ירי כזה בתוך הנגמ"ש לא ספגו בבלוק הימין כבר הרבה זמן. יו"ר ש"ס אריה דרעי החרים יחד עם כל חבריו את מסיבת יום ההולדת המתוקשרת של יו"ר יהדות התורה ח"כ משה גפני שהתקיימה בשבוע שעבר בכנסת, ובתגובה חטף מחתן השמחה צרור "ברכות" שכוון למקום הרגיש לו ביותר.
גפני הואשם בהתקרבות לשמאל, לאחר שקיבל בסבר פנים יפות את ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד שבא לאחל לו מזל טוב ולאכול עוגה, ובמקום להתנצל או להתגונן עלה להתקפה. "הוא הלך איתם בעצמו והביא את אוסלו", אמר על מי שנחשד בעיניו כגורם הפוליטי המתדרך נגדו את העיתונאים.
"אני מעולם לא הלכתי עם השמאל. אצלי זה כמעט איסור דאורייתא". עבור יו"ר ש"ס, שכבר כמעט שלושים שנה עובד קשה מאוד על מנת לנקות את הכתם הזה שדבק בו, הייתה זו אמירה אחת יותר מדי, ואף שלא הוזכר בשמו – על ראשו בער הכובע. "בממשלת השמאל של אהוד ברק אתה היית חבר בקואליציה", הזכיר לגפני מקורבו של דרעי, ח"כ משה ארבל. אוריאל בוסו, חבר נוסף בסיעה, הוסיף עקיצה משלו, ופסק: "ימי הולדת חוגגים עם שותפים מהימין בלבד".
הביביזם פירק את הברית
לפני פחות מארבע שנים אריה דרעי ומשה גפני עוד גנבו יחד סוסים, ורקמו ברית מפתיעה שנתפסה אז כמפץ הגדול של הפוליטיקה החרדית, שינוי סדרי בראשית של ממש. דגל התורה הליטאית (גפני) זנחה את השותפות הטבעית עם אגודת ישראל החסידית (ליצמן) ופנתה לשיתוף פעולה יוצא דופן עם ש"ס המזרחית (דרעי), בדרך לכיבושן של כמה שיותר ערים בבחירות המקומיות שנערכו ב־2018. יחד הם רשמו כמה ניצחונות מתוקים במיוחד, כמו זה של משה ליאון בירושלים על מועמד 'אגודה', יוסי דייטש. המסע המוצלח של השניים נתפס כמעין פריימריז לא רשמיים של המפלגה האשכנזית, ונגמר במהפך היסטורי ביהדות התורה הארצית: גפני בראש, ליצמן שני ונציגות שווה לשני הזרמים ברשימה לכנסת - אחרי שנים של עליונות חסידית מובהקת. באותם הימים היה מי שכבר דיבר ברצינות על הליכה צעד אחד קדימה - רשימה משותפת לש"ס ולדגל התורה לכנסת עם פוטנציאל מנדטים דו־ספרתי, סדר חדש. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, שלוש שנים וחצי הספיקו כדי לדרדר את היחסים בין שתי המפלגות לשפל חסר תקדים – הכי רחוק מאיחוד. ובישראל כמו בישראל, מה שמפריד ביניהם הוא מחולל הפלגנות מספר אחת בסביבה: הביביזם.
על פניו, ניתן היה לשרטט קווי דמיון בין דרעי לגפני דווקא בנושא שבמחלוקת: שניהם לא היו אף פעם אנשי ימין מובהקים, שניהם פוליטיקאים פרגמטיים מאוד, לשניהם היכרות של עשרות שנים עם יריביהם והערכה הדדית מולם, שבזכותן אפשר לעשות עסקים עם מי שזה לא יהיה, ללא הבדלי דת, גזע ושיוך מפלגתי. אז איך ייתכן שראשי ש"ס ויהדות התורה, שביקום מקביל היו סוחרים יחד אפילו מול ממשלת השמד, תוקפים זה את זה כשני טהרנים על עצם הקשר החברי עם אנשיה?
התשובה נעוצה בפער שבין מה שהיו רוצים לעשות לבין מה שכל אחד מהם יכול להרשות לעצמו לעשות. דרעי, שבאופן אישי אולי אינו ימני כל כך, נשען בשנים האחרונות על קולות רבים של תומכי נתניהו, ליכודניקים לשעבר או על הרצף, ואלה ינטשו אותו מיד אם יגלה פרגמטיות שתיתפס אצלם כפזילה שמאלה. זו הסיבה לכך שהוא כרך את גורלו בראש המחנה הלאומי, לאמור: הצבעה לי היא כהצבעה לו, אנחנו בלוק אחד שהולך יחד באש ובמים. בחרו אריה חזק – והוא כבר ישמור על ביבי.
גפני, לעומתו, נהנה ממרחב תמרון גדול בהרבה, ואף שגם הבייס שלו זז כל העת ימינה – הוא עצמו מרגיש משוחרר וחופשי יותר ויותר לפלרטט עם השמאל, ואינו חושש שקהל המצביעים יבוא איתו חשבון בקלפי.
בחודשים האחרונים עושה ח"כ גפני הכול כדי לאותת לכל מאן דבעי שהוא לא בכיס של נתניהו, אך יחד עם זאת מעשיו מוכיחים כי הוא עדיין אינו בשל לבדל עצמו מהבלוק. שוב ושוב התבטא יו"ר יהדות התורה על נכונות מצידו לזנוח את הברית הפרסונלית עם ראש הממשלה לשעבר כדי להחזיר את הימין לשלטון תחת מנהיג אחר שאינו מעורר אנטגוניזם בתוך המחנה הלאומי עצמו, מימינה ועד תקווה חדשה, ושוב ושוב הוא נאלץ לבסוף לחזור בו, להבהיר או להתנצל. כך היה כאשר סירב לבקשת נתניהו להתחייב מראש כי ימליץ עליו בפני נשיא המדינה להרכבת הממשלה לאחר בחירות 2021; כך כאשר במעמד ההמלצה עצמו הצהיר כי "אם היה מועמד אחר בליכוד היינו הולכים איתו"; וכך לאחרונה, כאשר בעקבות פרישת ח"כ עידית סילמן מהקואליציה קרא ל"חשבון נפש" בשאלה "מי הכי ראוי ומי יש לו הכי הרבה סיכוי להרכיב ממשלה במיידי, ללא צורך בהליכה לבחירות".
ביהדות התורה ובסביבתו של גפני טוענים כי אריה דרעי מתייחס למפלגה ולמנהיגה בפטרונות ומתנהג כאילו נבחר לנהל את הסיעות החרדיות כולן כשהוא מקבל החלטות בשם חבריהן - פעמים רבות בניגוד לדעתם ומבלי להתייעץ עימם.
מאז אובדן השלטון והתפקידים בממשלה נחשב דרעי לאחד הכוחות הדומיננטיים באופוזיציה, ויש אומרים שאף לראש שלה בפועל. יחד עם דמויות בולטות נוספות בה, כמו יריב לוין מהליכוד ובצלאל סמוטריץ' מהציונות הדתית, הוא מוביל קו שאינו מקובל תמיד על גפני ואנשיו. מעל הכול מרחף החשד של יהדות התורה ביו"ר ש"ס כי הוא חותר בנחישות לבחירות חמישיות בכל מחיר ואינו פתוח לבחון דרכים יצירתיות אחרות להחזרת הימין לשלטון, עם או בלי נתניהו, והכול בגלל האינטרס האישי הצר – רצונו של דרעי לחזור לכנסת בהקדם לאחר שנאלץ להתפטר ממנה במסגרת הסדר הטיעון בעניינו.
גם ליברמן בא בחשבון
ביהדות התורה מזכירים כי הפוליטיקאים החרדים מעולם לא נהגו לפסול יריבים פוליטיים - מרים ככל שיהיו - באופן אישי, ולכן מסתייגים מהקו הלוחמני שלטענתם מוביל אריה דרעי להחרמה מוחלטת של הממשלה המכהנת כולה. גפני, כמו אחרים במפלגתו, סבור כי מותר וצריך להידבר עם כל פוליטיקאי - ואפילו עם סדין אדום כמו אביגדור ליברמן - אם הדבר עשוי לשרת את האינטרס החרדי, אך יש לעשות זאת באופן חשאי כדי שהדבר לא ייתפס בציבור כמתן לגיטימציה לממשלה. כדוגמה לכך מזכירים ביהדות התורה את החלטת המפלגה לאייש את כיסאות האופוזיציה בוועדות הכנסת בניגוד לעמדת הבלוק, וטוענים כי היא הוכיחה את עצמה כנכונה, שכן בזכותה הצליחו חברי הסיעה למזער באופן משמעותי את הנזקים שנגרמו מהצעות חוק שנידונו בוועדות, כגון רפורמת הכשרות.
התחושה במפלגה היא כי עם כל הכבוד למחלוקות האידיאולוגיות הגדולות שיש ללוין ולסמוטריץ' עם יאיר גולן - בכל הקשור לחיים עצמם, החרדים הם הנפגעים העיקריים מהמהלכים שמובילות ממשלות השמאל, המורגשים בכל בית, ולכן אין להם הפריווילגיה להחרים את הקואליציה. כך גפני הלוחמני יודע לשבת עם יו"ר תקווה חדשה גדעון סער כשיש "צורך גדול", ולהשתדל בפניו בנושא רפורמת הסלולר הכשר. כך חבר סיעתו אורי מקלב, פרלמנטר מצטיין שבדרך כלל ממרר את חיי יריביו בוועדות, מסוגל לשאת ולתת עם רם בן ברק מיש עתיד על חוק הגיוס – הכול מתחת לרדאר ובלי להפוך זאת לאירוע תקשורתי.
הבדלי הגישות בין ח"כ גפני לעמיתיו באים לידי ביטוי כמעט מדי שבוע בישיבת ראשי האופוזיציה. כך, למשל, בשאלה הטקטית האם נכון לייצר "אווירת בחירות" בציבור או שמא מראית עין של יציבות הממשלה עדיפה. בעוד במפלגות האחרות בבלוק הולכים עם ההיגיון הפשוט שלפיו הסיכוי לגייס עריקים מהמחנה הנגדי גובר ככל שהם מרגישים שהקואליציה מתפוררת, יו"ר יהדות התורה משוכנע שההפך הוא הנכון. לשיטתו, רק אם ח"כים כמו ניר אורבך ואביר קארה יבינו שהממשלה מאריכה ימים והקונפליקט האידיאולוגי האדיר שבו הם מצויים צפוי להימשך זמן רב - הם ייכנעו ויחזרו הביתה לימין, אל השקט הנפשי. במובן זה סבור גפני בהפוך על הפוך כי נפתלי בנט ויאיר לפיד, המשדרים ביטחון ביציבות הקואליציה, בעצם יורים לעצמם ברגל.
מוישה גפני למעשה התאהב בפוזיציה. מצד אחד הוא מקפיד בכל הזדמנות לתפוס מעט מרחק מהקליקה המרכזית של בלוק הימין והביביזם ומהעמדות האחידות שלה, ומצד שני נזהר מאוד שלא לפעול או להתבטא באופן שעלול להיתפס כחציית הקווים ולהביא להוקעתו מהמחנה. מאחורי הקו הזה עומד גם הצורך של גפני לבדל עצמו ציבורית מסמוטריץ', שמצליח לנגוס בבייס החרדי, באמצעות חידוד ההבדלים בינו ובין הציונות הדתית, לאמור: הבלוק אינו מפלגה אחת גדולה והוא אינו צריך להתנהל ככזו. יהדות התורה אינה בכת של ביבי והיא גם לא מי־יודע־מה ימנית, אלא תפקידה ושליחותה העיקריים הם לשמר ולחזק את צביונה היהודי של המדינה ולדאוג לרווחת החרדים.
מאז פטירת הרב חיים קנייבסקי מרגיש גפני כי מבחינה ציבורית יש לו מרחב תמרון וחופש פעולה רחב יותר מבעבר בשדה הפוליטי. הרחוב החרדי עדיין לא התרגל למציאות החדשה שבה הרב גרשון אדלשטיין הוא ממשיכו של "שר התורה" כמנהיג הרוחני של המפלגה הליטאית, וממילא היו"ר יכול בינתיים לתמרן בין הגישות השונות באופוזיציה מבלי להביא כל שאלה בעניין להכרעתו של "ראש הישיבה". אבל עם כל הכבוד למרדנות ולעצמאות של גפני, בקואליציה חייבים להתעורר מהחלום: דגל התורה לא תצטרף לממשלה המתפוררת ולא תעניק לה רשת ביטחון - אפילו אם ישחדו אותה בעוגת יום הולדת.
קובי נחשוני הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet ו'ידיעות אחרונות'
לתגובות: [email protected]
***