הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאלצילום: עצמי

***

בחודש אייר חוגגים אנו את ראשית צמיחת גאולתנו, מה' בו ועד כ"ח בו. פרשת בחוקותיי והפטרת במדבר עוסקות בגלות ובגאולה ממנה. אחת המצוות המרכזיות שבגין ביטולן נגזרה עלינו גלות היא מצוות השמיטה, ומכאן עולה התביעה לחדש את שמירת השמיטה במלוא עוצמתה עם שובנו לארץ. זו הייתה שאיפתו של מרן הרב קוק זצ"ל, שראה בהיתר המכירה פתרון הכרחי וזמני עד שנזכה לקיים את המצווה בשלמותה. הוא העריך, בצדק, שאי אפשר לקיים התיישבות חקלאית בהיקף גדול עם שמירת שמיטה כעיקר הדין, ולכן אין מנוס מהסתמכות על שיטות עוקפות ודעות מקילות. ולצערנו קשה לצפות לפריצת דרך משמעותית בשמיטות הקרובות בכל הנוגע לשמיטת הקרקע.

אבל יש בשמיטה היבט נוסף, והוא שמיטת הכספים. הדרך להימנע משמיטת החובות נסללה עוד לפני כאלפיים שנה על ידי הלל הזקן, באמצעות הפרוזבול. גם דרך זו הוצעה כפתרון זמני והכרחי עד שיבוא היום שבו נזכה לקיים את המצווה כמאמרה. אילו היו כולם מסכימים להלוות לעניים בשנת השמיטה ולהסתכן בכך שהחובות יישמטו, לא היה צורך בפרוזבול. אומנם תוקפו ההלכתי של פתרון זה אינו שנוי במחלוקת או בוויכוח ציבורי כלשהו, אולם עלינו לזכור כי שמואל, מראשוני האמוראים, הגדיר אותו כ"עולבנא דדייני" בשאיפה לבטלו (גיטין לו, ב). הרי מטרתה של התורה הייתה שכל מי שיש לו כסף פנוי ילווה אותו בלי ריבית למי שמתמודד עם מחסור זמני, וישמוט את החוב במוצאי שנת השמיטה, ולא יעקוף את המצווה!

כבר הבן איש חי (שנה א, פרשת כי תבוא, אות כו) הציע מנהג חשוב, והוא: להחריג חוב אחד מן הפרוזבול ולשמוט אותו. יש בכך אמירה סמלית, המבטאת אי־השלמה עם המצב הנוכחי מתוך שאיפה להגיע למצב מתוקן, אבל אין בה התקדמות של ממש אל חזון שמיטת הכספים. בשנים האחרונות עלו הצעות נוספות, כל אחת עם יתרונותיה וחסרונותיה, אשר עצם הדיון בהן והיישום שלהן הוא צעד חשוב ומשמעותי.

"המחזיר חוב בשביעית"

כאן אנו מבקשים להעלות רעיון חדש, אשר כדי להציג אותו נידרש לבאר מספר עקרונות של שמיטת הכספים.

כבר אמרו חז"ל (שביעית י, ט) כי "המחזיר חוב בשביעית – רוח חכמים נוחה ממנו". והנימוק לכך מוסבר בשני סגנונות: הרב קוק (עין איה שביעית סי' יב) מבאר שאומנם החוב נשמט לחלוטין, אולם אדם בעל תודעה מוסרית מפותחת לא מוכן ליהנות מגיע כפיו של הזולת, ולכן הוא דורש מעצמו לשלם את החוב. ואילו הרש"ר הירש (דברים טו, ב) מסביר כי יש בכל חוב שני מרכיבים – משפטי ומוסרי. המרכיב המשפטי של החוב נשמט, אולם המרכיב המוסרי נותר על כנו. ולדעת שניהם, אף שאין חובה משפטית לפרוע את החוב, יש בכך ערך גדול – לדעת הרב קוק, מכוח המוסר ש"בין אדם לעצמו", ולדעת הרש"ר הירש, מכוח המוסר ש"בין אדם לחברו".

משמעות הדבר היא ששמיטת הכספים נועדה להשיג שתי מטרות: א. כלפי חייבים שאין בכוחם לפרוע את חובותיהם - לשחרר אותם ממשא החוב. מטרה זו שייכת לערך החסד. ב. כלפי חייבים שיש בכוחם לשלם - ליצור שיח חדש בינם ובין המלווים: שיח של אחווה. המלווה מוותר על חובו ואינו נוגש את הלווה, ואילו הלווה בא ומשלם מרצונו החופשי, בזמן ובדרך המתאימים לו.

הדרישה שהתורה מפנה אל המלווה לוותר על החוב אינה מסתיימת בכך שהחוב נשמט כאשר המלווה הוא פסיבי לגמרי. הוא נדרש להרבה יותר: גם אם הלווה בא ומבקש לשלם, על המלווה לסרב ולומר לו "משמט אני". כאן נדרשת השמטה אקטיבית. לדעת פוסקים רבים, אף אם הלווה מתעקש לשלם, אסור לקבל ממנו את הכסף בתור פירעון של החוב; מותר לקבל את הכסף רק אם הוא ניתן במפורש כמתנה, ולכל היותר מותר למלווה להסביר ללווה שאם הוא רוצה להחזיר את החוב, עליו לומר בפה מלא שמדובר במתנה ולא בפירעון.

כל זה יוצר שינוי עמוק בתודעה של המלווה. הוא לומד לראות את הכסף הפנוי שברשותו כפיקדון שניתן לו מאת הקב"ה כדי לדאוג לזולתו. זה יוצר תודעה הממוססת במידת מה את כל תודעת הבעלות של האדם על רכושו, עד כדי הכרה עמוקה בכך ש"לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צב־אות" (חגי ב, ח).

בחברת השפע שבה אנו חיים נפתחו אפשרויות רחבות לקיומה של שמיטת הכספים כהלכתה. רבים הם בעלי האמצעים שיש בידיהם כסף פנוי, והם עסוקים במשך כל השנים בחיפוש השקעות שיגדילו את הונם עוד ועוד. לצד זה ישנם בינינו מעוטי יכולת שזקוקים לכסף כדי להיחלץ ממצוקות זמניות. מצב זה נותן לנו הזדמנות חדשה לקיים את המצווה כמאמרה. ונפרט את כוונתנו.

הלוואה שניתנת מלכתחילה למי שצפוי שלא יוכל לפרוע את חובו, למעשה איננה הלוואה, אלא צדקה לכל דבר. הלוואה למי שיכול לפרוע אבל ינצל את שמיטת הכספים כדי להתעשר על חשבון הזולת, איננה ראויה מבחינה מוסרית. אין זו דרכה של תורה לעודד טפילות מכוונת. שמיטת הכספים מיועדת בעיקר ללווים שירצו בכל ליבם לשלם את חובם, ויש להם סיכוי סביר לעמוד בכך. בהלוואה כזאת נמצא המלווה במצב של אי־ודאות, מפני שלא יוכל לדעת אם יקבל את כספו בחזרה – במלואו או בחלקו, אם לאו. לאדם הפרטי קשה למצוא לווה כזה, אבל מנהלי הגמ"חים הקהילתיים פוגשים לווים כאלה כמעשים שבכל יום.

הצעה מעשית

לאור זאת התגבשה אצלנו, במרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית, ההצעה לקיים שמיטת כספים על פי עקרונות אלו בכל קהילה וקהילה:

א. חברים בקהילה יפקידו בגמ"ח הקהילתי סכומי כסף משמעותיים, ויוסכם ביניהם ובין מנהלי הגמ"ח שכלל ההפקדות מסוג זה יהוו קופה משותפת.

ב. הגמ"ח יבחר מבין הפונים אליו לווים המתאימים לפרופיל של המיזם: אנשים שיש להם סיכוי סביר לשלם את החוב ושמנהל הגמ"ח מכיר אותם כאנשים ישרים שירצו לעמוד בהתחייבויותיהם. עדיפות ראשונה תינתן לאנשים ששקעו בחובות ופתחו בהליך סדור של שיקום כלכלי בליווי מקצועי, כפי שמקובל בעמותות כמו מקימי או פעמונים.

ג. מנהל הגמ"ח יסביר מראש לכל אחד מן הלווים את הבסיס ההלכתי להלוואה ואת העיקרון הקובע ש"המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו".

ד. ההלוואה תינתן כאשר תאריך הפירעון הרשמי הוא לפני ראש השנה תשפ"ג, אך מבלי לקבל צ'קים מן הלווים.

ה. בהלוואות אלה יישמר העיקרון של מתן בסתר, שלפיו המלווים אינם יודעים מי הם הלווים.

ו. המלווים יחריגו את ההלוואות הללו מהפרוזבול שיערכו לקראת ראש השנה.

ז. לאחר ראש השנה, מצופה מכל אחד מן הלווים לתת למלווים את כספם בחזרה, אולם כל אחד יוכל לעשות זאת על פי יכולותיו ובקצב המתאים לו, מבלי שמופעל עליו לחץ – לא גלוי ולא סמוי.

ח. לווה המעוניין לשלם, יפנה אל מנהל הגמ"ח ויספר לו על כוונתו. מנהל הגמ"ח יעדכן בכך את המלווים. כל אחד מהם יודיע למנהל הגמ"ח על רצונו לשמט את החוב, והלה יעדכן בכך את הלווה. לאחר שהלווה יודיע למנהל הגמ"ח על רצונו לשלם בתור מתנה, הוא יסדיר את התשלום בזמן ובדרך המתאימים לו.

ט. בסופו של התהליך תבדוק הנהלת הגמ"ח כמה כסף חזר מן הלווים, ואותו היא תחלק בין המלווים, כל אחד לפי חלקו היחסי בקרן ההלוואות.

ישנן הצעות אחרות לקיום שמיטת כספים. לכל אחת יתרונות וחסרונות. לחלק מן ההצעות יש יתרון גדול בכך שהן נותנות מענה אמיתי למצוקה של הלווים, אלה ששקעו בחובות ומתקשים להיחלץ מהם. יתרונה היחסי של הצעה זו נעוץ בכך שלצד ההקלה הכלכלית והרגשית שיש בה ללווים, יש בה שינוי עמוק בתודעתם של המלווים. שינוי תודעתי זה, יש בכוחו להפוך את החברה שלנו לחברה שיש בה נתינה וערבות הדדית במשך כל השנים. כך עמק העכור של עקיפת השמיטה ייהפך לנו לפתח תקווה בדרך לקיומה של המצווה בשלמותה, כדברי הנביא (הושע ב, יז): "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים".

הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***