בית ספר תיכון דתי אי שם בארץ. הצלצול נשמע, ותלמידי כיתה י"ב נרגשים ממהרים להיכנס לכיתה. "למה המורה מאחר?" הם מתלחשים. זר היה משפשף את עיניו. כשסוף סוף חולפות שתי דקות והמורה נכנס לכיתה, חמוש בציוני הבגרות בתנ"ך, הם משתתקים בציפייה. בסוף שנה שעברה הם נבחנו על שתי יחידות, וכעת ייוודע להם כיצד נפל דבר. אחד אחד נקראים התלמידים אל המורה ומקבלים את הפתק ביד רועדת. חלקם פותחים אותו מיד, והבעת השמחה או האכזבה הופכת את ציונם לפומבי. אחרים מעדיפים להמתין לרגע אינטימי יותר. בחלוף יום או יומיים, כשהמידע החדש ישקע, יבינו התלמידים מה שהבינו תלמידי כיתה י"ב של אשתקד, כמו אלה שהיו לפניהם: שהקשר בין השקידה להצלחה בתנ"ך נמוך ביותר. יש שיאמרו שהוא לא קיים. גם מי שלמד שנה שלמה, בלע את דברי מוריו בצמא והתכונן לבחינה, לא מובטח לו שיקבל ציון טוב, ומי שלא בהכרח היה בשיעור וגם לא ממש יודע תנ"ך, ייתכן שיזכה באחוזים גבוהים בעזרת אינטליגנציה אישית או מתת שמים. גילי, בוגרת י"ב באולפנה נחשבת במרכז הארץ, קיבלה 91 בתנ"ך (5 יח"ל): "זו בגרות לא הוגנת. אם אתה לא בראש של זה, אין מצב שתצליח. אין מה להתכונן לבגרות הזאת, זה כל-כך הרבה חומר שאי אפשר ללמוד. יכול להיות שלמדת רק פרשן אחד, ובדיוק זה מה שיהיה בבחינה. "אני הברזתי מרוב שיעורי תנ"ך בשמינית, כי זה לא נתן לי כלום. ניצלתי את הזמן ללמוד לבגרויות אחרות. ביחידת הבקיאות עוד הרגשנו שאם אתה לומד אתה יודע, אבל בבחינה עם הפרשנים זה פשוט מזל. גם הרב שלנו הודה שזו בגרות לא הוגנת ושאין מה לעשות". מסתבר שתחושות התלמידים אינן בגדר קיטורים בעלמא, ורוב רובם של המורים לתנ"ך מזדהה עם תחושות אלו ועומד מולן חסר אונים. הקושי שבו נתקלים המורים הוא לא רק ציוניהם הנמוכים של התלמידים, או ההתמודדות המוסרית עם שאלת צדיק (תלמיד שקדן) ורע לו, רשע (תלמיד מבריזן) וטוב לו. הם קיוו שלימוד תנ"ך יניב פירות חשובים והכרחיים: אהבת תורה ואהבת תנ"ך. ואת זה, הם אומרים, אין סיכוי שהתלמידים יקבלו בשיטה הנהוגה כיום. החומר לא עוסק בתנ"ך אלא בניתוח ובהתפלספות בפרשנים, התלמידים אינם מקבלים תמונה כוללת של סוגיות בתנ"ך. ומעל כל אלה מגיע התסכול של התלמיד, הערובה הטובה ביותר לכך שהוא ישתדל כמה שיותר שלא לגעת במקצוע הזה בשנותיו הבוגרות. שאלה של מזל במערכת החינוך הממלכתית-דתית נבחנים התלמידים ברמה של 3 או 5 יחידות לימוד. יחידה אחת מתוכן היא יחידת 'ידע ובקיאות', שעליה נבחנים בכיתה י', ובחומר שלה כלולים שני חומשים וכן נביאים ראשונים עד אמצע ספר מלכים א'. היחידות הנותרות נקראות יחידות עיון, והן מהוות את עיקר הבעיה. הבחינה מורכבת מ-40% קטע שלא נלמד (unseen), שבו מתבקשים התלמידים להבין את הקטע ואת הפרשנים המובאים בסמוך לו. בשאר הבחינה נשאלים התלמידים על דעות של פרשנים. הפעם מדובר בחומר שהיה אמור להילמד בכיתה. השאלות נוגעות לפסוקים, להבדלים בין דעות ולהעמקה נקודתית. שאלות הנוגעות למקרא עצמו כמעט שאינן בנמצא. הנבחן נדרש לקמט את מצחו, לפענח את הפרשן ולעתים למצוא את מקור ההבדל בין פרשן זה לחברו, במקום להביט על הכלל. אך אם זו הייתה הבעייתיות היחידה בשיטה, לא הייתה ההתרעמות כה גדולה. מצוקת המורים והתלמידים מתחילה הרבה לפני המבחן, בחומר הלימודים. בניגוד למקצועות אחרים, שבהם יש חומר מוגדר, כאן מקבלים המורים רשימת פרקים שייכללו בבחינה, אך לא את ההעמקה הנדרשת מהם. הם אינם יודעים אלו רמב"נים ואבן-עזראים הם צריכים ללמד, ועד כמה צריך להתעכב בקהלת או באיוב. עד היום הסתובבו ב'שוק' רשימות פרשנים מומלצות ארוכות כאורך פרק קי"ט בתהילים. אלו עברו מיד ליד, אך איש לא הבטיח שייכללו בבחינה. גם מורים שעמלו לעבור עם תלמידיהם על כל החומר לא יכלו להבטיח להם שהבחינה אכן תתייחס למה שלמדו. התוצאה: התלמידים מתייחסים לכל הבחינה כולה כאילו היתה 'אנסין', מי שיודע יודע, ומי שלא ישלים את הבגרות אחר ה שירות הלאומי או הצבא. אין מקום לשיפוט של התלמיד א.1 מהי הבעיה בפסוקים יד-טו שרש"י וראב"ע מיישבים? 2. כיצד כל אחד מהם מיישב את הבעיה? ב. לפי ספורנו, מדוע משה מדגיש "ונפלינו אני ועמך..."? (מתוך שאלה 2 בגרות התשס"ב למשלימים ל-5 יח"ל) אבי שיטת העיון והעמקה בבחינות הבגרות הוא הרב שמואל פוירשטיין, מי שהיה המפקח מקצוע התנ"ך (מפמ"ר) במנהל לחינוך דתי עד לפני 12 שנים. תבנית הבחינה שטבע הרב פוירשטיין נובעת מתפיסת עולם רחבה: הוא למד ועבד עם נחמה ליבוביץ' במשך יובל שנים, ובתפקידו פעל מתוך אידיאולוגיה הקשורה לאהבת לימוד בכלל ואהבת התורה בפרט. לדברי הרב פוירשטיין, בחינת הבגרות אינה משקפת רק את השנה-שנתיים האחרונות שלפני הבחינה, אלא את הדרך שעשה התלמיד כל השנים בלימוד התנ"ך: "התכלית היא שהתלמיד יהפוך לאדם לומד, ולא שיעבור את הבחינה. הצעתי שבמקצועות הקודש בכלל לא יהיו בחינות בגרות, אבל בגלל הגלות וההישגיות אמרו שאין ברירה". הרב פוירשטיין אינו מסכים עם טענותיהם של המורים: "מה רוצים? שתנ"ך יהיה ברמה נמוכה? אין סיבה שתנ"ך לא יהיה כמו 5 יחידות במתמטיקה ובפיזיקה. לימוד התנ"ך הוא עבודת פרך, לא כמו היום שמאכילים את המורים ואת התלמידים גרבר. יש גם בעיה כללית בהבנת הנקרא: איך תלמידים שלא מבינים את הנקרא יבינו את המקרא? נחמה ליבוביץ' עליה השלום הביאה כדוגמה את מה שאומר יצחק לאבימלך: "פן אמות עליה". התלמידים מפרשים אותו: "פן אוהב אותה..." לפי השיטה שהנהגת, גם תלמידים שמבינים את הנקרא ומקבלים ציון גבוה אינם יודעים תנ"ך. "אבל אם קיבלת ציון טוב ואת רוצה להצטרף לשיעור, את יודעת איך ללמוד ולקרוא תנ"ך. פרט לכך, אי אפשר לדעת תנ"ך. מה זאת אומרת לדעת? זה עולם רחב מאוד". נוצר מצב שנערים מסיימים לימודים בבית ספר ואינם מכירים דברים יסודיים בספר הספרים. "יש הרבה דברים יסודיים שהילדים לא יודעים, אבל זה לא בגלל אופי הבחינה". הרב פוירשטיין נכנס לדוגמא ספציפית, הממחישה בצורה חדה את גישתו לכל הנושא: "אם מביאים את הסיפור של שרה שגירשה את הגר, יש כל-כך הרבה שאלות של הבנה והעמקה, תמיהה ושיפוט על שרה, על הגר, על אברהם. אז אני מביא פרשנים. אחד תומך בשרה, והשני אומר 'חטאה שרה'. הפרשן פוקח את עיני הקורא. בלעדיו הוא היה עובר על הכתוב ולא היה שם לב לכל מיני דברים". מדוע אתה לא מקרב את העניין לתלמיד, ושואל אותו עם מי הוא מזדהה יותר, אלא נשאר ברמת הפרשן? "מבחינה חינוכית אני לא אשים את התלמיד מעל התנ"ך והפרשנים. אני לא אשים את התלמיד לשפוט את שרה ואת אברהם, זה אנטי-חינוכי. אני יכול רק יכול להביא לפניהם עמדות שונות". אתה לא חושב שהגישה הזו גורמת לריחוק של התלמיד מן הכתוב? מרוב פרשנים הוא לא רואה את המקרא. "לא, להיפך. הוא הופך להיות שותף בדיון. הטקסט חייב להיות במרכז, עם הפרשנויות שלו". אבל הילד לא יוצא אוהב תנ"ך... "זה בגלל הבחינה. אם אין בחינה אוהבים כל דבר, אם יש בחינה זה מקלקל כל דבר. יש מחלוקת בין הפסיכולוגים אם העמקה אינטלקטואלית מעוררת גם את הרגש, האמוציות והאהבה לנושא. הדעה הרווחת היא שכן. ללמוד תנ"ך זה קשה, אפשר לעשות אתזה קל אבל זה לא יהיה לימוד תנ"ך. אהבה עמוקה היא ידע. הפועל 'ידע' משמעותו גם שכלית וגם אמוציונלית, וזה יביא לאהבת תנ"ך". כשתגדל תתקבל לטכניון האגדה מספרת על מחקר שנערך אודות בוגרי הטכניון. החוקרים לקחו את תעודות הבגרות של המהנדסים הצעירים ובדקו איזה ציון בתעודת הבגרות שלהם יכול לנבא בצורה הטובה ביותר הצלחה בתואר. מסקנתם המפתיעה של החוקרים היתה: תנ"ך-דתי. מי שקיבל ציון גבוה בבגרות בתנ"ך יצליח לסיים את התואר בטכניון. מי שקיבל ציון נמוך, יש סיכוי רב יותר שינשור. הרב פוירשטיין מתגאה בתוצאות המחקר הזה: "התנ"ך בוחן קשרים מיוחדים, אפילו מורכבים יותר מאלו שהמתמטיקה בוחנת". לעומתו, הרב דוד נתיב, שהגיש תלמידים לבגרות במשך 25 שנה ומשמש כמרצה במכללת הרצוג, מתייחס אליהן כמקרא האומר דרשני: "זה מוכיח שמדובר במבחן אינטליגנציה, לא בתנ"ך. אני פוגש בכל שנה מאות מורים, והשדר העולה מהם הוא זעקה גדולה של התלמידים". הרב מחבר חוברות במרכז ההדרכה לתנ"ך במכללת הרצוג, שהוקם בעקבות מצב הלימוד בתנ"ך, חוברות שמנסות לתת למורים כלים ותשתית בסיסית ללימוד הנושאים. הרב נתיב מביט ממרום ניסיונו על המצב הקיים ומציע שינוי יסודי: "צריך לייסד שיטה מסודרת, מכיתה ב' עד י"ב, למקד את הלמידה סביב נושאים ערכיים. המצב כעת הוא שיש דרישה לפלפול ולא להעמקה ועיון, והכל הופך ללקט 'וורטים'. אני מציע לעשות תכנית בהתאם לתשתית הנפשית של הילד, כולל פרשנים שמשתלבים היטב, כך שתלמיד יוכל לעשות בעצמו השלכות. כך הוא ילמד תנ"ך, ויידע שיש בו דברים מעניינים". הכבוד הגזול של התנ"ך לפני כשנה, לאחר הצטברות של תסכול רב בנושא הוראת התנ"ך ומכתבים שנשלחו למפמ"ר הנוכחי, החליט הרב אבי שושן, מנהל הישיבה התיכונית בקריית ארבע, לעשות מעשה. הוא ביקש לאגד את מורי התנ"ך ל'פעילות להשבת כבוד התנ"ך'. במכתב שהתעתד לשלוח למנהלי התיכון, הלין בין השאר על מחסור בתכנית לימודית מוגדרת, ועל חוסר מודולריות בחומר הקיים. "אני מאמין", כתב בסיום המכתב, "שבאחדות ובדרישה ממוסדות רבים ניתן יהיה להחזיר לתנ"ך את כבודו האבוד ולהפוך את לימוד התנ"ך למשמעותי ביותר". המכתב לא נשלח. השמועה על היוזמה הגיעה לאוזניו של ראש המנהל לחינוך דתי, הרב שמעון אדלר, וזה זימן ישיבה עם כמה מורים לתנ"ך. בפגישה נכחו גם המפמ"ר, ושמואל בורקש, המפקח הארצי של החינוך העל-יסודי. השיחה נסבה בעיקר על הצורך להאהיב את התנ"ך על התלמידים, על הצורך בבניית תכנית לימודים מוגדרת ועל הרצון לגרום לכך שהתלמידים יוכלו להצליח בבחינה יחד עם שמירה על רמה גבוהה של המקצוע. כאמור, שנה חלפה מאז, ולטענת המורים כמעט דבר לא נעשה. תלונותיהם של אנשי המקצוע מובילות בסופו של דבר לכיוון אחד, והאצבע המאשימה מגיעה אל אדם אחד: המפמ"ר הנוכחי, הרב יששכר גואלמן. חלקם מבינים שהוא מנסה לשנות את המצב הקיים, אבל טוענים שהוא עושה זאת "מעט מדי, לאט מדי ומאוחר מדי". אחרים טוענים שאין לו די אומץ, וש"צריך לעשות את המהפכה כבר מחר", ויש האומרים שעליו לעזוב את תפקידו לאלתר. לחבר את התנ"ך לחיים הרב יששכר גואלמן הגיש לבגרות במשך 30 שנה במוסדות חינוך שונים, ובעיקר בישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים. גם המתנגדים לפועלו היום מציינים כי הוא אדם בעל ערכים, ידע ואהבת תנ"ך. הרב גואלמן מכיר את טיעוניהם של המורים. אפילו מבלי שיפורטו בפניו, הוא משיב עליהם אחד לאחד. הרושם הוא שהרב גואלמן אינו מונע מאותו דחף אידיאולוגי של הרב פוירשטיין. הוא מבין שיש חסרונות בשיטה הנהוגה, מנסה לסתום פרצות בשיטה הנהוגה אך אינו מציע מבט רחב וכולל, כזה שהמורים דורשים: "בתור מורה הצלחתי למצוא יתרון בשיטה הקיימת, משום שיכולתי ללמד מה שאני רוצה ולחנך. אצלי זה היה מקצוע ערכי. לא התמקדתי במיומנויות הדרושות לבחינה, את זה לימדתי בשיעורי תגבור בסוף השנה. הייתי בונה שיעורים מרתקים לפי נושאים. הייתי מחבר את התנ"ך לחייהם של התלמידים. אני לא מעיד רק על עצמי, היו מורים שעשו כמוני, והיו אחרים שהפכו לטכנאי תנ"ך. מורים אחרים אמרו: 'אם זה מה שהתכנית דורשת, לא נלמד כלום'". למרות התיאור הכמעט פסטורלי של שנות ההוראה שלו, גם הרב גואלמן חש שמשהו חסר. גם הוא טען כלפי המערכת שצריך לבחון את התלמידים על ידע נטו, גם הוא נתקל בבעיה של תלמידי י"ב שרואים בבחינה 'אנסין' אחד גדול ולא מגיעים לשיעורים משום שאין להם השלכה על הדף שעשוי לקבוע לאיזו פקולטה יתקבלו בעוד מספר שנים. "שנה לפני שנכנסתי לתפקידי כמפמ"ר החלו להנהיג את יחידת הבקיאות, והיא שברה אצלי מיתוסים רבים. הייתי בטוח שכל הבעיות הן בגלל שהכל 'אנסין', והן ייפתרו עם כזאת יחידה. בפועל ראו שהתלמידים לא יודעים לענות גם על שאלות בקיאות ("מה קרה בקברות התאווה"), אז הכניסו גם שאלות ידע. היחידה מבוססת על דברים שבוגר החינוך הדתי צריך לדעת ברמה האלמנטרית ביותר. כמעט ואין שאלות חשיבה. וכאן באה ההפתעה הגדולה: מסתבר ששאלון הבקיאות מתנהג כמו שאלון העיון, והממוצע עומד על סביבות ה-70. אחוז המצטיינים גבוה מאוד ורק כעשרים אחוזים נכשלים". משנים את אחוזי ה'אנסין' למרות שהרב גואלמן הישווה את יחידת הבקיאות ליחידות העיון, הוא יודע היטב שהיחידות לא ממש שוות. הוא אמנם מגן על ה'אנסין', וכקודמו, הרב פוירשטיין, טוען שפתירת ה'אנסין' בצורה מוצלחת היא לא כישרון מן השמים אלא מיומנות נרכשת במערכת לאורך השנים. אך למרות זאת, הוא מבקש לערוך שינויים בבחינה, וגם עושה זאת בפועל. "להרוס הכל זה קל מאוד. אבל אני לא מאמין במהפכה, אלא הולך בשיטה עקבית. משקלו של ה'אנסין' הופחת השנה בי"א ל-20 אחוזים מהבחינה". אבל בעיני התלמידים הכל 'אנסין', אז זה לא ממש משנה מה אחוז ה'אנסין' הרשמי "לאט לאט אנחנו בונים רשימת פרשנים שבה יש להתמקד ורשימת מושגים שצריכים להילמד. אפשר לעמוד ברשימת הפרשנים, רק צריך להתארגן עליה. בנ"ך מקבלים המורים רשימת נושאים, והיא אמורה לסדר ולמקד להם ולתלמידים את הנושאים הנדרשים. לקראת פסח בשנה הבאה ייבחנו התלמידים גם על ידע, ולא רק על חשיבה. בתהילים הוספנו רעיונות להפיכת הדברים לרלוונטיים, והמגמה לעשות את זה גם בתורה". הרב גואלמן מתייחס גם לנתק עם המוסדות להכשרת המורים. הוא אמנם מפרגן למורים ("אני מעריץ אותם. הם צריכים לדעת היסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה ותושב"ע), אבל טוען שהמכונים אינם קשובים לצרכי המערכת וטוענים בשם 'החופש האקדמי' שהם ילמדו מה שהם רוצים, למשל רק נביאים ראשונים. "ומה המורה אמור לעשות כשהוא נכנס לכיתה וצריך ללמד ישעיהו"? למה אתם לא עושים בעצמכם השתלמויות למורים, להדריך אותם ולעדכן אותם בדרישות המערכת? "אין תקציבים להשתלמויות והדרכות. יש לי שלושה ימי עיון ארציים, מהם אחד לבית הספר היסודי. מה אפשר לעשות עם שני ימים? השתלמויות אין לי בכלל". "התכנית לא ריאלית" ד"ר רבקה רביב, ראש המחלקה לתנ"ך במכללת 'אורות', מציגה מציאות אחרת מזו שתיאר הרב גואלמן. אצלה דווקא לומדים ויקרא וגם נביאים אחרונים, ובכל זאת היא חושבת שהכשרת מורה שיעמוד בתכנית הלימודים ויגרום לתלמידיו להצליח היא משימה בלתי אפשרית. "התכנית לא ריאלית. היא עמוסה מדי, ושום בית-ספר לא עומד בה. היו לי תלמידים שהצליחו ב-5 יח"ל במתמטיקה ולא הצליחו בתנ"ך. זה מייאש את המורים וגם את התלמידים. השחיקה בקרב המורים לתנ"ך היא רבה. אני מכירה קבוצת מורות שעברה ללמד ספרות". אבל מעבר לקושי, ד"ר רביב מדברת על העיקר: המניע שהביא לכל התסיסה הזו, ולא מדובר רק בציונים, רשימות מיקוד או שיפור נקודתי של משקל ה'אנסין': "השאלה היא אם זה מה שאנחנו שואלים תלמיד בסוף כיתה י"ב, על פרשן ועוד פרשן. מה עם שאלות על מבנה הספרים? מה עם יכולת לכתוב על נושא בתנ"ך? המטרה בהוראת תנ"ך צריכה להיות קירוב לאהבת ולימוד תורה. צריך ללמד דברים אחרים בתנ"ך, שלתלמידים תהיה ראייה מעמיקה על הדברים הכתובים. אהבת תורה היא המטרה שלנו, ואנחנו נכשלים בה". ofralax@walla.co.il