בתוך ימי האבל על הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל , רבה של רחובות, נזכרתי באירוע בו נטל חלק.
לפני כחמישים שנה, עוד בהיותו ראש ישיבת בני עקיבא בנתניה, התקיים מפגש משותף של תלמידי תיכונים ממלכתיים וממלכתיים דתיים. כמדומני, באולפנה בכפר פינס.
בתחילת המפגש, כשנציגי בתי הספר הציגו את משנתם, קם הרב שמחה ובתקיפותו הידועה הטיח כלפי הממלכתיים: "העגלה שלכם ריקה".
קמה מבוכה גדולה, ונציגם אמר, שאם כך אין להם מה להמשיך במפגש. נאמרו דברי פיוס, ובסופו של דבר הכנס נמשך כמתוכנן. מחמת רוב השנים, איני זוכר את רוב תכנו. בפשטות כל צד הציע את השקפתו ועמדותיו, והיה זה מן "כנס היכרות".
לאורך השנים, עלה הביטוי הזה על הפרק מדי פעם. חשבתי רבות על כוונת אומריו. הלוא לא ייתכן שהחזון איש זצ"ל שאליו מיוחס הביטוי, לא הכיר את המלאות של הצד החילוני. את מקומם בהגנה, את מקומם בהתיישבות, את ייסוד ארגון כ"קופת חולים" אשר יש בו הרבה מן החסד. והרב שמחה זצ"ל, אשר בעצמו נלחם במלחמת השחרור, כלום לא ידע על מסירות הנפש להגנת תושבי הארץ? לא הכיר את מסירות נפשם של חיילי הפלמ"ח להביא מזון לירושלים המורעבת, לבל תיפול לידי האויב?
לא סביר שכך הוא. מה הייתה איפה הכוונה בביטוי "העגלה הריקה"? נראה לומר שכל האידיאלים אשר נמצאו ונמצאים בצד החילוני, באים מ "מחויבות עצמית". הם אינם כפופים לשום "תכתיב קודם". רק למה שנשאם ליבם.
שתי דוגמאות ידועות: כאשר עלתה על הפרק שאלת ויתור על חלקי ארץ ישראל, אמר מנהיג הפועלים המנוח, איש עין חרוד, יצחק טבנקין, כי בשאלה זו עליו לקבל את הסכמתו של סבו שכבר איננו ושל נכדו שעדיין לא נולד. ועל כן אינו רואה עצמו רשאי להסכים לכך.
דוגמא שניה: בשנות המדינה הראשונות, פרץ ויכוח עז שעדיין לא הוכרע , בנושא: "מיהו יהודי". בן גוריון פנה לעשרות חכמים שבהם בחר להציג שאלה זו לפניהם.
הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' לא נמנה על הנשאלים. שנים לאחר מכן, שאל אותו הסופר מיכאל ששר, מה היה הוא משיב לשאלה זו. "הייתי אומר לו" השיב, "שאין לו ולא למדינת ישראל כל סמכות וכל רשות לעסוק בשאלה זו בכלל". ליבוביץ' נחשב בעיני רבים ל"סמל דמוקרטי". אולם גם הוא כטבנקין סבר שהדמוקרטיה איננה רשאית להפר חובות שנקבעו מדורי דורות. באווירה של "העדר מחויבות", היה משה דיין מוכן למסור את יהודה ושומרון בחזרה לידי ממלכת ירדן, תמורת שלום, ולמזלנו הם סרבו.
באותה רוח, הסכים בגין למסור את סיני "עד המטר האחרון", למרות שהשטח שעד אל עריש נחשב לארץ ישראל לדעת הכל. כך גם קרה לאריאל שרון, שמסר את גוש קטיף מפני שגם אצלו המחויבות מתחילה ומסתיימת בו עצמו. העגלה אינה ריקה, היא מלאה אידיאלים ובקשת צדק, אך היא ריקה ממחויבות.
בהשתרשות התפיסה הזו טמון סיכון רב. אלה הנגועים בה הם נטולי מחויבות כלפי כל דבר ערכי. הם מחר עלולים להסכים להגבלת העלייה בגלל לחץ או תועלת.
הם עלולים להעביר את יום המנוחה ליום א' כדי להתאים עצמם לשאר העולם, או לקבוע שפה אחרת כשפת ההוראה באקדמיה. הם עלולים להכריע על הגבלת ילודה מפני "סיבות כלכליות".
דוגמא בוטה לכך היא ההתנערות מרעיון המשפחה המקובל, וחתירה ללגיטימיות של "חלופות".
חייבים איפה בעת כזאת להגביר את לימודי המהות של עם ישראל , כדי לגבור על "ריקנות העגלה".