כשהגיעו אנשי עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) לגאול את 'בית מיוחס' בלב כפר השילוח, הם מצאו בבית משפחה ערבית ובראשה זקן, שחי בבית הזה כבר שבעים שנה. "אני שומר על הבית של היהודים", הוא הסביר. "הרב מיוחס נתן קללה למי שייקח את הבית". "מהי הקללה?" שאלו אנשי העמותה. "הנה היא כאן, בקיר", השיב הערבי והצביע על המזוזה הקבועה באבן בפתח הדלת. דלת הבית נפתחה עדיין באמצעות מפתח עתיק משנת תר"כ, השנה שבה נרכש הבית. משפחת מיוחס היתה מהמשפחות הראשונות שיצאו מבין החומות. אבי המשפחה היה שוחט, שרצה להעניק לבני ביתו תנאי מחייה טובים יותר מאלה שסיפקה העיר העתיקה באותם ימים. משפחת מיוחס בנתה את ביתה בלב כפר השילוח. בפרעות תרפ"א ברחו בני המשפחה מהמקום. אחד מצאצאי המשפחה עוד זכה לשוב אל הבית אחרי מלחמת ששת הימים ולראות בגאולתו בשנים האחרונות. הערבים המתגוררים בסביבה עוד זוכרים את המשפחה היהודית שלה היה שייך הבית. סיפורו של בית מיוחס הוא רק סיפור אחד העומד מאחורי גאולת הבתים בעיר דוד. לפני כחודש נכנסו מתיישבים לשלושה מתחמים חדשים במורדות הר ציון: מתחם העשור, בית זאבי (על שם השר רחבעם זאבי) ובית חוני. עד עתה היו כל הבתים היהודים מרוכזים במתחם שבין רחוב הגיא לנחל קדרון, כלומר מול חניון גבעתי, ואילו עכשיו התפשטה ההתיישבות כלפי מעלה. ההתיישבות היהודית במקום החלה בימי דוד המלך, נמשכה בתקופה הערבית והעותומנית וחודשה לפני כ-14 שנים. כיום גרות בעיר דוד כשלושים משפחות יהודיות, ובשלושת המתחמים החדשים שאליהם נכנסו יהודים לפני כחודש יגורו עוד כחמש עשרה משפחות תוספת נפח ושטח משמעותית להתיישבות בעיר דוד. השיבה אל עיר דוד דוידל'ה בארי, מייסד עמותת אלע"ד והעומד בראשה, מספר: "מפרוץ האינתיפאדה הראשונה ועד לפני כ-15 שנה, כמעט לא הגיעו יהודים לכאן. אמנם, רשות הגנים הלאומיים הכירה במקום כגן לאומי כבר אחרי מלחמת ששת הימים, כחלק מ'גן לאומי סובב חומות ירושלים', אבל כשקבענו פגישה ראשונה בעיר דוד עם אנשי רשות הגנים, הם הגיעו למוזיאון מגדל דוד. הם ידעו שכאן זה עיר דוד, אבל אף אחד לא הגיע לפה". כיום, בזכות פועלם של דוידל'ה ואנשי העמותה, כבר קיים שיתוף פעולה פורה בין עמותת אלע"ד לבין הגן הלאומי סובב חומות ירושלים, רשות העתיקות, עיריית ירושלים וגופים ממלכתיים נוספים. כמעט כל ירושלמי כבר יודע שהשטח שמול חניון גבעתי הוא לא סתם כפר בשם סילוואן אלא עיר דוד, מקום ההתיישבות הראשון בירושלים, עוד לפני ההתיישבות בעיר העתיקה. מרכז המבקרים התוסס שבעיר דוד מדריך סיורים לקבוצות רבות של ישראלים ותיירים וכ-20 אלף חיילים בשנה. בעיר דוד פועל גם כולל בראשות הרב עמי שטרנברג, המתייחד בלימוד גמרא בעיון. "בכולל 'חזון אלחנן' לא עוברים למסכת הבאה לפני שמסיימים את הנוכחית, גם אם לימוד המסכת אורך כמה שנים", מסביר אחד האברכים. כולל 'חזון אלחנן' נקרא על שם אלחנן אתאלי הי"ד, שנרצח בפורים דפרזים תשנ"א, היום שבו נסתיימה מלחמת המפרץ, כשהלך בסימטאות העיר העתיקה בירושלים סמוך לישיבת 'עטרת כהנים'. אלחנן נהג להגיע למעיין השילוח מדי מוצאי שבת ובכל ראש חודש, ואף הביא חברים לחוג איתו. כאשר חברים עמדו להתגייס נהג לערוך להם מסיבות גיוס במעיין, כי ראה בגיוס לצבא ישראל מעשה ממלכתי שראוי לחוג במקום חידוש המלוכה. אחרי הירצחו, החלו לחוג במקום מסיבות ראש חודש מאורגנות. קבוצות שכוללות בעיקר נשים ונערות מתכנסות במקום, לשמוע שיעור ולרקוד לכבוד ראש חודש. קבוצת בנות עוסקת בארגון האירוע כבר כמעט 15 שנים בהתמדה. הן מארגנות קבוצת חוגגים, הסעות, שיעור והפעלה לילדים מדי חודש בחודשו, ובחודש אדר מתארגנות בדרך כלל המסיבות הגדולות והשמחות ביותר. רחבת מעיין השילוח, שבה נמשחו מלכי בית דוד ושממנה עתידה להתחדש המלוכה, שופצה לבלי הכר בשנים האחרונות. המקום, שהיה חצר עפר קטנה ומגודרת, הפך לרחבת אבן יפיפייה ומרווחת שמשמשת את החוגגים במסיבות ראש חודש ובשמחת בית השואבה שנחגגת כל שנה ברב עם. שלום עכשיו תורמים בית מבצע גאולת הבתים אורך לעתים מספר שנים, מהרגע שבו נוצר קשר עם משפחה המעוניינת למכור את ביתה, דרך משא ומתן ארוך, גיוס כספי תרומות לביצוע הרכישה והכניסה לבית. התכנון דקדקני ביותר, ומנצח עליו דוידל'ה, שצבר ניסיון בביצוע פרוייקטים עוד בימי שירותו הצבאי, כשהיה בין מקימי יחידת דובדבן. למרות שהכל מוסדר בהסכמת המוכרים הערביים, פעמים רבות הם נאלצים להציג בפני המקומיים והתקשורת הצגה של משפחה שנושלה מביתה בכוח הזרוע, כדי להגן על עצמם מפני זעמם של אחיהם הערבים ומפני נחת זרועה של הרשות הפלשתינית. לרוב הם עוזבים את אזור מגוריהם לעיר אחרת, ואפילו לחו"ל. "פעם" מספר דוידל'ה, "היו משפחות שסיכמו איתנו מראש שהן הולכות להציג את ההצגה הזו, ואנחנו הסכמנו, עד שהבנו שזה גורם לנו נזק תקשורתי. אנחנו נלחמים על דעת הקהל. חשוב לנו שיידעו שהכל נעשה באופן חוקי, ביושר ותמורת כסף מלא. לכן אנחנו כבר לא מסכימים להצגות הללו, אבל עדיין יש משפחות שנאלצות להציג, כי הן מאוימות". ויש לו גם סיפור פיקנטי: "לפני כמה שנים היתה משפחה שביקשה להציג נישול מביתה, ואנחנו הסכמנו. ביקשנו מהמשפחה שתחתום לנו בנוכחות נוטריון שסיטואציית הנישול שהיא עומדת להציג בתקשורת אינה אמיתית, והם חתמו. המשפחה אכן עשתה הצגה צבעונית, ואפילו השאילה תינוק מהשכנים כדי להוסיף צבע לתמונה. "אנשי 'שלום עכשיו', שראו את התמונות, החליטו לשכנע את המשפחה לעתור לבית משפט. אבי המשפחה הגיע לבית המשפט שלא ברצונו, אחרי שכנועים רבים, ובמשפט עצמו לא כל-כך ידע מה להגיד. מובן שזכינו במשפט וקיבלנו את הבית. אבי המשפחה פנה לרשות הפלשתינית, וסיפר שניצלנו אותו ונישלנו אותו מביתו, והרשות נתנה לו דירה חלופית. כעבור תקופה הוא הגיע אלינו וביקש למכור לנו את הדירה החדשה. אנחנו אכן קנינו אותה, וכך התערבות אנשי 'שלום עכשיו' תרמה לנו בית נוסף..." הרב יהודה מאלי, אחד מראשי עמותת אלע"ד, מספר: "בכניסות הראשונות אל הבתים המשטרה התייחסה אלינו בחשדנות, אבל תמיד אחרי בדיקות דקדקניות ואחרי שהרשות הפלשתינית השקיעה הון במאבק משפטי הוכח שאנחנו צדקנו. כיום, אפשר לומר שהמשטרה מתייחסת אלינו בהגינות. היא לא מתנכלת לנו והיא לא בעדנו, היא רואה אותנו כאנשים שמוחזקים הגונים". רקמה אנושית עדינה הבתים היהודיים בעיר דוד פזורים בינות לבתי הערבים, דבר שיוצר מרקם יחסים עדין ביותר עם התושבים הערביים. מצד אחד, יש הכרות יומיומית בין האנשים: חלק מהתושבים קונים במכולת המקומית ורבים מהם משתמשים במוניות ערביות. על היחסים עם השכנים מספרת לי ענת יונגר, אם לחמישה שגרה בעיר דוד כבר שש שנים: "אנחנו מכירים חלק מן התושבים פה, וכשאנחנו נפגשים ברחוב אנחנו מברכים זה את זה לשלום. השכן שגר פה לידינו, דאוד, ממש מכיר אותנו. כשיש לנו הפסקת חשמל בשבת חורפית, הוא כבר יודע מה צריך לעשות. "שכן אחר פה באזור, מוסטפה, מקבל ממני בגדים משומשים לבנות. לי באופן אישי יש עניין לשמור על יחסים טובים עם השכנים וליזום קשר. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני לא חוששת שבגלל היחסים הטובים הללו הילדים שלי יתחתנו עם ערבים, אבל אני בכלל לא חוששת מזה, אני חושבת שהגבולות שלי הם ברורים מאוד והם עוברים גם לילדים". בין היהודים לערבים בעיר דוד יש גם יחסי עבודה פורחים. כיום מעסיקה עמותת אלע"ד כ-40 ערבים מתושבי הכפר בחפירות ארכיאולוגיות, בעבודות שיפוץ הבתים ובתחזוקה. אודי רגונס, מנהל מרכז המבקרים בעיר דוד, מסביר: "יש לנו עניין להעסיק את תושבי הכפר פה. כך נוצר אינטרס משותף לשקט באזור. בכלל, ערביי הכפר מתפרנסים מאיתנו, ולא רק אלה שאנחנו מעסיקים. גם בעלי החנויות או המוניות נהנים מהעובדה שיש כאן תנועה של מבקרים ותיירים, הם מרוויחים הרבה יותר. גם איכות החיים פה השתפרה מאז שהתיישבו פה יהודים. עכשיו, כשנכנסו לאזור חדש של הכפר, אמרו התושבים שהם כבר מחכים שגם פה יהיה נקי ומטופח, ברגע שיגורו פה יהודים". ואכן, ברוך ה' השקט נשמר בעיר דוד. אולי זה שיתוף האינטרסים, אולי זו רמת האבטחה הגבוהה ואולי הצירוף של שניהם. בחלק מהדרכים, כמו זו היורדת אל מעיין השילוח, אפשר ללכת ללא אבטחה, ובחלק מהדרכים צריך לבקש מהמאבטחים ליווי בג'יפ או ברגל. התלות במאבטחים היא רק אחת מההקרבות היומיומיות שנדרשים המתיישבים להקריב. מי שגר בעיר דוד נהנה מאיכות חיים קהילתית ואווירה נהדרת, אבל כמעט תמיד הוא נאלץ להסתפק במקומות חניה צפופים שרחוקים מהבית, וגם הבתים עצמם בדרך-כלל קטנים. אם כי חלקם מיוחדים בסגנונם ומשופצים בטוב טעם, הרי שאין בהם הנוחות המערבית האופיינית לבית חדש. עם כל זה, לא חסרים אנשים שמוכנים לגור בעיר דוד. להפך, רשימת המתנה ארוכה מתדפקת על דלתות ועדת הקבלה. רבים רוצים לבוא לגור פה ולהתחלק בקשיים היומיומיים עם האנשים הנהדרים שגרים פה. למה בעצם רציתם לבא לגור פה, כשיש מי שמוכן לגור פה במקומכם? התושבים שנשאלו לא ממש מבינים את השאלה: "מה זאת אומרת? לגור פה זו זכות עצומה! ובכלל, הקשיים פה לא כל כך קשים... זה היה אולי בהתחלה". "לגור פה", מסבירה אחת התושבות, "זה להיות במקום בעל ערך עצום לא רק מבחינה ארכיאולוגית והיסטורית, זה מקום בעל ערך פנימי, נשמתי, זו ממש אדמת קודש, כמו שהכוזרי מסביר על מעלת ארץ ישראל שהיא נחלת ה'. לגור פה זה להיות מקושרים לערכים נצחיים". הקרב על המים לפני כ-3000 שנה הגיע דוד המלך לעיר יבוס בירושלים וכבש אותה, באחד הקרבות הקשים והמתחוכמים שבתנ"ך. הפסוקים המועטים שבהם מתואר הקרב קשים להבנה, ותלי תילים של פרשנות נערמו על גבם: "וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבוסי יושב הארץ, ויאמר לדוד לאמר: לא תבוא הנה כי אם-הסירך העורים והפסחים... ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור..." (שמואל ב' ה). מי שרוצה להציץ אל החידה התנכ"ית מוזמן לסייר אל מתחת לקרקע במערכת פיר וורן ולראות במו עיניו את ההשערות השונות שעולות מן הממצאים הארכיאולוגיים. אחד מהמתעניינים הגדולים היה קפטן צ'רלס וורן (שעל שמו הפיר), שהגיע לארץ ב-1868. הוא היה נוצרי פרוטסטנטי אוהב תנ"ך ויודע ספר שעסק בארכיאולוגיה. הוא הגיע מאנגליה עם עוזרו, וביחד הם החלו בחפירות בירושלים. בין היתר הם חפרו בכותל הדרומי, במנהרות הכותל ובעיר דוד. כאשר הגיע לעיר דוד הוא הלך בנקבת השילוח לאור נרות, ולפתע ראה כוך שעורר את סקרנותו. הוא החל לטפס כלפי מעלה, וגילה במקום מעין פיר. כשטיפס למעלה עוד גילה מנהרה רחבה חצובה שהיתה חסומה לחלוטין בעפר. בעזרת פועלים מקומיים החל בעבודות של פינוי העפר ולעיני החופרים נתגלתה מנהרה ענקית וארוכה חצובה באבן הקשה. וורן שיער שהמנהרה הזו שימשה את היבוסים כמעבר סתרים אל מקור המים במעין הגיחון. בעת מלחמה רצו היבוסים להגיע אל המעין מבלי להיחשף לעיני האויב, ולכן חפרו מנהרה שתאפשר מעבר תת קרקעי אל המעיין. הפיר שבו טיפס היה נראה לו כעין באר שלתוכה שלשלו חבל עם דלי או אדםשישאבו את המים. לפי השערתו של וורן, זה היה הצינור שדרכו נכנס יואב בן צרויה אל עיר יבוס. את חוויותיו והשערותיו מתאר וורן בספרו 'ירושלים של מטה'. אבל להסבר של וורן היו כמה נקודות תורפה, שהעיקרית היא שהפיר לא מוביל ממש אל המים אלא כמה מטרים מהם, לכן קשה להניח שהיבוסים שלשלו דלי או אדם דרך פיר זה. בעקבות וורן הגיעו למקום חופרים רבים, ביניהם הגיעה בשנת תר"ע משלחת שודדים בראשות פרקר, שקיווה למצוא את אוצרות המקדש ולגנוב אותם. פרקר גורש מהארץ בבושת פנים, ובמנוסתו שכח כנראה כמה דליים ומקטרת בתוך אתר החפירות. במשך השנים נסתמה המנהרה שוב בעפר, עד שלפני שלושים שנה הגיע הארכיאולוג גל שילה ז"ל למקום והחל שוב בחשיפת המנהרה. במהלך העבודות נתקלו החוקרים בממצא נדיר: שני דליים עתיקים שלא תאמו כלל את שאר הממצאים מהתקופה היבוסית... היו אלה הדליים של פרקר. זה מה שנקרא ארכיאולוגיה על ארכיאולוגיה. מחלף המים של חזקיהו עד לפני כעשר שנים היתה המנהרה אתר ארכיאולוגי-תיירותי שהגיע עד לפיר וורן, וההשערות של וורן היו הסבר הנפוץ לכיבוש עיר יבוס. בתשנ"ו נרכש על ידי עמותת אלע"ד בית קטן סמוך לנקבת השילוח, שנקרא 'בית המעיין'. לפני שהחלו בשיפוץ הבית נדרשו אנשי העמותה לבדוק את הבית, על מנת לבדוק אם ישנם ממצאים ארכיאולגיים שעלולים להיפגע כתוצאה מן השיפוץ. הבדיקות, שאמורות היו לארוך כמה ימים, נמשכות עד היום. לעיני החוקרים נחשף אולם ענקי שנמצא ממש מאחורי הבית, המהווה המשך של המנהרה שגילה וורן ומגיע עד פיר וורן. החוקרים הבינו שאין שום קשר בין אנשי יבוס לבין הפיר שגילה וורן. הפיר היה באותם ימים מתחת לאדמה, ואנשי יבוס לא ידעו כלל על קיומו. הם הלכו מעליו במנהרה שהיתה פחות עמוקה מכפי שהיא היום, ובשלב מסוים הלכו שוב על פני הקרקע בשטח שנחשף בחפירות בית המעיין (המנהרה הועמקה הרבה אחרי היבוסים, והגיעה לממדים שאנו רואים היום, לעומק שמגיע עד פיר וורן). על פני הקרקע היו שני מגדלים גדולים שכנראה אוישו בחיילים עוורים ופיסחים, על מנת לסמל את ביטחונם של היבוסים בביצור מגדליהם. כך הגיעו אנשי יבוס אל בריכת מים שנחשפה גם היא בחפירות בית המעיין. עומקה של המנהרה נוצר מאוחר הרבה יותר. תקופה נוספת שמתועדת בחפירות סביב המעיין היא תקופת חזקיהו המלך. חזקיהו מלך יהודה מתואר כמלך שחיזק את העם מבחינה רוחנית וגם מבחינה ביטחונית. הוא חשש מפני בואו של סנחריב אל העיר, וגם אותו הטרידה בעיית הגישה למים. אנשי ירושלים אמנם יכלו לגשת אל המים בגישה התת-קרקעית מימי היבוסים, אך חזקיהו גם לא רצה שלאנשי סנחריב תהיה גישה למים. לכן החליט חזקיהו להטות את תוואי הגיחון באופן כזה שמימיו ישארו מתחת לפני האדמה ולא יתגלו לאויב. "ויועץ עם-שריו וגבריו לסתום את-מימי העינות אשר מחוץ לעיר ויעזרהו" (דברי הימים ב' לב) בתום מלאכת חציבה דו-צדדית הצליחו החוצבים ליצור נקבה שתטה את מי המעיין. באמצע הנקבה נתגלתה כתובת חקוקה באבן: "תמה הנקבה... בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש אל רעו... וילכו המים מן המוצא אל הבריכה". גם סביב תקופת חזקיהו ישנם ממצאים חדשים ותובנות חדשות שמתגלים לחופרים חדשים לבקרים. החפירות בעיר דוד ממשיכות להתבצע במלוא המרץ, עם תקציבים ממשלתיים מועטים וכספי תרומות מרובים. גם החופרים הם לעתים מתנדבים. כעת ישנו מתחם חפירות נוסף בחניון גבעתי, שם מתגלים עכשיו ממצאים מהתקופה הערבית. נמצאה שם כתובת של שם יהודי, שמעידה על ההתיישבות שהיתה שם בערך לפני 1400 שנה, כשהסולטן הביא יהודים מצפת לשבת מול העיר. מעברה תימנית בקברים עתיקים ההתיישבות היהודית בעיר דוד חודשה ונקטעה פעמים רבות. הפעם האחרונה שבה חודשה היתה עם עליית התימנים לארץ בשנת תרמ"ב ('אעלה בתמר'). קבוצה של עולים מתימן הגיעה לירושלים וציפתה להשתלב בעיר. העיר, שהתפרנסה באותה תקופה מכספי החלוקה והיתה בנויה מקהילות של כוללים שונים, לא האירה פניה אל בני העדה התימנית. נבוכים וחסרי אונים הם פנו לכפר השילוח, והתיישבו בתוך מערות קבורה שנשתמרו מימי בית ראשון, אל מול המעיין. למעלה משנתיים הם התגוררו במערות הקבורה, ועלו לעיר העתיקה כדי להגיע למוסדות חינוך או לערוך קניות, עד שפרומקין החליט לעורר את התודעה הציבורית לעניין. מצוקת התימנים פורסמה בעיתון 'חבצלת', כספים נאספו עבורם ונבנתה עבורה שכונה בכפר השילוח, שכונת 'עזרת נידחים'. השכונה, ששוכנה אל מול שטח ההתיישבות הנוכחי, מעברו השני של נחל קדרון, נבנתה כשתי שורות בתים, בדומה לשכונת 'משכנות שאננים'. כיום אין כמעט זכר לצורת השכונה. דוידל'ה בארי מספר: "יום אחד לקחתי שני יהודים, תימנים זקנים שנולדו בכפר, והסתובבתי איתם שם לראות אם הם מכירים את המקום. הסתובבנו כמה שעות, והם לא זיהו כלום. אחרי כמה שעות שניהם התחילו לבכות. הגענו לפתח של בית, והם אמרו: פה היה בית הכנסת. ניגשנו לפתח הבית וראינו שבמקום שבו היתה אבן המזוזה החליפו את כל האבן, כנראה כדי שלא יהיה זכר למזוזה. "מאותו רגע הם עשו 'פלאשבק' לגיל שש-שבע. הם רצו מבית הכנסת למקווה, ומשם לחדר של המורי. נכנסנו אל השכנים הערבים, ביקשנו לדבר עם הסבא, והוא זכר את המשפחות התימניות, את שמותיהן, הכל". הקהילה התימנית סבלה בפרעות תרפ"א, ברחה מהמקום ושוב נאחזה בו עד שבפרעות תרצ"ט ננטש המקום סופית. באיזור הזה של עיר דוד עדיין לא נגאל אף בית. חלקה נוספת שהיתה שייכת ליהודים נקנתה על ידי רוטשילד בשנת תרע"א, בסמוך ל'בית מיוחס'. רוטשילד ביקש מערבי תושב המקום שיהיה שומר הקרקעות. הערבי העביר את כל הקרקעות כרשומות על שמו. דוידל'ה בארי, שגילה את הדבר, פנה אל קק"ל בבקשה שתממש את זכויותיה בקרקע, אך בקק"ל לא רצו לעסוק בכך. דוידל'ה ביקש: "תנו לי יפוי כח ואני אתבע את הערבי בשמכם". הפולשים אכן נתבעו לדין, הוצעו להם פיצויים תמורת הקרקע והאדמות כולן חזרו להיות רשומות כאדמות קק"ל. בעיר דוד יש כיום 14 נקודות התיישבות יהודית. 14 שנה לאחר תחילת ההתיישבות היא מרחיבה את גבולה בנחישות ובעדינות. אנשיה ממשיכים לנהוג כדוד המלך, שנקרא 'עדינו העצני' משום שהיה קשה כארז וגם עדין כתולעת. המטרה ברורה, והיא מושגת בחוק וביושר, בנעימות ובדרך ארץ, בדרכי דוד.