הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתיצילום: באדיבות המצולם

בסקירה ראשונה, מתקבל הרושם שהמגילה היא עלילה אינפורמטיבית, ללא עניין רוחני. אנו נפגשים עם מספר דמויות, טרגדיה משפחתית, וחזרה מביכה לארץ ישראל. אין במגילה מסר מוסרי גלוי, או חידוש מהותי בעבודת השם.

אולם מרבותינו למדנו, שהמגילה עוסקת בעומקה בשני יסודות מהותיים ביותר.

אמר ר' זעירא- "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב גומלי חסדים" (מדרש רות רבה, פרשה כ, טו). ואמר ר' יוסי בן קסמא- "מגילה זו לא באה אלא לייחס זרע דוד" (זהר חדש רות). רוצה לומר- המסר המונח במגילה הוא כפול- מהות המושג 'חסד', ומהותה של המשיחיות בישראל.

היכן נוכל להבחין בשני עניינים חשובים אלו מקריאת מגילת רות?

בשורות הבאות נראה שמאמרי רבותינו מונחים בעומק הכתובים.

מספר קושיות עולות בסיפור מגילת רות-

א. חז"ל מכנים את אלימלך במילים 'גדול הדור' (בבא בתרא צא), 'שופט' (תנחומא), ו 'צדיק' (זהר חדש רות). יש לעיין אם כן, כיצד יתכן שגדול הדור חוטא ויורד מהארץ במקום לקחת אחריות על בני דורו הגוועים ברעב.

ב. מפני מה בחרו אלימלך ונעמי בשמות כה שליליים בהולדת שני ילדיהם 'מחלון וכליון', לשון מחלה וכליון?

ג. מפני מה אלימלך קרוי על שם אשתו – "אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי", בשונה ממנהג הכתוב בתנ"ך לכנות האשה על שם בעלה – "שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם"?

ד. מדוע נעמי אינה שבה לארץ ישראל מיד לאחר מיתת אלימלך בעלה, ועולה לארץ רק לאחר מיתת שני בניה?

ה. מדוע אלימלך בחר לרדת למואב ולא למצרים? יש להניח שהרעב לא עצר בגבול ישראל אלא התקיים גם במואב ביתר שאת בשל האקלים המדברי בעבר הירדן המזרחי. אולם במצרים יש להניח שלא היה רעב, הן בשל הנילוס הן בשל המערכת האקולוגית השונה מאיזור ארץ ישראל ומואב.

ו. מה גרם לרות ולערפה ללוות את נעמי, ולרצות להמשיך את חייהן עימה, במקום להפרד ממנה כדרך כל הארץ ולהשאר בממלכת מואב? האם לא חששו שיפסידו את מעמדן החברתי בארץ חדשה, כאלמנות זרות, בשל זהותן הלאומית השונה, ומעמדן האישי כאלמנות, בנות מלכי האיזור העויינים לישראל?

ז. מדוע ערפה זוכה לביקורת חריפה במדרשים, בעוד את רות מהללים חז"ל? בשורה תחתונה, רות וערפה נהגו בצורה זהה כמעט כל הדרך, וערפה עשתה מעשה מותר וטוב בכך שמילאה את בקשת חמותה לשוב למואב, כמו כל גוי שאינו חפץ בגיורו.

ח. אברהם אבינו עליו השלום ירד מצרימה בימי הרעב, ועל כך הוא זכה לתשבחות מחז"ל על שעמד בנסיון, כדברי פרקי דרבי אליעזר- "מיום שנבראו שמים וארץ, לא הביא הקב"ה רעב בעולם אלא בימי אברהם, ולא בכל הארצות אלא בארץ כנען, לנסותו ולהורידו למצרים". בעוד אלימלך עושה בדיוק את מעשה אברהם, יורד בימי רעב מהארץ, אך זכה לביקורת נוקבת מחז"ל. במה שונה אלימלך מאברהם?

ט. נעמי אומרת לערפה ולרות שתחזורנה למואב משום שלא יהיה לה עוד ילד שאיתו הן תוכלנה להתחתן. מדוע שלא יתחתנו עם יהודים אחרים בישראל אלא דוקא עם זרע אלימלך ונעמי?

י. מדוע נעמי אומרת לרות לרדת לגורן בצורה שאינה צנועה 'וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ', ומורה לה לשכב למרגלות בעז באמצע השדה בלילה, תוך כדי איסור ייחוד? ומפני מה רות מצייתת להוראה לא צנועה זו?

יא. מפני מה אמרו חכמים שאין במגילה זו 'לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר' אלא רק חסד? והלא ממגילת רות לומדים עשרות הלכות, יותר מכל מגילה אחרת בתנ"ך. הלכות גירות, אישות, ייבום, לקט ועוד.

יב. מדוע בעז אינו מקדש את רות, וממתין עד שטוב יגאל לפניו? והרי טוב אינו יבם מבחינה הלכתית?

יג. ממה התפעל בעז כשראה את רות? מה הבדיל אותה משאר נשות ישראל?

יד. חז"ל מוסרים לנו שבעז התמודד עם יצרו בלילה כאשר רות שוכבת למרגלותיו- "היה יצרו מקטרגו – אתה פנוי והיא פנויה. בוא עליה! ונשבע בועז שלא יבוא עליה, אלא על ידי נישואין". כיצד יש להבין דברים אלה? האם בועז, אשר היה ישיש וראש הסנהדרין, אכן העלה בדעתו ולו לרגע, לחטוא בשדה בזנות עם גיורת אלמנה צעירה?

טו. מפני מה הנשים הן אלו הבוחרות את שמו של בנם של בעז ונעמי? ומה פשר השם 'עובד'? – "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד"

גאולה לעולם

כמענה לשאלות אלו, נבחין ביסוד רוחני העומד ביסוד המגילה.

ישנן שתי דרכים, להביא גאולה לעולם.

הדרך האחת הינה במישרים, על ידי שהאדם בוחר בטוב, עושה את מה שהבורא ציווה, ומקדם במעשיו הטובים את אורם של ישראל בעולם. דרך זו, היא הדרך ההלכתית. האדם עומד מול בוראו, ומקיים את ההלכה הפרטית והציבורית, כך שהמציאות מתעדנת והולכת עד שיבוסם העולם ויגיע משיח צדקנו.

הדרך השניה הינה בעקיפין, על ידי אירועים הנראים בסקירה ראשונה כנפילות, בעוד בסקירה עמוקה יותר, אירועים שליליים אלו הביאו להרמת קרנם של ישראל בעולם.

המשיחיות שזורה רבות במעידות האדם- נחש הוא בגימטריה משיח. לוט אשר נטמא בעריות עם בנותיו מביא לעולם את מואב, אשר ממנו תגיע רות, דוד, והמשיח. יהודה מבקר את תמר כלתו כזונה, וממבוכה זו מגיע פרץ, ממנו תצא מלכות בית דוד. האחים מוכרים את יוסף מצרימה בעבירה נוראה, המביאה לכך שבעוד כמה שנים לא ימותו ברעב בבצורת, ולקיום הבטחת ד' לאברהם 'ועבדום ועינו אותם'. בטומאת מצרים מתקדש שמו של השם במכות, ושם נהיינו לעם. שלמה המלך (משיח בן דוד) הוא בנה של בת שבע, אשר פגישתה הראשונה עם דוד היתה בצורה לא מיטבית. לגבי דוד עצמו ניטש ויכוח הלכתי על כשרותו לבוא בקהל, בין בית דינם של בועז ושמואל לבית דינו של דואג האדומי, בדרשת 'עמוני ולא עמונית - מואבי ולא מואבית'.

גם בדברי רבותינו בגמרא ובמדרשים, אנו מוצאים התיחסות לכך שהישועה צומחת מתוך פורענויות וטומאות-

"א"ר טוביה בר רבי יצחק- שתי מציאות (מצא הקב"ה בסדום), רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק- 'מצאתי דוד עבדי', היכן מצאתי אותו? בסדום!".

וכן דרשו-

"שבטים היו עוסקים במכירתו של יוסף, ויעקב היה עוסק בשקו ובתעניתו, ויהודה עוסק לקחת אשה, והקב"ה בורא אורו של מלך המשיח".

אלימלך

אלימלך, גדול הדור היה. אדם עמוק ומשמעותי, המגיע מבית פרץ בן יהודה, וראוי למלכות.

אלימלך רואה בצערם של ישראל, ומבחין במקום המוסרי הנמוך אליו הגיעו. הימים הם ימי שפוט השופטים, ימים בהם אין מלך בישראל, אנרכיה שלטונית ואנרכיה דתית. המשכן בשילה אינו מהווה מוקד מרכזי דיו לעליה לרגל, עד כדי כך שאלקנה הצטיין בכך שעלה מעירו מימים ימימה לשילה, והדבר היה יוצא דופן בבחינת 'ויהי איש אחד', ככתוב בתחילת ספר שמואל.

ימים אשר בהם אין מלכות. שבטי ישראל כלולים במעין פדרציה לא יציבה, כאשר סכסוכים פנימיים גורמים למלחמות אחים, כדוגמת מעשה פילגש בגבעה, אשר בני בנימין לא רצו לדון את אנשי גבע בנימין בסנהדרין של האומה אלא בבית הדין הפרטי של שבט בנימין. על כך נפתחה המערכה מולם על פי חז"ל, והדבר מציין את המחסור הקריטי בכוח ממלכתי ורגולטורי המסדר את ענייני החברה לכדי חטיבה אחת.

כיצד מושיעים את האומה ממקום כה נמוך? כיצד מביאים גאולה לעולם?

כמו כל גדולי הדורות, אלימלך ידע שעתיד לקום משיח לישראל, אשר יושיענו מהמיצר, יאחד את השבטים למלכות אחת, ויבנה מקדשנו בהר האחד והיחיד.

כיצד מביאים את המשיח?

כאמור לעיל, מצינו בזה שתי הנהגות אלוקיות- הנהגת ההלכה, והנהגת ההשגחה.

על פי ההלכה, תיקון העולם הוא חלק מהחיוב הפרטי והלאומי של ישראל. שמירת ההלכה, חינוך לקיום המצוות, עיסוק תמידי בתורה, בניית שדרה רחבה של תלמודי תורה, הם אלה אשר מקדמים את האומה לגאולתה שלב אחרי שלב.

אולם ישנה גם אפשרות דילוג, בבחינת 'הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ד' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה'.

הגאולה המדלגת, אינה כפופה לתהלוכות התיקון והיושר ההלכתי. כפי שראינו, המשיח יוצא מתסבוכות הלכתיות, סיבוכי מציאות, טהרות פנימיות הבאות מטומאות חיצוניות, כדברי איוב 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד'- בעולם הנגלה הטומאה אינה יכולה להוליד טהרה, אך בהשגחה העליונה הדבר אפשרי – "זה שאמר הכתוב 'מי יתן טהור מטמא לא אחד', כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, מרדכי משמעי, ישראל מעובדי כוכבים, העולם הבא מעולם הזה. מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?" (במדבר רבה).

כאן יש לשאול, כיצד עלינו להביא את המשיח? בתהלוכות ההלכה, או בדילוג אלוקי? בטהרה ונקיות או בשימוש בתוככי הטומאה?

אלימלך כשמו כן הוא. הינו רואה ב 'אל' את ה 'מלך'. כדברי המדרש- "רַבִּי מֵאִיר הָיָה דּוֹרֵשׁ שֵׁמוֹת, וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אֵלַי תָבוֹא מַלְכוּת". (רות רבה).

המילה 'אל' מבטאת על פי רבותינו את השגחת השם בעולמו, והשפעתו את המציאות-

"כי שם 'אלהים' ידוע פירושו שהוא מורה שהוא ית"ש בעל הכחות כולם, כמו שכתוב בטור אורח חיים סימן ה'. וענין מה שהוא יתברך נקרא בעל הכחות, כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה. כי האדם כשבונה בנין - דרך משל - מעץ. אין הבונה בורא וממציא אז מכחו העץ, רק שלוקח עצים שכבר נבראו ומסדרם בבנין. ואחר שכבר סדרם לפי רצונו עם שכחו הוסר ונסתלק מהם עם כל זאת הבנין קיים. אבל הוא ית"ש כמו בעת בריאת העולמות כולם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הבלתי תכלית, כן מאז כל יום וכל רגע ממש כל כח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא ית"ש משפיע בהם ברצונו יתברך, כל רגע כח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא ית' מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו" (נפש החיים שער א).

אלהים הוא אשר מחיה את המציאות, ומנהיגה. הוא מלכנו, הוא יושיענו, מעל לסדר הרגיל. על כן, אלימלך מחליט לגרום לדילוג אלוקי שלא בכפוף להלכה הארצית, על מנת להופיע את ביאת המשיח מבית יהודה.

אלימלך קיבל מאבותיו, את מה שאנו יודעים מהמדרש בעניין בנות לוט ויצירתו של מואב – 'אמר ר' תנחומא משום רבי שמואל- 'ונחיה מאבינו זרע', 'ונחיה מאבינו בן' אין כתיב כאן. אלא 'ונחיה מאבינו זרע'. אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואי זה זה? מלך המשיח!'.

מסורת היתה בידו, שהמשיח עתיד להגיע משדה מואב.

עוד ידע אלימלך, שעל פי ברכת יעקב לפני מותו, המשיח יגיע מבית יהודה – "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". וכתרגום הנמסר מסיני- "לָא יִעְדֵּי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה וְסָפְרָא מִבְּנֵי בְנוֹהִי עַד עָלְמָא עַד דְּיֵיתֵי מְשִׁיחָא דְּדִילֵיהּ הִיא מַלְכוּתָא".

אם כן, על פי התכנית אלוקית, בבחינת 'דילוג' על תהלוכות התיקון, על מנת להופיע את המשיח יש להפגיש את זרעו של יהודה עם אשה משדה מואב.

אלימלך עצמו היה מבית יהודה, ומפרץ, אשר ממנו יגיע המשיח כדברי רבותינו- "פרץ - זה משיח, שנאמר 'עלה הפורץ לפניהם'". אלימלך היה נשוי לנעמי, וסבר שמבנם תיבנה מלכות בית דוד ויגיע המשיח.

על כן, ירד אלימלך מהארץ על מנת להושיע את ישראל, ודוקא לשדה מואב (ולא למצרים), שם תכנן לחתן את בניו עם בנות מואב. לא בנות מואביות רגילות, אלא המיוחסות ביותר, אשר אין ספק שהנן מזרע מואב בן לוט – "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות בת בנו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב". ייחוס ישיר של שושלת המלכים לבית מואב.

תכנון זה, הוא אשר הביא לבחירת שמותם של בניו- 'מחלון וכליון'. רוצה לומר- המשיחיות תגיע ממחלה ומכליון, ממציאות מסובבת 'מטה-הלכתית', אשר עומדת ממעל לתהלוכות התיקון, ממעל להלכה, בצורת דילוג אלוקי אשר מוליד מהמר מתוק, מהמחלה רפואה, מהנחש משיח, ומהכליון חיי-עד.

לא זו אף זו- את המילה 'מחלון' ניתן לקרוא כמחלה, אך גם כערגה לחלות פני ד' בבחינת 'וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹהָיו'. את המילה 'כליון' ניתן לקרוא ככליה, אך גם כלות הנפש לאלהיה, בבחינת 'נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ד''. שמות דואליים מאפניינים את הפיכת המר למתוק, והצמחת ישועה מטומאה, על ידי צמאון לד' אף כנגד ההגדרה ההלכתית, ומעל לצמצומים ולגבולים.

אלימלך נוהג בבחינת ה 'דילוג' לשדה מואב, במחיר נטישתו את עם ישראל בימי רעב בארץ, נטישתו את האומה הנמצאת ברמה מוסרית קשה של ימי פילגש בגבעה, ונטישת עולם ההלכה המסודרת- "'וילך איש מבית לחם יהודה'- הלך ממקום סנהדרי גדולה, מנביעו דאורייתא דתמן" (זהר).

נעמי

נעמי לא דגלה בהכרח בגישתו הרוחנית של אלימלך. בעוד אלימלך ביקש לדלג, נעמי היתה מחוייבת לעולם ההלכתי ולמחוייבות האישית- "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים" (רות רבה). נעמי אמנם בכיוון אחר, אך היא מקבלת בענווה את עמדת אלימלך בעלה, שהיה גדול הדור, והולכת עימו במסע הרוחני שהתווה.

לא בכדי קרוי אלימלך 'איש נעמי', משום שהיא גדולה ממנו, והוא קרויה על שמה. נעמי הצליחה לשאת את חידושו של בעלה, מתוך מחוייבות הלכתית מבלי לעבור עבירה. לא זו אף זו, נראה בהמשך שנעמי הצליחה להפגיש את עולמו של בעלה, עם עולם ההלכה, ולהביא גאולה לעולם.

יוזמתו המקורית של אלימלך היתה עטרת משפחתו. על כן כאשר הוא מת, נעמי ממשיכה בפסיביות את הכיוון הרוחני שבעלה הלך בו, מבלי לחטוא בפועל. הרעב בישראל כבר תם, ואין לה יכולת להיטיב עם האומה אם תחזור מיד. היא נשארת במואב, ומצפה לראות האם מילדיה הנישאים למואביות, תצמח מלכות בית דוד כגישת בעלה. היא עצמה, לא עברה עבירה בשום שלב. נעמי משתאה לה, מחרישה לדעת ההצליח ד' דרכו של אלימלך אם לא.

לאחר מיתת שני בניה, נעמי מבינה שמקומה אינו במואב, משום שלא עלה להופיע את המשיחיות על ידי ילדיה, כרצון בעלה.

כלותיה רות וערפה, שותפות אף הן למהלך הרוחני של אלימלך בשלב זה. על כן הן מלוות את נעמי בדרכה, אך נעמי מפצירה בהן לשוב על עקבותיהן משום שלא יהיה לה עוד ילד שממנו הן תוכלנה להרות ולהביא גאולה לישראל על ידו, מפגישת זרע פרץ וזרע מואב.

ערפה ובנות לוט

ערפה מבינה שהמהלך כשל. יוזמתו של חמיה אלימלך, להביא גאולה לעולם בדרכי דילוג, על ידי שידוך בית יהודה עם מואב, לא עלה יפה. על כן ערפה מפנה עורף לנעמי, ולאחר נשיקת נימוסין, היא חוזרת ליסוד המואבי ללא כל השפעה של המוסר הישראלי- "אמא רבי יצחק, כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה ערות גוים של מאה בני אדם שנתערו בה כל הלילה. רבי תנחומא אמר, אף כלב אחד". על פי המדרש, ממעשה עריות זה, הגיע גלית הפלשתי לעולם (ולא בכדי גלית הפטיר לדוד- 'הראש כלב אנכי').

ניתן היה להסביר שערפה נתייאשה מאורם של ישראל, ועל כן חזרה לסורה, ולמסורת המואבית של גלוי עריות ללא גבול.

אך נראה לומר שערפה עודנה מאמינה באורם של ישראל. אלא שהיא פוסעת צעד אחד נוסף, מעבר למעשיו של אלימלך, להביא את הגאולה בדרכים שאינן ישרות. ערפה תביא את המשיח, על ידי יצירת ניגודיות. היא מבקשת להביא את גליית לעולם, וזאת על מנת לגרות את ישראל בימי שאול, כך שתופיע מדריגת דוד במציאות להכות את גלית. אף ערפה, כאלימלך, לשם שמים נתכוונה, להזריח אורו של דוד.

ערפה ממשיכה בכך את זקנתה ודודתה- בנות לוט.

ישנו סיפור מבהיל, בספר אגרות משה על הגר"מ פיינשטיין זצ"ל. וכך מסופר-

"בתחילת חורף תרפ"ב חלה אחד מבעלי הבתים ונפל למשכב במין חולי מוזר ולשונו התנפחה בפיו. כאשר

תקיף ליה עלמא ורבנו (הגרמ"פ) בא לבקרו, ביקש החולה להוציא כל איש מעליו וסיפר לרבנו את סיבת חליו. לדבריו, שבוע קודם לכן בשבת פרשת וירא הקשה כיצד זכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו והודיעו שבניהן הם מאביהן, ודיבר עליהן בדרך בזיון. בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאד שראשן ופניהן מכוסים ואמרו שהן בנות לוט. הן הוסיפו ואמרו לו ששמעו את טענתו, ובאו מעולם האמת לענות לו. הן טענו שהיו יכולות לומר שמאחר שהן ממשפחת אברהם ונצלו בדרך נם מסדום, לא היו תולים בהם מעשה זנות, והיו יכולות לייחס לעצמן כל מעשה נס. כך שהיו יכולות לומר שנתעברו מן השכינה כביכול, ולייסד דת חדשה כנצרות. הן קראו לבניהן עמון ומואב להודיע שכאשר אשה מתעברת יש לוולד תמיד אב בשר ודם. בזכות זה זכו ויצא מהן המשיח האמיתי. עוד אמרו, שהוא חטא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך בזיון. מאחר שהוא דבר עליהן בזלזול, הוא ייענש מידה כנגד מידה כמרגלים, ותשתרבב לשונו ותתנפח בחולי משונה וכך ימות. כשסיים האיש לספר את סיפורו, היסב את פניו אל הקיר ונפטר לעולמו. רבנו ראה בכך עניין אמיתי".

בנות לוט נשענו על היצר הטוב. כמאמר הכתוב- "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". ובארו חז"ל- "רבי תנחומא משום ר' שמואל: 'ונחיה מאבינו בן' אין כתיב כאן, אלא 'ונחיה מאבינו זרע', אותו זרע שהוא בא ממקום אחר. ואי זה? זה מלך המשיח!" (ילקוט שמעוני בראשית יט). בנות לוט ביקשו להביא את מלך המשיח במעשה עריות. כוונתן היתה נעלה, אך מעשיהן לא רצויים.

אם נקבל את סיפור החלום לעיל, אנו מבינים שהן אף הקפידו לקרוא את שמות הילדים באופן שלא יגיע מזה קלקול של הפיכת בשר ודם לאלוה. הן גם השקו את אביהן יין, על מנת שלא יהיה בו חטא, אלא יהיה בגדר אנוס שרחמנא פטריה.

ואף על פי כן, על פי הדין, אסור לבנות לשכב עם אביהן, אף אם הן נכריות, ואף אם עושות כן להביא את מלך המשיח לעולם. לא בכדי, עמון ומואב היו אוייבינו המרים כבר בחטא השיטים בכניסה לארץ, ובהמשך בימי השופטים והמלכים, עד חורבן בית ראשון. ללמדנו, שאין מצווה באה בעבירה.

רות ודוד

כאן אנו מגיעים לנקודת המפנה הקריטית במגילה.

כאמור, נעמי היתה הראשונה להבחין שתפיסתו הרוחנית של אלימלך, אינה ראויה בעיני ד'. מעשי האדם אינם יכולים להיות בבחינת דילוג על העולם המוסרי וההלכתי, גם אם רצונו להביא את המשיח במעשיו. האדם כפוף למערכת ההלכתית, לרצון ד' הנגלה, ואסור לו לאיש להעמיד את מגמות הרוח מעל המחוייבות המעשית שהשם דורש ממנו.

כלותיה של נעמי נחלקו בדבר. ערפה דבקה בדרכו של אלימלך, ועל כן שבה למואב על מנת להביא את המשיח בדרכים עקלקלות. אך רות דבקה בנעמי, והחליטה שהמשיח בוא יבוא דוקא מתהלוכות התיקון וההלכה.

על כן רות אינה שבה לשדה מואב. היא מחליטה לחזור עם נעמי לשורשם של ישראל. לקחת חלק במסע הארוך והראוי, ההלכתי והמשמעותי, של ישראל בעולם.

רות מתגיירת, ומקבלת על עצמה את תהלוכות התיקון היום יומי, את המחוייבות ההלכתית ללא דילוג- "התחילה נעמי סודרת לרות הלכות גרים. אמרה לה, בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות שלהם. אמרה לה 'אל אשר תלכי אלך'. אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה 'באשר תליני אלין'. 'עמך עמי' אלו עונשין ואזהרות, 'ואלהיך אלהי' שאר מצות" (רות רבה ב כב). "אמרה לה אסיר לן תחום שבת, 'באשר תלכי אלך'. אסיר לן יחוד, 'באשר תליני אלין'. מפקדינן שש מאות וי"ג מצות, 'עמך עמי'. אסיר לן עבודת כוכבים, 'ואלהיך אלהי'. ארבע מיתות נמסרו לב"ד, 'באשר תמותי אמות'. ב' קברים נמסרו לב"ד, 'ושם אקבר'" (יבמות מז).

מעבר זה, מתפיסת הדילוג, לתהלוכות התיקון הארוך וההלכתי, הוא יסוד מוסד בדמויות המופת שבשושלת בית דוד. רות הצליחה לבסס באופי של מלכות ישראל, את הנאמנות לקצב הנכון ולדרישות ההלכתיות מבלי לנסות להחיש תהליכי גאולה שלא על פי הדין.

לא בכדי, כאשר בת שבע באה לדוד להזכיר שבנה שלמה ראוי למלוך, דוד מקפיד להביא לדיון גם את זקנתו רות –"וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ....וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ". וכמאמר רבותינו –"זו רות המואביה שראתה במלכות.... 'וישם כסא לאם המלך' א"ר אלעזר- לאמה של מלכות" (בבא בתרא צא).

המשכיות מלכות בית דוד, המגיעה מבת שבע, חייבת לעבור תחת בחינתה של רות. משום שמעשה דוד ובת שבע, גם בו היתה בחינת דילוג, ועבירה טועה מגישת רות לגישת אלימלך. על כן, שלמה בן בת שבע חייב להגיע ממקום שנאמן למהותה של רות- תהלוכות התיקון וההלכה ללא דילוג.

מעשה דוד ובת שבע נידון רבות בדברי רבותינו, אשר הורונו – "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. שנאמר – 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו'. אפשר חטא בא לידו, ושכינה עמו?!" (שבת נו).

לפי דברים אלו, השכינה היתה עם דוד בעת המעשה עצמו כאשר הביט בבת שבע על הגג. ומכאן ההוכחה שלא חטא באשת איש, אלא בכך שלא דן אותו בסנהדרין.

נשים לב- ישנה השראת שכינה על דוד, דרכה הוא מביט בבת שבע ורואה ברוח קודשו שהיא ראויה לו – "תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה" (סנהדרין קז), ופירש רש"י- "שקפץ את השעה ליזקק ע"י עבירה". לא ראיית עריות ראה דוד, אלא ראיית רוח הקודש, הצופה בבת שבע את מי שעתיד לצאת ממנה. דוד ניסה לקפוץ, לדלג, על פי הצפיה האלוקית המייעדת לו את בת שבע, ולא על פי הדין הנגלה. ומכאן חטאו- "'את אוריה החתי הכית בחרב', שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת" (בבא בתרא צא). החטא היה שדוד דילג על בחינת רות. על תהלוכות התיקון וההלכה, על הדיון בסנהדרין. דוד נהג לרגע כאלימלך.

דוד מביט בבת שבע בחלונו, ורואה ברוח הקודש שהיא ראויה לו מבריאת העולם. צופה בפניה את משיח צדקנו העתיד לצאת ממנה וממנו. היצר של דוד היה היצר הטוב, הרצון להגיע לאושר האלוקי הנכסף, לראות בטובתן של ישראל, להביא את משיחנו לעולם. אך כאן אנו שבים לטעותו של אלימלך, ולטעותה של ערפה. ההנהגה האלוקית המשתמשת בדילוג, מותרת רק לבורא יתברך. הוא מביא לנו ישועה בהיסח הדעת, ממקום שלא ציפינו, מטמא לטהור, ממר למתוק. אך אנו, הברואים, עלינו להביא את הגאולה אך ורק במעשינו ההלכתייים, מבלי לקפוץ מדריגות. רק על פי סנהדרין ופוסקי ההלכה.

כך גם במעשה דוד ואביגיל אשת נבל הכרמלי. דוד שומר על צאנו של נבל, ונבל משלם לו רעה תחת טובה, ומבזה אותו על אף שדוד כבר נמשח למלך בידי שמואל.

נבל אינו רואה עצמו כפוף לכללי הדין והמוסר, אינו פועל לפי הלכות 'חושן משפט' המחייבים אותו לשלם לדוד. הוא מורד בגישתה של רות המבקשת לפעול על פי ההלכה- "וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר- מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו", ופירש רש"י- "הלא מרות המואביה בא".

נקודה זו, של השלת סמכות הדין והמלכות, גורמת למרבה האירוניה, לדוד עצמו, לפעול בצורה דומה, וכמעט להרוג את נבל שלא על פי הדין. לולי אביגיל אשר מנעה ממנו מבוא בדמים, דוד היה הורג את נבל שלא ברשות ההלכה, כפי שהגמרא אומרת-

"אמרה אביגיל לדוד: וכי דנים דיני נפשות בלילה? אמר לה: מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה. אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם". (מגילה יד). ועוד אמרו "אמר רבי שמואל: טובה היתה אביגיל לדוד מכל הקרבנות שבעולם, שאילו עשה אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, אילו היה מקריב כל קרבנות שבעולם, לא היו מכפרים לו, והיא באתה אליו ומלטתהו" (מדרש תהלים נג).

שני בירורים אלו בחיי דוד- אוריה ונבל, הסובבים שתי נשים- בת שבע ואביגיל, הנם ענפים מחידושה של רות.

לא מקדמים את העולם על ידי דילוגים, קפיצות, הכרעה ברוח הקודש העתידית. מה שנכון להשגחה העליונה, אינו נכון לבני האדם. אנו כפופים למוסר ההלכתי, על פרטיו, גם כאשר רוח הקודש צופה נפלאות העתידות לצאת ממציאות סבוכה. השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם.

אמנם יש לזכור שישנו מצב, שבו אכן מותר לעבור עבירה על מנת לקדם את העולם לקראת תיקונו. במקרה שנביא מצווה על האדם לעבור עבירה. במקרה זה, ההלכה עצמה מורה שיש לדחות את פרטיה, בפני הצפיה הנבואית. אולם ללא נביא, הדבר אסור.

דוד כל חייו היה מחוייב להלכה, לתהלוכות התיקון, לסנהדרין- "יודע נגן, שיודע לישאל. גבור, שיודע להשיב. איש מלחמה, שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. איש תואר, שמראה פנים בהלכה. ונבון דבר, שמבין דבר מתוך דבר. וד' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום" (סנהדרין צג).

כאשר שאול רואה את דוד מכה את גלית, הוא מבחין בשילוב המנצח של סיעתא דשמיא עם אדם המחוייב להלכה. שאול מבחין שדוד המגיע מאלימלך, יש בו בחינה גדולה ועמוקה של הנהגה אלהית בבחינת קפיצה, להביא את הישועה ממקום שלא ציפינו לה, להפוך טמא לטהור. אולם בה בעת, בדוד מתנוצצת גם בחינה של מחוייבות גמורה לתהלוכות התיקון, לעולם ההלכתי. דוד יודע להפריד בין מה שבידי שמים, ומה שבידיו. השמים מנוהלים בצורה פלאית, ואנו מודים להשם על נפלאותיו, בבחינת "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ד' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ". אך אנו אמונים על ניהול המציאות בלי פלאות, אלא במחוייבות לדין ולמוסר התורני- "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ד'. אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ. אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ. אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד. אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ. אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ. אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד".

כאשר שאול מבחין שבדוד קיימות שתי תנועות רוחניות אלו, הוא מבין שזהו האיש המתעתד לרשת את מלכותו.

בועז

בעז ואלימלך היו שופטים בישראל בזה אחר זה וקרובי משפחה. רבינו הרמב"ם בהקדמת משנה תורה, מבאר שמסורת התורה עברה בימי השופטים משופט אחד למישנהו. יש להניח אם כן, שבעז ואלימלך היו חברותא בבית המדרש, רב ותלמידו. בועז הכיר את חידושו הנועז של אלימלך רבו, אך לא היה שותף לו.

מפורש במגילה שבועז שמע על רות הבאה משדה מואב, ועל החסד שעשתה עם חמותה. ואף על פי כן הוא שואל- "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?". נראה שזו אינה שאלה אינפורמטיבית, כי אם בירור שורשה הרוחני של רות. למי היא שייכת? האם לאלימלך בר הפלוגתא שלו, ולערפה גיסתה, אשר ניסו להביא גאולה לעולם בדרכים טועות, או שהיא שייכת לעולם התיקון כחמותה נעמי?

בועז רואה ברות שתי אינדיקציות לכך שהיא שייכת לעולם התיקון-

"וכי דרכו של בועז לשאול בנערה?! אמר ר' אלעזר, דבר חכמה ראה בה- שני שבלין לקטה שלשה שבלין אינה לקטה. במתניתא תנא, דבר צניעות ראה בה- (שיבולים) עומדות מעומד, נופלות מיושב" (שבת קיג).

המעמד החברתי של רות היה נמוך מאד. גיורת, אלמנה, עניה, כלתו של המנהיג שנטש את עמו לחרפת רעב. האינטרס המתבקש הוא שרות תעשה הכל על מנת להגיע לשתי מטרות העל - גיוס אוכל, ומציאת חתן.

רות נמצאת בשדה בימי הקיץ, בעת שכל הנערים עובדים בו. לכאורה היינו מצפים שהיא תבליט את יופיה, ותאסוף כמה שיותר תבואה. על מנת למצוא חתן, ועל מנת שלא לגווע ברעב.

אולם רות נוהגת להיפך. היא לוקטת רק שתי שיבולים ולא שלוש, משום שזו ההלכה – "איזה הוא לקט? זה הנופל מתוך המגל בשעת הקצירה, או הנופל מתוך ידו כשיקבץ השיבולים ויקצור. והוא, שיהיה הנופל שיבולת אחת או שתיים; אבל אם נפלו שלוש כאחת, הרי שלושתן לבעל השדה" (משנ"ת מתנות עניים פ"ד).

היא מתכופפת בצניעות להרים את השיבולים, ולא מבליטה את גופה בחוסר צניעות עבור מציאת חתן- "לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן, משום צניעות" (רש"י שבת קיג).

בועז נפעם מהשילוב המשיחי- גיורת מואביה, השומרת על ההלכה. השגחה אלהית פלאית להשיב את רות משדה מואב, המשתלבת עם מחוייבות הלכתית של רות עצמה. נותר אם כן, להשיאה לנצר מבית יהודה ופרץ, ומכך יצמח משיח צדקנו בהיתר ולא באיסור.

בועז רואה את רות, ומבחין ברוח קודשו בשושלת בית דוד העתידה לצאת ממנה-

"אמר רבי אלעזר, רמז רמז לה בועז- עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך.... 'ותאכל' בעולם הזה, 'ותשבע' לימות המשיח, 'ותותר' לעתיד לבא".

עתה בפני בועז עומדת הדילמה, כיצד לבנות את שושלת המשיחיות בישראל.

מחד, החברותא אלימלך ניסה להביא את המשיח בדילוג, בכך שעזב את הארץ וחיתן את בניו עם מואביות. דבר אשר לא היה ישר בעיני ד'. מאידך, רות העומדת לפניו כעת, אכן עתידה להביא את בית דוד לעולם.

בועז מחליט לנהוג על פי ההלכה, ולא בדילוגים פלאיים, משני טעמים-

ראשית, בועז הוא ירא שמים, וככזה הוא כפוף לתורה הקדושה ולהוראותיה.

שנית, בועז למד את הלקח של ירידת אלימלך בשנות הרעב, במקום לקיים את חובתו ההלכתית לפרנס את ישראל הרעבים ולשפוט אותם, ולהושיעם מאוייביהם. אסור לעבור עבירות עבור ישועות, אלא לעשות את דבר ד'.

ניתן להבחין בדקדקנותו ההלכתית של בעז לאורך המגילה-

נעמי מתרגשת כאשר היא שומעת על פגישתם של רות ובועז. היא רואה בזה את יד ד', ומעלה על דעתה שאולי עתה יעלה בידה לקיים את צוואת בעלה, להביא ילד לעולם ממפגש של מואב ובית פרץ מיהודה. על כן נעמי שולחת את רות לאחר רחיצה במקוה וסיכה, לשכב למרגלות בעז בשדה. נעמי לא חששה להלכות ייחוד, משום שבימים ההם לא היה איסור הלכתי של ייחוד עם הפנויה שטבלה, משום שאיסור זה התחדש רק על ידי דוד לאחר מעשה אמנון ותמר.

בועז קם באמצע הלילה, ורואה את רות למרגלותיו. המדרש מתאר מאבק נורא של בועז עם יצרו, עד כדי שבועה- "היה יצרו מקטרגו – אתה פנוי והיא פנויה. בוא עליה! ונשבע בועז שלא יבוא עליה, אלא על ידי נישואין".

מפני מה בועז לא ידע את רות באותו לילה? מהו אותו יצר שהתלבש בו, שאליו כה התנגד בועז?

היה ניתן לומר, שהיצר הוא יצר העריות. בועז מבין שישנו איסור לבעול ללא קידושין וחופה, ועל כן הוא נשבע ליצרו שלא יגע ברות עד הבוקר.

אולם נראה לומר שישנו עומק המקופל בסיפור, המלמד על אופיו של בועז.

הלכתית, בועז יכל לדעת את רות באותו לילה. כידוע מתחילת מסכת קידושין, ניתן לקדש אשה על ידי ביאה. די בשני עדים שיראו שהתייחדו לשם כך, או שיקדש אותה בכמה חיטים השווים פרוטה בפני שניים מעבדיו.

אולם בועז מחליט להתנהל על פי כל דקדוקי הדינים, והוא נשבע ליצרו, דוחה את רוח המשיח המרחפת על פניה של רות, ונאמן לתהלוכות המוסר ודרך הארץ, שלא לקדש אשה בצורה כזו שיש בה לזות שפתיים.

נוסף לכך, בועז אינו רוצה לקדש את רות לפני שטוב (-כך שמו של הגואל הקרוב לאלימלך), יכריע אם הוא רוצה לעשות זאת במקום בועז.

נשים לב- הלכתית אין חובה של זיקת ייבום בין רות לטוב. טוב אמנם ראוי לרשת את השדה, אולם אינו אח של מחלון וכליון, ואין לו זיקת ייבום כלל. בועז יכל לשאת את רות באותו ערב בשדה. אולם בועז מקפיד מאד שלא לעשות כן, משום שכאן מתחוללת המהפכה, בין גישת אלימלך לגישתו. הפעם, במשמרת שלו, המשיחיות תבוא ממקום ישר ונכון, ללא בדל עקמומית במעשיו. בקצב המוסרי. בכל הדיקדוקים. לא יטה כהוא זה מהיושר. ואם יש קדימות לטוב לעשות חסד עם המת לצד ירושת שדהו, בועז לא יקדימו אלא יניח עבורו את המצווה.

בנוסף יתכן לומר שבעז המתין לעוד אות אלוקי, על מנת לוודא שרות ראויה לו ואין נדנוד איסור בדבר, ועל כן המתין לראות האם טוב ידחה את הצעת ירושת השדה, יחד עם הנישואין לרות, למרות שיש בכך הפסד כספי מצד טוב. ואכן, בועז נוכח לדעת, שטוב דוחה את הירושה היקרה, ואת האשה היקרה הקשורה בה. כך נהג גם דוד הצאצא, כאשר המתין עם הכתרת שלמה בן בת שבע למלך, עד שישמע מהנביא התעוררות לכך, על מנת לברר הדק היטב, שעניין אוריה ובת שבע אינו מקטרג על מלכות זו.

חסד הוא

בועז רואה בחיבור עם רות, שזירה של הנהגת השם העלומה בבחינת דילוג משדה מואב, עם הנהגת האדם לציית להלכה. החיבור בין שני כוחות אלו, קרוי 'חסד'. החסד מבטא את העובדה שהקב"ה הציב אותי כעשיר ואת השני כעני. ואני בוחר לסייע לעני. זהו מפגש בין הנהגת השם, להנהגת האדם.

החסד שוזר את המגילה כולה. אלימלך אינו עושה חסד עם עמו ונענש, רות עושה חסד עם נעמי, בועז עושה חסד עם רות, רות עושה חסד עם בועז, השכנות עושות חסד עם הילד.

גלוי עריות קרוי במקרא 'חסד'- "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא".

הסביר הבעל שם טוב-

"נודע מרבינו הבעש"ט זלה"ה מה שאמר על פסוק ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא, פירוש, שזה בא מבחינת מדת חסד עליון, אך בהשתלשלות למטה הוא אהבה נפולה בתאוות ניאוף כנודע, והנה התיקון הוא להעלות האהבה הנפולה הזו אל שרשה למעלה לבחינת שורש חסד עליון ממקום שבאה" (בעש"ט קדושים כז).

מסתבר שישנו חסד ששורשו טוב ועליון, אך ההשלכה המעשית שלו, מגונה ואסורה. על מנת שהחסד יהיה באמת טוב, חייבת להיות התאמה בין המקור ליישום. בין הכתר למלכות. בין רוח הקודש למעשה.

תפיסה זו, מסבירה את העובדה שבשושלת בית דוד מצינו לצד מעשי חסד טובים רבים, גם מעשי 'חסד' שלילי- באונס של תמר בידי אמנון אחיה, אבשלום אשר שכב עם פלגשי אביו, וקדמו להם בנות לוט, ואלימלך היורד מן הארץ לעשות חסד עם ישראל בהקמת המשיח, שלא על פי הדין.

המאפיין העיקרי בחסד השלילי, הוא חוסר הנאמנות להלכה. חלק מהחוטאים עשו זאת מרצון להיטיב- אמנון מאהבה, אבשלום להנהגת ישראל, בנות לוט ואלימלך למען המשיח. אולם חסד כזה הוא דבר איסור מעשי, ולכן חטאו.

העם המואבי מגיע מחסד שלילי, מביאת אב את ביתו, ועל כן התנהגותם כאומה אינה גומלת חסדים- "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". לעומתם, רות מגיעה מחסד חיובי, ועל כן היא גומלת חסדים- "וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַד' בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר".

זהו הטעם למימרא של חז"ל על כך שבמגילת רות יש רק חסד, וייחוס לבית דוד. אין כוונתם לומר שאין במגילה מצוות או ערכים אחרים, אלא כוונתם להעמיד את הפריזמה הנכונה דרכה עלינו להביט בערכים כולם- מהות החסד, העומד בשורש בית דוד. חסד שכולו שזירת הנהגת השם עם הנהגת האדם, בהבחנה נכונה והלכתית בין שני אלה.

זהו עומק דברי רבותינו, במה שאמר השם לאברהם אבינו- "'ונברכו בך כל משפחות האדמה', אמר ליה הקב"ה לאברהם שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך רות המואביה ונעמה העמונית". אברהם בעל מידת החסד, היה צריך השלמה מבחינתה של רות השבה משדה מואב, על מנת שהחסד האלוקי המופיע במעשי אברהם, יהיה נאמן לצו האלוקי בכל צאצאיו, שלא ינסו להביא חסדים נכספים על ידי מעשים אסורים. רות מלמדת כיצד להביא את חסד אברהם לידי ביטוי נכון וישר במציאות המשתנה.

השכנות בוחרות את שם הילד הנולד לבועז ולרות- "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי, וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד". בחירת השם בידי השכנות, מביעה את העובדה שהילד הזה אינו רק בנם הפרטי של בועז ורות, אלא אדם המחדש קומה באומה כולה.

המילה 'עובד' מבטאת את החסד השלם. את המפגש הנכון בין הנהגת השם להנהגת האדם. הקב"ה מבקש מאיתנו לעבוד- "וַיִּקַּח ד' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". העבודה הרוחנית והמעשית, היא הבחירה החופשית של האדם בעולמו של הבורא. היא פסגת החידוש של רות ובועז, ובית דוד- האדם מחוייב לעבוד את ד', באופן שד' קבע, ובסיטואציה שד' קבע. העובדה שיש נפלאות, רוח הקודש, עתיד מבהיק, אינה מתירה לקפוץ ולדלג, כי אם להאמין בהנהגת השם, ולעשות את מה שציוונו בעבודה יום יומית.

יהי רצון שנזכה לדבוק בגדולינו, בועז, נעמי, רות ודוד, לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו, לקיים מצוותיו באהבה וביראה, בחשק וכפי הדין, עד הופעת משיח צדקנו במפלאות תהלוכות ההשגחה העליונה.