לכונן מחדש את עולם הרוח שאבד

שר האוצר אביגדור ליברמן טען כי הכוללים אינם לימודי תורה באמת. "מי שאומר שזה ללימודי קודש זה לימודי בטלה. רוב הכסף הולך לכל מיני כוללים.

יושבים שם אנשים מגיל 29 עד הפנסיה. באים בבוקר אוכלים סנדויץ' שותים קפה. מדברים פוליטיקה. מדפדפים כמה ספרים. אוכלים צהריים והולכים הביתה".

הדברים שהוא אמר מבטאים כנראה את מה שרבים חושבים בשקט, והעובדה הזאת מכאיבה לי מאוד. איני רוצה להתפלמס על הדרך הנכונה לחיים, אך אשמח לחלוק איתכם את תקופת לימודיי בישיבה, ועל החינוך אותו קיבלתי.

גדלתי בבית בו אבי בן ה-54 לומד יום שלם והוציא כמה ספרים ואימי עקרת - בית. הערך החשוב עליו גדלתי הוא: כי הסיבה שבגינו יהודי בא לעולם זה בשביל ללמוד תורה. זה הייעוד, זה משמעות החיים. כילד אם רציתי לשמח את הוריי ולגרום להם נחת, הרי שמה שהכי עשה אותם למאושרים, היה שאבשר להם שסיימתי עוד מסכת במשנה או בגמרא.

בפעמים שסיימתי מסכת, המשפחה לבשה חג. הסבים והסבתות, הדודים והדודות התלבשו בחגיגיות ועשו סעודה שביטאה את הכבוד והערכה לנכד שסיים מסכת. כי השאיפה העליונה שלהם בחייהם, זה לגדל את הדור הבא בעם היהודי של תלמידי חכמים. של אנשים שמוכנים למסור את נפשם בשביל הישארות הגחלת התורנית. בשם הערך הזה מקריבים חיי נוחות מסויימים. מושגים כמו הגשמה עצמית, לעשות כיף, זרים הם לחלוטין.

החיידר אליו נשלחתי מגיל שש היה רצוף בלימודי קודש אינטנסיביים מהשעה 8:00 ועד 17:00. בגיל שמונה-תשע התחלנו ללמוד גמרא, כך השפה הארמית תהיה שגורה בפי הילדים, ומתי שיגדלו יוכלו הם ללמוד גמרא בקלות.

הערכים שאותם תלמידי החיידר סופגים, הם כי לחיים יש משמעות, ויש לנצל כל רגע בחיים ללימוד תורה. זהו אתוס עמוק, שורשי ומשמעותי שאומר שזה הייעוד שלנו בעולם, כי יש משהו שמעבר לכאן ולעכשיו. היחס למימד הזמן הוא יחס קדוש מאוד, שאסור לבזבזו לריק.

בגיל 13-17 המשכתי לישיבה בה למדו תורה מ-7:00 בבוקר עד 22:00 בלילה. למדנו טקסטים שנכתבו לפני 2000 שנה, את הסוגיות ניתחנו -לוגית וטקסטואלית- עם הפירושים שנכתבו עליהם לאורך ההיסטוריה היהודית.

תודעה היסטורית עמוקה של לקבל וללמוד לעומק את כל אוצר הרוח היהודי עד היום, היא מה שנותנת את הכוח לאותו נער שעכשיו יושב ולומד תורה כל – כך הרבה שעות ביום. כדי לשמר את הרצף היהודי חשנו מחויבות להעביר את אוצר הרוח גם לדור הבא. התחושה היא כי תקוות הדורות של אותם יהודים שעונו לאורך ההיסטוריה, מונחת על כתפו של אותו בחור ישיבה. זוהי תחושת אחריות כבדה מאוד בגלל העבר ובשביל העתיד.

ההבטחה האילמת, לכונן את עולם הרוח שאבד בשואה, היא הסיבה שכמעט כל הישיבות בישראל קרויות על-שם עיירות שנחרבו בשואה. פוניבז', מיר, סלבודקה ועוד. זה לא סתם, התפיסה היא שאנחנו צריכים להשקיע את מירב מאמצינו כדי לכונן מחדש את עולם הרוח שאבד.

הוריי שלא משופעים כלכלית, שילמו ממיטב כספם כדי שאוכל להשקיע את כולי רק בלימוד תורה בלי טרדות של אוכל ולינה, כדי לספק לבנם רגעי אושר נעלים, רגשות של לנגוע בנצח, ולקיים את האידיאל הכי גבוה. אכן, יכול להיות מובן מהדברים כי היה זה עול מעיק ולא נוח, אבל מהחוייה שלי, אלה היו מהרגעים המאושרים ביותר בחיי.

התחושה של לעשות את הדבר שלשמו האדם נועד, ואותו הוא מגשים, יחד עם אמונה פנימית כי לימוד התורה מגן על חיילי צה"ל ויושבי הארץ, ממלאת בסיפוק עצמי עצום.

על ערכים שכאלה אף אחד לא הולך לוותר. שוב, איני רוצה להתפלמס על הדרך הנכונה לחיים, אך הזלזול בלומדי התורה כואב לי מאוד.