הכותל המערבי
הכותל המערבי צילום: הרב אורי כהן

קשה להתעלם מכך שדגלים מככבים במהדורות החדשות שלנו.

החל משר התקשורת שהתבטא "אנחנו לא נלחמים בדגלים אלא בטרור", עבור דרך שר הבריאות שטען ש"צעדת הדגלים היא מהלך פרובוקטיבי", וכלה בסרטונים מקוממים של יהודים המורידים את הדגלים מאימת הפורעים הערבים, וסרטונים הממלאים את הלב גאווה לאומית של יהודים תולשים דגלי אש"ף. מאוניברסיטת בן-גוריון עד חווארה, כל הארץ דגלים דגלים.

זה רק אני, או שגם אתם ראיתם ביום העצמאות האחרון מעט-מדי דגלי ישראל על המכוניות הנוסעות בכבישי ארצנו?... מה יש בו בדגל שמצליח להתסיס כל כך, ואף להצית פרעות?...

הדגל מורם אל-על לראש התורן. אליו כולם נושאים עיניים. הדגל הוא האמת בה אנו דוגלים, הוא האידיאל שעומד למעלה מחיינו. עבורו נעמוד בכל קושי, למענו גם נמסור את נפשנו. למי שמשווה דעות אובייקטיביות להעדפה אישית סובייקטיבית של טעם וריח, הדגל הוא באמת פרובוקציה. "בשביל מה אתה אוכל בננה מול הפרצוף שלו? אתה יודע שהוא לא אוהב!..." למי שוויתר על האמת שלו ואימץ את דת הנרטיבים, הדגל הוא כאב-ראש רציני, כי הוא עלול לסכן את שלומה של הקואליציה.

ברוך השם שיש עוד מי שמבינים ערכו של דגל: יהודים מכאן וערבים מכאן. הם לא יתנו לרוחות הפרוגרסיביות לבלבל אותם, הם ידרשו הכרעה: של מי הארץ הזאת? מהי ירושלים? מה עניינה? מי שרוצה שקט, מנסה להמעיט מערכם של דגלים, אך מי שרוצה אמת וצדק, יתעקש על הדגל.

אך טרם הונח לנו. עדיין קשה להבין כיצד אנשים שרק לא מזמן היו לוחמים, וסיכנו את עצמם לא-פעם למען הדגל הזה, כעת לא מבינים מה דחוף לנו כל כך לצעוד עם דגלים בעיר העתיקה?...

כנראה שהדגל שלנו פג-תוקף, ואנו זקוקים לחשבון-נפש עמוק. דגל של תנועת תחיה ציונית-חילונית כבר לא מצליח לסחוף אחריו רבים. על כך בדיוק התנבא הרֹא"ה הגדול: "אמנם די כוח במושגי החול להיות נושא של תעמולה ורכישת נפשות למשך זמן מוגבל, אבל חיי נצח לא יוכל החול ליתן בשום אופן. ועל כן אחרי שעברה על התנועה הציונית בצורתה החילונית תקופה לא ארוכה לפי ערך, כבר אנו מרגישים בה, למרות התרחבותה, יבושת-לשד והתפוררות.

מרגישים אנו את ייסורי המחלה, מחלת החול שנתפשטה בצורה מבהילה בכל השטח של תנועתנו התחייתית... מאחר שכל עיקרה ויסודה של תנועת תחיתנו הלאומית היא באמת מקודשת קודש-קודשים – נמצא שהתוכן החילוני שלה איננו מתאים לה ואיננו הולם כלל לאופיה ותכונתה. ועל כן הננו חשים חולשות בכל האברים והאגפים של תנועתנו, ביותר אחרי עבור שנות מספר מהתחלת הופעתה... טעות מרה טועים אלה בעלי ההסברה, שחושבים שתנועתנו החדשה הלאומית תעמוד לנו במקום הקודש, ובשביל כך הם מוכנים גם לבער את הקודש מביתה – זאת היא הטעאה שמעולם לא תכה שורשים ולא תוכל למצוא מעמד קבוע לדורות, לא בחיי היחידים ולא בחיי הכלל" (מאמרי הראי"ה עמ' 317. נכתב בשנת תרצ"ה!).

צריך לצעוד עם הדגל הציוני אל תוככי ירושלים. להעלות את הציונות אל הקודש. לחשוף את המנוע הפנימי הדוחף את מצעדי הגאולה הזו. לגלות את המעיין הפנימי המפעם במסתרים בתוך תנועת התחיה שלנו. הגיע הזמן לעלות אל דגל ירושלים: "התנועה הציונית אשר כבר עברה תקופות של ייאוש ושממון, שבר רוח וטמטום לבב, והנה היא עומדת לפנינו בגודל-לבב ותאוות קודש בלבבה ואומר גדול בפיה: לבנות את ירושלים היא חפצה. ללכת בגאון שם ה' כאשר לה יאתה" (שם עמ' 299).

ירושלים היא נשמת התחיה, היא הדגל. כשם שהנשמה רוקמת את העובר במעי אימו, מחיה ומפתחת אותו ללא הרף, ושנים ארוכות וסיבוכים רבים עוברים על האדם עד שנשמתו מתגלית בפועל, כך גם בנוגע לתחיתנו הלאומית: "הננו הולכים ומגששים כעוורים קיר כל ימי התחיה הלאומית. לבושים צואים אנו מלבישים את בן המלך, כי לא נוכל בנשמותינו הרצוצות לתאר את גדלו-גדלנו. מה איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי ההתגלות תחייתנו הלאומית עד כה! מחשבות, שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית גם עם חי וק"ו שאין בהן כוח להחיות עם מת" (שם).

כך היא "עצת ד' אשר יעץ, להחל אור גאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים" (אגרת שע"ח), והיא מתחננת אלינו: אל תראוני שאני שחרחורת! הסירו הבגדים הצואים מעלי! השיבוני אל ביתי! אל תאמינו לצל גללי החומרנות המקיפים אותי! ועל אף גלי הצרות שעברה, מעולם לא זזה שכינה מירושלים.

בחסדי שמים הקומה הגופנית של התחיה קמה וגם ניצבה. אך אם לא תבוא הרוח ותיגלה הנשמה בגוף הלאומי, גם הגוף יסרח ויירקב. אם לא יעלה הדגל אל ירושלים, סופו להתקפל.

"כשאנו באים לדבר על ירושלים אז שחו כל בנות שירי החול, כאבן ידמו כל רגשי תרבויות שונות לקוחות מכל גויי ניכר. פה ה' בדד ינחנו, ואין עימו אל ניכר" (שם). בעיר האלוקים אין מקום לרב-תרבותיות, אין מקום להסברי-חול מגומגמים. בירושלים מוכרח להתגלות התוכן האלוקי של תחיתנו. על הר גבוה עלינו לעמוד, להרים בכוח קולנו, לבשר את ירושלים. אל לנו להתיירא! בקול רם נכריז לערי יהודה ולכל באי עולם: הנה אלוקיכם!

הכותב הוא יו"ר 'בין אדם למכשירו' – התנועה לתקשורת בריאה, מחבר הספרים 'כלים ביד כלינו' ו'הדור הבא'.

לתגובות: ori15cohen@gmail.com