם המגוון של הקהילות, כיווני החשיבה על היהדות ועל מדינת ישראל. זה היה סיור שהציף כל כך הרבה סוגיות ותהיות, שחזרתי עם הרבה יותר שאלות מאלה שאיתן יצאתי.

ייקח זמן עד שאעכל את הסיור המרתק הזה, שבו למדתי לא רק על אתגרים אלא גם על חוזקות. על שיתופי פעולה מדהימים בין אנשים שלא מסכימים זה עם זה על דברים רבים, אך הם מאוחדים ברצון לקרב את היהודים אל היהדות. מכל השופינג שעשיתי במנהטן, הייתי רוצה שזה יהיה הפריט שיישאר איתי לאורך זמן בישראל. להקשיב ולשתף פעולה במקומות שאפשר, גם עם מי ששונה ממני. לא חייבים להסכים על הכול.

אני חוזרת עם מבט אחר, עמוק ורחב יותר לא רק על היהודים והישראלים שם, אלא על היהדות והישראליות שלי. למדתי שישראל היא עוגן, שהמציאות שלנו כאן חשובה לאחים שמעבר לים גם כבית פיזי וגם כמגדלור רוחני. הלוואי שנדע לבנות את הגשר מעל האוקיינוס.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***