רק אחרי שתמה ההמולה, כלי התקשורת קיפלו את המצלמות, משלחות הרצון הטוב של השכנים היקרים ועובדי המועצה פנו אף הם לדרכם, נותרו יושבי בניין 35 בקריית ארבע לבדם, עם הכאב, האובדן, השכול ובחלק מהדירות אף עם חלונות מנופצים.

השכנים חזרו מההלוויה, אורות הזרקורים של כלי התקשורת כבו וכבר סופר להם כל מה שאירע. עכשיו סוף סוף יש זמן לקלוט שזה הזמן להתמודד עם השאלות הקשות באמת, של עצמם ושל ילדיהם. כבר בשבת היה בבניין הפסיכולוג של המועצה, שהוזעק מביתו שבנווה דקלים כדי להושיט סיוע ועזרה.

ביום ראשון, עוד לפני ההלוויה, החלו עובדי מס רכוש לפנות את השברים, לנקות את הזוועות, לשטוף את הדם ולמחות את כל ההרס והחורבן. הם היו צריכים להחזיר את הבית על כנו לקראת חזרת בני משפחת הורביץ ל'שבעה' בביתם. הם התקינו מחדש את הטעון תיקון, החליפו רהיטים, המירו מכשירי חשמל הרוסים בחדשים ואיחו במהירות את ההרס שהותירו אחריהם בני העוולה שרצחו את ראשי הבית הזה. תלמידים ושכנים, מכרים ומוקירים, הסתובבו בין הארונות עמוסי הספרים, בין החדרים מלאי זיכרונות, מנסים לעכל מה קרה. לאט לאט קולטים שהבית הזה, ששימש כמוקד השראה, עידוד ונחמה לאנשים רבים כל כך, ריק עכשיו מתוכן.

המהירות שבה עמלים הפועלים לאחות את השברים הפיזיים לא תפעל באיחוי השברים הנפשיים. הסיד המכסה במהירות על נתזי הדם אינו יכול לטייח את הקרעים הפנימיים והדמעות חונקות את הגרון, מאיימות לעלות ולפרוץ החוצה בקול רעש גדול.

16 שנה התגוררו הרב אלנתן ודינה הורביץ בקריית ארבע. הם התערו היטב במקום. הרב אלנתן, שנקרא הרב אלי בפי כל, היה ר"מ בישיבת שבי חברון, בישיבה הגבוהה של תל אביב ובישיבת מצפה רמון. לביתם בקריית ארבע נהרו תלמידים רבים, שהרב אלי ודינה רעייתו שימשו להם מורים רוחניים ומקור לעידוד ולנחמה. "ביתם תמיד היה פתוח", סיפר אחד השכנים. בפתח ביתם עמדו כיסאות פלסטיק רבים שהיו מוכנסים פנימה בשבתות, כדי שיוכלו לאכלס את האורחים הרבים.

נעורים בקיבוץ וחזרה בתשובה

ארוכה ונפתלת הייתה דרכו של הרב אלנתן לעולם התורה. הוא נולד בכפר הרא"ה לרב משה הורביץ, אבל כעבור זמן קצר קיבל אביו תפקיד של רב קהילה חשובה ומנהל בית ספר תורני בארה"ב.

המשפחה כולה היגרה לשם. את שנות ילדותו בילה הרב אלי בארה"ב, אבל כשהיה בן 15 החליט לעלות ארצה. הוא נקלט אצל קרובי משפחה בקיבוץ חולתה הצפוני, קיבוץ חילוני לחלוטין. הוא התגייס לצנחנים כבן קיבוץ, וחי בקיבוץ גם לאחר מכן. בדרך כלשהי הגיע לישיבת מרכז הרב, שם החל את דרכו לעולם התורה. הוא הכיר את מי שהפך לאחר מכן למורו ורבו, ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה הכהן קוק, ותקופה מסוימת אף גר בביתו כשראשו מגודל שערות. "ההיפי של מרכז", כינו אותו אז. אבל ככל שהתוודע לעולם התורה הוא הפך לבן ישיבה, ואת מחלפות ראשו החליפה כיפה סרוגה גדולה.

באותה תקופה הכיר את דינה, אף היא עולה חדשה ובעלת תשובה, ילידת וושינגטון שנפרדה ממשפחתה לטובת לימוד במכללה בירושלים. השניים נישאו וגרו בירושלים. את דרכו בהוראה החל הרב אלי הורביץ בתלמוד התורה של ישיבת 'מרכז הרב', ומשם המשיך לישיבת 'שבי חברון'. "לא הייתה לי סבלנות לילדים קטנים, רציתי ללמד אנשים בשפתי", סיפר הרב אלי לתלמידיו. כשקיבל מהרב משה בלייכר, ראש ישיבת 'שבי חברון', את ההצעה ללמד את שיעור א' בישיבה, קפץ עליה כמוצא שלל רב.

וכך, לפני 16 שנה, הגיע הרב אלי הורביץ עם רעייתו הרבנית דינה וארבעת ילדיהם לקריית ארבע.

ההתחלה לא הייתה קלה. תלמידי שיעור א' בישיבה לא ממש הקלו עליו את החיים. "חשבתי שאני בא לישיבה גבוהה, יהיו שם בחורים רציניים חפצי לימוד תורה, הכנתי להם שיעורים רציניים ועמוקים. באתי מלא מוטיבציה לישיבה", סיפר הרב אלי לאחד מתלמידיו לאחר יומו הראשון בישיבה, "והנה פגשתי בחדר השיעורים חבורה של תלמידים שהלימוד מהם והלאה. אחד הבחורים ישב על הכיסא, משעין את רגליו על השולחן ואכל צימוקים מתוך קערה ענקית כשהוא יורק את גלעיניה לכל עבר, בחור שני חולם, בחור שלישי מצחיק את כולם. הייתי במשבר עמוק, עולמי חרב עלי. זאת הישיבה הגבוהה שעליה חלמתי?! האם אלה תלמידים חפצי דעת ותורה שאותם אני מחפש?! שלטובתם עזבתי את ירושלים ואת תלמוד התורה?! לפתע נכנסה לתוכי המודעות: זהו תפקידי האמיתי, להפוך את החבר'ה האלה מהישיבות התיכוניות לבני תורה שירצו ויאהבו ללמוד תורה".

והוא לקח את התפקיד הזה שנטל על עצמו, לחבר את התלמידים לעולם התורה, ברצינות תהומית. "אתה יודע מי היה בשבילי הרב אלי", אמר לי אחד מתלמידיו, "הוא פתח לי את מכסה המנוע של התורה, הוא סייע לי לראות איך בנוי הכל מבפנים, לא יכולתי שלא לאהוב את התורה אחרי השיעורים שלו". דבריו המעמיקים של הרב הורביץ, שנאמרו בנעם הליכות, מצאו מסילות ללבבם של התלמידים הצעירים. אהבתו אליהם שיצאה מלבו, נכנסה לתוכם והם נדבקו בו.

לתפארת מדינת ישראל

"הוא היה מעביר את שיעוריו ב'מסילת ישרים' וב'כוזרי' בחדר השיעורים הקטן", סיפר אחד מראשוני הישיבה. "השיעורים אמנם היו מחולקים לפי השנתונים בישיבה, אבל כולם רצו להיות בכל השיעורים.
כל תלמידי הישיבה נדחקו לתוך חדר השיעורים הזה, וכולם רצו לסכם את השיעור. מקום ליד השולחן היה נחשב למקום מצוין, כי כל השאר ישבו על הרצפה או עמדו. המאבק על מקום טוב בשיעוריו של הרב אלי היה כה עז, עד שאת המקומות לשיעור היינו תופסים עוד בערב שקודם לשיעור".

הרב אלי הורביץ היה תלמיד מובהק של הרב צבי טאו. לא מכבר הפך הרב טאו למחותנו, כאשר נחמה בתו נשאה לנחמיה ציון טאו. כתלמידו של הרב טאו חיזק הרב אלי את הרוח הממלכתית של ישיבת 'שבי חברון', שהוא היה אחד מעמודי התווך שלה. פרט לשיעוריו היומיים בישיבה, עלו התלמידים מחברון לביתו בקריית ארבע מדי שבת, כדי להאזין לשיעור נוסף.

הממשלה והמדינה היו עבורו ערך מקודש, גם כאשר ראשיה שריה ויועציה לא נקטו בדרך שראה אותה כנכונה. מיד לאחר רצח גולדשטיין בפורים לפני 10 שנים במערת המכפלה, כינס הרב הורביץ את כל תלמידי הישיבה ובוגריה שהגיעו להתארח בה בפורים, ונתן שיעור מיוחד, שבו הסביר בחריפות גדולה מדוע המעשה שנעשה היה אנטי-יהודי ואנטי-מוסרי לחלוטין: "איך לא יצאו אז האבות והאמהות מקברם כדי לזעוק נגד העוול הזה", שאל בכאב.

גם אחרי שפגעו בממשלת ישראל וקיללו אישית את ראש הממשלה בגין הסכמי אוסלו, כינס הרב אלי את תלמידיו ואסר עליהם לכנות את ראש הממשלה בכינויי גנאי. הוא הסביר להם מהי מדינת ישראל ומה המשמעות של ראש ממשלה בישראל. יחד עם זאת, הוא לא היסס לצאת בחריפות נגד הכוונה לעשות הסכמים על ארץ ישראל. "אבל ההתקפות הן ענייניות ובשום אופן לא גולשות לצד האישי", הסביר הרב אלי בעצמו.

לפני מספר שנים, פרש הרב חיים גנץ מישיבת שבי חברון והקים את הישיבה הגבוהה בתל אביב. הרב גנץ ביקש מהרב אלי הורביץ להצטרף אליו לישיבה. הרב הורביץ סירב אמנם לעזוב את הישיבה ואת ביתו בקריית ארבע, אך יותר מפעם בשבוע נסע ללמד בישיבה בתל אביב. לאחר מכן הצטרף גם לסגל בישיבת ההסדר בדימונה, שעברה למצפה רמון. גם במקומה החדש במצפה רמון המשיך הרב אלי הורביץ ללמד מדי שבוע. וכמו בשיעוריו בישיבת שבי חברון, חדרי השיעורים בישיבה בתל אביב ובמצפה רמון היו מלאים בתלמידים עד אפס מקום.

תקופה ארוכה נסע מטעם ישיבת שבי חברון לארה"ב, שם מסר שיעורים לקבוצות של בעלי בתים שהיו תורמים לאחר מכן לישיבה. "אינני יודע כמה נתנו ואיך, לא התעסקתי בגביית הכספים וגם לא דיברתי אתם על זה, אני הייתי נותן את השיעורים והנהלת הישיבה הייתה מטפלת בתרומה", סיפר הרב אלי.

תורה ומלאכת כפיים

שני חדרי עבודה היו לרב אלי בביתו: האחד מלא ספרי לימוד שבהם הגה יומם ולילה, לימד תלמידים ונתן יעוץ לחתנים בעוד אשתו מייעצת לכלותיהם. שם גם כתב והכין את שיעוריו ומשם יצאה תורתו.

החדר השני, הסמוך לו, היה חדר עבודה ובו כלי עבודה לרוב, במגירות פלסטיק קטנות היו מסודרים בצורה מופתית סוגי ברגים, מסמרים ואומים מכל הסוגים – בדיוק כמו בחנות כלי עבודה. הרב אלי היה גם איש מלאכת כפיים ונגר חובב. הוא בנה מספר רהיטים בדירתו וגם אהב מאוד לעבוד בגינה. גינת משפחת הורביץ אכן הייתה לשם דבר בכל השכונה. "זה היה הרב אלי", סיפר אחד משכניו, "מצד אחד הוא היה למדן, הוגה דעות, בן תורה אמיתי, ומצד שני הוא גם היה איש מלאכה ועובד כפיים".

במקביל, לימדה אשתו דינה מוסיקה בביתם. סבר הפנים היפות לכל אדם והסבלנות שלה משכו לביתה תלמידות רבות, שבאו לנסות את כוחם בפריטה על הפסנתר בסלון ביתם. במשך הזמן התקבלה לאולפנא לבנות בקריית ארבע ושימשה שם מורה למוסיקה ומחנכת. שנים רבות חינכה הרבנית דינה תלמידות באולפנא, ורק בשנים האחרונות החליטה לפרוש מהחינוך, למרות שעדיין עבדה כמורה.

"תלמידות נמשכו אליה כמו מגנט", מספרים השכנים בבניין 35. ואין זה פלא, "היא הייתה אישה חייכנית ומלאת אופטימיות, מעולם לא היית מוצא אותה ללא חיוך על פניה, מקדימה שלום לכל אדם, מתעניינת בשלומו, מוצאת את הדרך לנחם אותו. גם כשלא היה להם קל, היא הקרינה רק טוב".
משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הקטנות של הלילה הייתה הרבנית דינה הורביץ עסוקה בניהול ביתה, בייעוץ לתלמידותיה, בשיחות נפש עם תלמידות בטלפון, בהכנת שיעורים ובנגינה. הם רכשו דירת קרקע שהייתה חורבה של ממש, השקיעו הון בשיפוצה והפכו אותה לדירת חמד.

ארבעה ילדים העמידו בני הזוג: אלישבע, הבכורה, נשואה לבנו של הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם-צבאית בעלי. הם מתגוררים בירושלים ולהם ארבעה ילדים. נחמה, השנייה, נשואה לנחמיה, בנו של הרב צבי טאו. הם מתגוררים ביישוב כרמל ולהם בת אחת. צבי, השלישי, נשוי לטליה והם מתגוררים בכרמי צור, ושולמית, הרביעית, אינה נשואה עדיין. אמה של דינה הורביץ, מתגוררת בפלורידה.



סיפור אישי מהקומה שמעל

כל פיגוע הוא כואב וקשה. כשהפיגוע מתרחש ביישוב שבו אתה מתגורר ופוגע באנשים הקשורים אליך, הוא כואב שבעתיים. אבל כשהוא קורא בביתך שלך, הוא מכה בך במלוא העוצמה. הפעם, שלא כמו בשום פעם, הפיגוע הזה אירע בביתי שלי, בדירתי ממש. אני ומשפחתי גרים בבניין 35, הרב אלי ודינה הורביץ היו שכניי. לפני שנכנסו המחבלים הארורים לבית משפחת הורביץ הם ירו לחלון דירתי וריססו את סלון ביתי.

סיפור המעשה ידוע, הוא פורסם בכל כלי התקשורת: שמענו יריות קרובות, נעלנו את הדלתות, נטלנו את כלי הנשק ונשכבנו על הרצפה. בהפוגה שבין היריות הציצה אשתי בעד החלון ויצרה קשר עין עם המחבלים שעמדו בחצר ביתנו. כשראו אותה כיוונו את הנשק לעבר חלוננו וירו בעדו, כשאנו זוחלים בין הכדורים למסדרון הבית ומשם לחדר הילדים הנמצא בצד השני של הדירה. אשתי נפצעה מהרסיסים ופונתה לבית החולים. המחבלים נכנסו לקומה הראשונה לדירת משפחת הורביץ והרגו את שני שכננו הטובים. רק כעבור עשרים דקות, שנראו כנצח ממש, הודיעו לנו אנשי כיתת הכוננות של היישוב, שניהלה קרב פנים אל פנים עם המחבלים, שהמחבלים חוסלו, אבל גם שכנינו.

רק כששכבנו אני, רעייתי הפצועה, וחמשת ילדינו על רצפת ביתנו, כשמעל ראשנו מתעופפים כדורי המחבלים, כדורים שפגעו במדפי הספרים, בקירות הבית ובחלונות, רק כשפסע היה בינינו לבין המוות, ורק כששמענו את צרחות האימים של דינה הורביץ הי"ד ויריות המחבלים שרדפו אחרי בני הזוג, הבנתי את האימרה: זר לא יבין זאת. איש לא יכול להבין את תחושת חוסר האונים שלך מול טרוריסטים, כשלפתע הבית שלך הופך לשדה קרב, כשלתוך הצלחת הפרטית שלך באמצע הסעודה המשפחתית חודרים קליעים של אורחים בלתי קרואים, אנשים הרוצים לרצוח אותך נפש. ואתה בביתך שלך אינך יכול להגן על ילדיך. הבית שלך אינו מבצר עוד.

שנים רבות אני במקצוע הזה, עיתונות. רודף אחרי הפיגועים, מתעד את הזוועה, מצלם את המראות הקשים, מנסה לתרגם לעיתונאית את הרגשות. גם כשקברתי חברים טובים, לעתים שכנים ממש, גם כשראיינתי אלמנות שהיו ידידות משפחה, השתדלתי ללכת בין הטיפות של הריחוק העיתונאי האובייקטיבי מהאירועים והקרבה הגיאוגרפית והחברית אליהם. היו מאורעות אפילו בתוך היישוב עצמו, אבל מעולם לא קרוב כל כך לצלחת שלי, למיטה שלי.

ולפתע אני צריך להתמודד עם ילדי בן החמש, שכבר בגילו מבין את המשמעות של המלחמה. כשבני גילו מתמודד עם התוכניות בערוץ הילדים, מרים הזאטוט שלי את הקליעים שחדרו לביתנו ומנסה לבחון האם אלה הם שפירקו את החלון והאם הגדר תמנע ממחבלים נוספים לפקוד את חצרנו.

אבל אנחנו נתאושש ונתחזק, כפי שתושבי הצפון היו חזקים מול הקטיושות, כפי שתושבי ירושלים ממשיכים לערוך קניות בקניון וברחוב יפו, ולא שמענו על תושבים מחיפה ומחדרה המעוניינים לעזוב, גם אנחנו נמשיך לגור במקום הנפלא הזה עם האנשים הטובים כל כך, עם איכות החיים שמציע לנו היישוב שלנו.

העם הקטן והעקשן שלנו עמד מול אויבים רבים שהיו גדולים ועצומים, אימפריות אדירות שנעלמו מעל במת ההיסטוריה. רק עם ישראל נותר חי, נושם ובועט, ממשיך להעסיק את העולם רק בשל עקשנותו. כולנו זכינו להיות חוליה בשרשרת הזאת. וביחד נמשיך לשמור על הגחלת בארץ ישראל ובעיר אבותינו חברון.