הכול התחיל כשרבינוביץ' השכן הזמין אותי לערב פוקר. ישר הדהדו בי מילותיו של אבי - "פוקר זה לא מקום לבן תורה", אז מיד עשיתי דין בעצמי ואישרתי הגעה. חוץ מזה, אני עדיין חדש בנוף השכונתי וצריך לנצל כל הזדמנות להשתלב במנהגי המקום, נלוזים ככל שיהיו.
"פוקר, על שום מה? על שום שמתפקרין מן המצוות", הדהדו בי שוב מילותיו של אבי, הפעם באופן מוחשי יותר כי היינו בשיחה טלפונית, "זה משַחֵק בקובייה כפשוטו".
"דווקא קוביות אין שם", דייקתי.
"אבל נחשים ועקרבים יש שם!" התעקש מו"ר אבי.
"זו לא צורה לדבר על רבינוביץ' השכן", נעלבתי בשם השכונה, "אבל אקח את זה לתשומת ליבי ואשתדל להידרדר רוחנית כמה שפחות".
הגעתי אל הערב המדובר ופגשתי שם את מיטב שכניי יושבים סביב שולחן שעליו מפוזרות צלחות במבה ומיץ מנגו. אכן, חבורת עבריינים קלאסית.
בנצי חילק את הצ'יפים במיומנות של מי שמלומד בחלוקת שלל, ומר דוקן החביא חצי מהצ'יפים שלו בסליק מתחת לשולחן באינסטינקט יהודי־גלותי שלא תואם את ראשית צמיחת גאולתנו.
"יעקבי, תחתוך את הקלפים", פקד בנצי.
"קרהקופה!" צרחתי וגרפתי אליי את הצ'יפים שבמרכז השולחן כמו מקצוען אמיתי.
החבר'ה הבינו עם מי יש להם עסק.
"תראה יעקבי, פוקר זה מאוד פשוט", הסביר לי פטרובר מייסד האירוע, "זה הולך ככה: אם יש לך זוג זה הכי חלש".
"שלא כמו בחיים, שזוגיות זה הכי חזק", הערתי.
"כן..." הוא שמח על האינפוט, "אחר כך שני זוגות, שלישייה, סטרייט".
פה כולם עצרו רגע מתוך הנחה שיהיה לי משהו להגיד, אבל אני לא השתגעתי.
"אחר כך פלאש, פול האוס", המשיך פטרובר.
"אולי נשחק מלחמה, יותר פשוט", הצעתי במאור פנים.
"אולי פשוט נתחיל משחק ואתה תלמד על הדרך", הציעו החברים והחליפו בינם ובין עצמם מבטים שהשתמעו לפן אחד מאוד מסוים.
המשחק התחיל וכל אחד שם צ'יפ אחד במרכז השולחן. בנצי הסביר שאחד מאיתנו הוא הדילר, אחד נקרא ביג ואחד סמול. בקיצור היה לי המון עם מה לעבוד מבחינה קומית אבל העדפתי, במפגן נדיר של מודעות חברתית, לשתוק.
כל אחד קיבל שני קלפים. יצא לי נסיך ועשר.
"בלק ג'ק...", מלמלתי לעצמי ודחפתי את כל הצ'יפים למרכז השולחן.
"אתה אול־אין?!" שאל בנצי.
"לא יודע מה זה אול־אין אבל אני מהמר על הכול", חייכתי.
כולם פרשו מיד.
"כנראה היה לך משהו ממש טוב", לחש לי אפרתי.
"בלק ג'ק בייבי", לחשתי לו חזרה וקרצתי ברוב רושם.
שעה וחצי מאוחר יותר כבר הייתי קצת יותר מאופס על הכללים והמשחק קלח באופן מוצלח יותר. אמנם ערמת הצ'יפים שלי הידלדלה באופן ניכר, אבל יחסית לדוקן, שנאלץ להוציא מהסליק את שארית המטבעות שאגר כדי לרכוש נשקים למלחמה בבריטים, הייתי סבבה.
לבסוף הגענו ליד חזקה במיוחד, כמות גדולה של צ'יפים נערמה במרכז השולחן וכולם עשו פולד מלבדי ומלבד בנצי (שימו לב לעגה המקצועית שאני ככה משחיל פה כבדרך אגב, ללמדכם על ההתקדמות המרשימה). אבל למרות ההתרחשות המשמחת משחקית, החבר'ה רק נעשו מתוחים וקשוחי מבט.
"חברים, מה זה כל הכובד הזה", ניסיתי להקליל את האווירה, "יש פה אחלה משחק, אפשר לחייך קצת, זה לא כאילו שאנחנו משחקים על כסף אמיתי".
בשלב הזה כל המבטים הופנו אליי בשילוב של בלבול, דאגה וסקפטיות.
"מה זאת אומרת לא משחקים על כסף אמיתי?" שאל אפרתי.
"זה הרי לא כסף כסף", הצבעתי על הצ'יפים, "זה בכאילו".
"מה פתאום כאילו, זה כסף כסף", נזעק בנצי שבמקרה אחז בערמת צ'יפים שהצטברו לכדי מגדלים.
החבר'ה הסבירו שפה משחקים על סכומים אמיתיים ושבסוף המשחק פודים את הצ'יפים בכסף אמיתי.
"כמו חילול מעשר שני", הערתי כדי לוודא שהבנתי ושכולם זוכרים שאני בן של רב.
"מה שתגיד יעקבי, רק תשלם", אמר בנצי, שכזכור הלך איתי ראש בראש על היד הכי חזקה של הערב.
"אבל חברים, במחילה, עכשיו אנחנו כבר נכנסים לאזורים של אסמכתא לא קניא", נזדעקתי, "הרי אם הייתי יודע מלכתחילה שאני עלול להפסיד כסף אמיתי, לא הייתי נכנס למשחק הנורא הזה מלכתחילה, הייתי נשאר בבית ללמוד מסכת מנחות", קוננתי.
"תסתכל על זה בתור שכר לימוד", אמר בנצי בביטחון ודחף עוד מגדל צ'יפים למרכז השולחן מתוך אמונה בסכלותו של היריב היעקביני. הסתכלתי על החבר'ה ועל בנצי המאושר ודחפתי גם אני את כל הצ'יפים למרכז.
"רביעייה!" הכרזתי וחשפתי ארבעה מלכים.
בנצי ושלישיית הנסיכים שלו הוכו בסנוורים.
"עאלק לא יודע שמשחקים על כסף", חייכתי בערמומיות, "אבא שלי סיפר לי עליכם".
לתגובות: [email protected]
***