בראשית השבוע האחרון, אור לי"ח בטבת, התקיימו ברחבי הארץ אירועים לציון חמישים וארבע שנים לפטירת אחד מגאוני התורה האדירים ביותר שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים, שעם זאת נשאר מהצדיקים האלמוניים ביותר בקרב הציבור הרחב בישראל.

למעלה משבעים ספרי הגות, מחשבה ושו"תים שפורסמו עד כה, עשרות רבות של כתבי יד שעודם ממתינים על ניירות מצהיבים לגאולה מודפסת, שנות כהונה כאב בית דין באי הכוהנים ג'רבה שבטוניס, אלפי תלמידים המרביצים תורה ברחבי הארץ כולה, אין ספור ציטוטים מכתביו שמופיעים בפסקי ההלכה החשובים והמשפיעים ביותר בדורנו ועשרות סיפורי מופתים מושמעים עדיין על ידי עדי ראייה; כל אלה מציבים את ר' משה כלפון הכהן זצ"ל בשורה הראשונה של פוסקי הדור האחרון. עם כל זאת, כאמור, הם לא הבקיעו עבורו את מחסום האלמוניות הציבורית בישראל.

לכינוסים המוניים, בעיקר במגזר הספרדי-חרדי אך לא רק בו, באו בערב יום השנה שלו ברחבי הארץ מאות רבנים ובני ישיבות והגו בכתביו ובאישיותו, לציון יום פטירתו. עסקו שם רבות בפסיקותיו בהנהגות הדיינים, בהלכות שבת, בבית היהודי, בפרשנויות על מסכתות התלמוד ועוד.

הרב הגאון מג'רבה

נדמה שאולי בשל תפיסות העולם המסוימות הרווחות בקרב המתכנסים, מעטים הם המקומות בהם עסקו בסוגייה אחת מהותית בה עסק רבי כלפון עצמו רבות בספריו: סוגיית ארץ ישראל וראשית צמיחת הגאולה.

באחד הכינוסים בהם כן עסקו בסוגיה, נכח בין השאר גם מי שיצק מים על ידיו, נכדו, ר' נסים הכהן. בשנים האחרונות הוא התפנה מעט ממלאכת הוצאת כתבי סבו, והוציא לאור חמישה ספרי שאלות ותשובות שלו עצמו, 'מעשה נסים' שמם. היה זה כינוס האזכרה הראשון שהתקיים ביישוב בית אל, בבית נינו של ר' כלפון, אברהם כהן.

ד"ר ראובן מאמו, לשעבר מפקח בכיר במשרד החינוך ומומחה להגותו של ר' כלפון, נשא באירוע דברים שהתבססו על אחת מדרשותיו הרבות בנושא הציונות. היתה זו דרשתו של הרב בשבת פרשת נשא, בי"ב בסיוון תר"פ, ימים אחדים לאחר תום ועידת סן-רמו ושנתיים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. את הדרשה הזו שכתב הרב עצמו לאחר אותה שבת, והיא פורסמה כ'דרוש החמישי לאתחלתא דגאולה' בספרו 'מטה משה'.

ייתכן שישנם לא מעטים שיעדיפו להעלים פרט זה מעברו של ר' כלפון, אבל מהעיסוק בדמותו בערב העיון והלימוד עולה כי ענק הרוח הנחבא אל הכלים הזה, שאותו כינה הרב עובדיה יוסף "הגאון הגדול ראש אבות בית דין מקודש טובינא דחכימי מרגניתא דלית לה טימי אביר הרועים, סבא דמשפטים, נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק חסידא קדישא ופרישא, אבן הראשה, בוצינא דנהורא אספקלריה המאירה", לצד עמלו בתורה כפי שנחשף בספריו, שהמפורסמים בהם הם ספרי 'שואל ונשאל', היה בעצם גם ציוני נלהב.

מאמרו זה על אתחלתא דגאולה, שבו עסקו מתכנסי האזכרה בבית אל, פותח בסקירה קצרה של תולדות ישראל, מהימים שבהם "ראשית אומתנו היתה במתי מעט, כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה" עד ימיו שלו, שבהם "הננו פזורים בגולה בכל ארבע כנפות הארץ עם צרות ומצוקות ורדיפות ושבי וביזה אשר אין דומה לנו בזה".

מיד לאחר מכן נפנה ר' משה כלפון למאורעות האקטואליה של ימיו שלו, ימי ראשית הציונות המעשית. בימים הללו גברו חילוקי הדעות, בעולם היהודי בכלל ובעולם התורני רבני בפרט, באשר להתייחסות הראויה לחוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל ולפועלו המדיני. לר' משה כלפון, ממש כמו לידידו, אתו שמר על קשר מכתבים והערכה הדדית, הראי"ה קוק זצ"ל, לא היו ספיקות באשר לייחסו להרצל, והוא אף ביטא אותם בדברים חדים וברורים, הדומים מאוד למאמר 'המספד בירושלים' של הראי"ה על הרצל.

"בימינו אלה הופיע בקרבנו איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון, בנימין זאב הרצל שמו... המציא רעיון נכבד להיות כל איש הבא להסתופף בצל החברה הציונית ובשם ציוני יקרא... ודפק על פתחי מלכים ורוזנים לקחת מהם משפט גלוי להיות ארץ ישראל לנו כמלפנים". כך כותב רבי כלפון, כשהוא מודע היטב למחלוקת הרוחשת ביהדות התפוצות באשר לאישיותו של הרצל, מחלוקת שגם אותו הוא מזכיר, אם כי בהבלע מסוים, "ויש מהם קרבוהו ויש מהם רחקוהו".

ציוני כמו הרב קוק

ר' כלפון אינו חושש מההתנגדות החרדית העצומה שעוררה דמותו של הרצל והוא אף חורז הגיג סביב אמירתו המפורסמת 'אם תרצו אין זו אגדה': "ידוע דמראשית הוויית והתגלות רעיונו של הרצל רבים אמרו לו אין זה אלא דברי אגדה. כי לא האמינו שיש אפשרות לזה בעולם. והוא השיב להם אם אתם רוצים אין זה דברי הגדה". כך כותב הרב, מחליף 'אגדה' ב'הגדה' ורומז לדרישתו של הרצל לציונות מעשית, שאינה מסתפקת באמירה עקרה אלא רק בפעולות אקטיביות למימוש חזונו.

פעילות אקטיבית למימוש חלום השיבה לארץ ישראל היתה גם חלק ממעשיו של הרב עצמו, כמו שמספר נינו, אברהם כהן. בשנת עטר"ת הקים את תנועת הנוער 'עטרת ציון', שנועדה לעודד עליית צעירים לארץ ישראל. כשהוא מודע היטב לבעיות החינוך בארץ ולהשפעות התנועות החילוניות וחש אחריות לבני קהילתו, הנחה ר' כלפון את צעירי הקהילה לעלות ארצה רק אחרי שיתחתנו. "בעקבות ההנחיה הזו, אני זוכר כילד חתונות המוניות של עשר ועשרים זוגות, שהתחתנו בערב אחד כדי לממש את החלום".

בהמשך הדרוש הוא מתייחס להחלטה בסן רמו, וקובע נחרצות כי "מעתה אין ספק כי זהו ראשית והתחלת הגאולה, וראוי לכל איש ישראלי לתת אלפי תודות לו ברוך הוא על הגאולה ועל התשועה, כי פקד ה' את עמו והוציאנו משעבוד לגאולה". גם לעמים שהשתתפו בוועידה נשא הרב ברכות תודה: "וכן ראוי לכל איש ישראל לשלם תודה וברכה למלכי הברית צרפת, אנגליה, אמריקא, איטליה, יון והנלווה עליהם אשר ראו צדקת עם עני ודל והחזירו לו את ארצו אחרי אלפיים שנה".

המשך דבריו דומה באופן מפתיע לדבריו של הרב קוק על הבחירה החופשית שיש לאדם הפרטי, בשעה שכלל האומה מובלת על ידי השגחה מדוקדקת יותר: "כל משכיל יכיר יבין וידע שכל זה היה בהשגחה פרטית... העניין אשר הוא כללי לישראל כולם אי אפשר להיות טבעי, רק מושגח בהשגחה עליונה מאתו ברוך הוא... כי בהיות הדבר נוגע אל כללות ישראל אי אפשר שיהיה מקרי וטבעי".

ואם ספק יש למי מתלמידיו ושומעי לקחו של ר' כלפון משה הכהן על הקשר בינו לבין הראי"ה זצ"ל, הרי שגם כאן, כמו במקרים רבים נוספים בכתביו, הוא מזכיר את שמו במפורש: "באותו היום ובאותה השעה אשר היו אחינו... בירושלים בתענית ותפילה וקינות ודרשות על הפרעות שהיו ביום ב' ג' ד' של פסח מהערבים אשר שדדו כשישים חנויות מאחינו ונהרגו כשש נפשות ונפצעו קשה כמאתיים נפשות ונטמאו שתי נשים מאחינו.

"וביום השמיני לחודש אייר בעודם מתפללים וצמים, כשגמר הגאון רבי אברהם כהן יצחק קוק את דרשתו בתיבת 'ובא לציון גואל', עודנו בתיבת 'ובא' והנה נכנס הציוני הנלהב סניור מנחם אושיצקין ועמד על התיבה ובישר את הקהל מהמברק הבא אל הציונים מלונדון לאמר כי בסאן רמו היתה ההסכמה לתת ארץ ישראל לישראל. והפכו אותו היום ליום טוב ניגונים ושירים.

"ודומה לזה היה גם כן בלונדון, בהיותם מספידים לזכרונו של טרומפלדור, אחד מגיבורי ישראל שנהרג בתל חי בהגינו על המושבה הנזכרת. והנה באה להם השמועה מסאן רמו על הסכמת אגודת העמים לתת ארץ ישראל לישראל, ונהפך היגון לשמחה והאבל ליום טוב... ומעתה הדבר מוכיח כי הוא מושגח מאתו ברוך הוא אתחלתא דגאולה". בהמשך דבריו מוכיח הרב כי גם הרמב"ם והרד"ק "סוברים כי הגאולה היא באופן זה ממש".

שאילת ציון

גם במאמר זה, כמו באחרים פרי עטו, הוא מתעמת עם טענת איסור שלוש השבועות, שעד היום הוא טיעון של הנטורי קרתא וקהילות חרדיות דומות, שכבר באותם ימים נטלו חלק מרכזי בשיח אודות הפעילות הציונית. ר' כלפון מפרש את פסוקי השבועה בדרך ייחודית: "זהו שאומר הפסוק 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' – אלו ישראל, 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה' – ללכת לארץ ישראל 'עד שתחפץ' כנסת ישראל, בזה שיהיה לה רצון כביר עז וחזק. אז ורק אז יעלה בידינו, ואם לאו, חס וחלילה לא יעמדו בחפצם, ויהיו חס וחלילה רק נרדפים".

בהמשכם של הדברים מדגיש ר' כלפון משה הכהן כי הוא רואה בארץ ישראל את מקום קיומה היחיד של התורה ותלמודה: "אם לא נשית לבנו ללכת לארץ ישראל אין תורה, כי אי אפשר לקיים התורה כיאות בחוצה לארץ. כי הרבה מפריעים יש, ורק בארץ ישראל נוכל לקיים את התורה הכתובה והמסורה".

את שכתוב דרשתו זו סיים ר' כלפון בתיאור רוממות הרוח בבית הכנסת לאחר שנשא את הדברים: "אחרי זה שרו הקהל שיר התקוה, ואחר-כך קראו 'מן המיצר' וגו' עד סוף ההלל, הודו וגו'... ועוד קראנו 'נשמת כל חי' ברוב עם והדרת מלך".

ר' כלפון היה נוהג להקדים לבית הכנסת, ועד שהיו מתכנסים שאר המתפללים היה מעיין בעיתוני ארץ ישראל של אותה תקופה. נכדו, ר' נסים, שכאמור נכח בערב הלימוד המדובר, שאל אותו אם כך ראוי, לעיין בעיתונים טרם התפילה. ר' כלפון ענה לו בפשטות כי זוהי שאילת ציון היומיומית שלו. עיון זה גישר ככל הנראה על המרחק הרב בינו לבין ארץ הקודש, וממקור המידע הארצישראלי הזה שולב גם בדרשותיו.

כאן המקום לציין, כי על אף חיי העוני שהיו מנת חלקו, אסף פרוטה לפרוטה עד שעלה בידו להשתתף ברכישת חלקת אדמה מאדמות ירושלים. על חלקה זו כעל שכנותיה נבנתה שכונת יוקרה בבירה.

קבר של כהן

במהלך ערב הלימוד בו פרש דוקטור מאמו את הדברים בפני הקרואים, סיפר גם על ביקורו באי ג'רבה לפני שנים אחדות. מאמו סיפר כי הגיע לבית העלמין היהודי וביקש לראות את ציון קברו של ר' כלפון. לאכזבתו הרבה, גילה מצבה ישנה מוזנחת מוקפת קוצים ודרדרים. הוא שאל את מלווהו אודות היחס לציון קברו של אב בית הדין הנערץ בקרב בני הקהילה ובעולם התורני העולמי כולו. תשובת המלווה היתה כי סיבת העזובה שסביב קבר הרב היא התופעה הייחודית לאי ג'רבה, שבו רובם המוחלט של התושבים מזה מאות שנים הוא כוהנים, המנועים מלהיכנס לבית העלמין, לעלות לקברו של הרב ולשמר את המקום.