* היחס המפלה והענישה המחמירה מצד המשטרה , התביעה וחלק מהשופטים אינם מרתיעים אותם* "אם אתה שלם עם מה שעשית, המעצר הוא חוויה שונה לגמרי " מסכמת אחת העצורות

אורה בנימין בילתה כבר פעמיים במעצר, והחוויה הזו מוגדרת אצלה כ'כיף': "פגשתי במעצר נשים מיוחדות מאוד. נשים שלא היה יוצא לי להיתקל בהן סתם כך במהלך החיים, ושכלפי חוץ נראות בזויות. פתאום אני שומעת מאחת כזאת ממש שיעור ביראת שמים, מסילת ישרים. היא מדברת עם הקב"ה בכל לילה, עושה חשבון נפש על כל המעשים שלה".

הקשרים שיצרה בנימין בכלא עם האסירות מתחומים אחרים לגמרי הגיעו עד כדי הזמנה לעשות שבת אצלה בבית. בנימין נעצרה בשתי הפעמים סביב עניין החסימות. היא לא שוכנה באגף החדש והיוקרתי המיועד למתנגדי הגירוש בכלא מעשיהו, אלא הובלה למתקן המעצר באבו כביר.

במעצר הראשון היתה לבדה בחדר עם פושעות מסוג אחר, אך היא לא הוציאה את זמנה לבטלה: "היו לי ספרים, למדתי הרבה. דיברתי עם העצורות האחרות, והיתה שם אחת שלא הרגישה טוב, אז עזרתי לטפל בה". היא לא קיבלה אוכל מהדרין כפי שביקשה, ולכן הסתפקה בלחם בלבד.

בפעם השנייה שנעצרה היא היתה עם חברות נוספות, מה שהפך את המעצר לנעים יותר: "למדנו ביחד, וזה היה כיף. הרגשנו שעשינו משהו פנימי, מיוחד. דיברנו עם מישהי שנעצרה על עברות אחרות, שמאוד התלהבה ואמרה שהיא תומכת בנו".

בנימין היתה עצורה אז יום וחצי, והיא מצאה תעסוקה כל הזמן, כולל שיפור פני הכלא: "על דלת התא שלנו היה ציור לא צנוע. אני וחברה שלי התחלנו לשפשף אותו, והסוהרת, שראתה את המאמץ שהשקענו, הלכה להביא לנו אקונומיקה כדי לעזור לנו למחוק את הציור".

בנימין מספרת עוד שמחוץ לשערי הכלא עמדו חברות שלה, שזרקו עליה סוכריות וקראו קריאות עידוד. "זה מאוד מחזק. חשוב לי שאנשים ידעו שהנוכחות הזו מאוד מעודדת את מי שעצור בפנים. ולא רק אותנו – אישה אחרת שהיתה איתנו בתא התרגשה מאוד כשראתה את החברות שלי, ואמרה בדמעות בעיניים: 'איזה כוח יש לעם שלנו!' היא נתנה לנו את מספר הטלפון שלה, וביקשה שנתקשר להודיע לה על כל פעילות נגד הגירוש".

בנימין היא נשואה צעירה, שעברה לא מכבר להתגורר בכפר דרום. בפעם השנייה נעצרו גם בעלה ואחיה, ששוכנו באגף המיוחד בכלא מעשיהו.

האפשרות שתיעצרי שוב היא איום מבחינתך?
"ממש לא", היא אומרת בקול מלא חיוניות. "זה עניין של גישה. אם אתה לא מרגיש אשם, אלא שלם עם מה שעשית – כל המעצר הוא משהו אחר לגמרי. חצי מאי הנעימות במעצר היא תחושת האשמה. אך כיוון שאנחנו לא מרגישים אשמים, זה אחרת לגמרי. כמו שבבית חולים צריך להיות אחת לכמה שנים, גם פה – זו חוויה וזה עובר. אם אתה גאה במה שעשית, כי מסרת את הנפש למען המעשה, חוויית המעצר שונה לגמרי".

מסכימים בבית, מתנגדים בחוץ
מהאגף המיוחד למתנגדי ההתנתקות בכלא מעשיהו מדווחים המבקרים על תנאי מעצר סבירים בהחלט. שוכני האגף באים כולם מאותו רקע, כך שחיי הרוח נמשכים כתקנם: חבורות העצורים מעבירות את הזמן הפנוי בלימוד, ומתקיימות תפילות במניין. המזון המוגש הוא בהתאם לכשרות הנדרשת, וניתן להסתובב בחופשיות באגף.

בני האופט הוא תלמיד ישיבה תושב צפת שנעצר בגל האחרון, בעקבות החסימה בשדרות רוקח בתל אביב. "המורל היה גבוה", הוא מספר. "בכלל לא ידענו מה זה להיות עצור, אבל כשמגיעים לזה – זה ממש לא נורא. התרגלנו מהר למצב. נתנו לנו יד חופשית".

בשיחות שנרקמו בין העצורים לשוטרים שהובילו אותם לבתי המשפט, התגלה כי מתחת למדים הכחולים לא הכל אחיד: "רוב השוטרים אמרו שהם מסכימים אתנו", מספר האופט. "אחרים הוסיפו שממש לא בסדר מה שעושים לנו, ושאלו למה אנחנו צריכים להיות פה בכלל. בסוף הדיון בבית המשפט על הארכת המעצר", הוא משחזר "התחלנו לשיר 'עוצו עצה ותופר'. חלק מהשוטרים התלהבו, והתחילו לרקוד. כשהם באולם המשפט הם רציניים, אבל ברגע שהם יוצאים מדלת האולם – הם בצד שלנו. היה שם שוטר שהתחיל לשיר איתנו, והכה על דלת בית המשפט".

יחזקאל ליפשיץ ממצפה יריחו מספר גם הוא על התבטאויות ששמע משוטרים, ברוח הסיפור הקודם. ליפשיץ זומן לחקירה בשבוע שעבר, ונעצר בחשד לקשירת קשר לסיכון חיי אדם, או במילים פשוטות – חסימת כבישים. ליפשיץ עצמו אומר כי מעולם לא היה לו קשר לפעולות כאלו.

בחקירה הוא שמר על זכות השתיקה, לאחר שטען כי מדובר בחקירה על בסיס פוליטי. התביעה ביקשה להאריך את מעצרו כדי למנוע שיבוש הליכי חקירה, אך בית המשפט החליט לשחררו ביום ראשון למעצר בית. אגב המעצר החליף ליפשיץ כמה משפטים עם שוטרים: "שמעתי יותר משוטר אחד שאמר לי: 'בבית אנחנו אתכם, אבל כשבאים לעבודה משאירים את הרגשות בבית'. צריך להבין שיש בקרב השוטרים אנשים קרועים מבפנים", מדגיש ליפשיץ.

מערכת המשפט מחמירה
האופטימיות של יושבי האגף במעשיהו מצליחה לכסות רק במקצת על מגמת ההתנכלות המחמירה והולכת מצד הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט ביחס למתנגדי ההתנתקות. בשבועות האחרונים מדווחים ללא הפסקה מקרי מעצר של צעירים, בהם רבים שהפגינו באופן חוקי, או שלא הפגינו כלל ורק צעדו לתומם ברחוב. בתי המשפט משתפים בדרך כלל פעולה עם דרישות הפרקליטות, וחלק מהשופטים אף מביעים את נטיות לבם בגלוי.

עו"ד אורי קינן, שמייצג חלק מהעצורים מטעם עמותת 'חננו', לא מצליח לשכוח את התבטאותה של השופטת חיותה כוחן: "במסגרת דיון להארכת מעצר היא אמרה בפירוש: 'אם הדבר היה תלוי בי, הייתי עוצרת את כולם עד תום ההליכים'. זו אמירה בוטה וקשה מאוד כלפי עצורים נטולי עבר פלילי".
קינן אומר כי עד כה מעולם לא ביקשה המדינה באירועים דומים מעצר עד תום ההליכים. קינן מספר כי ביום שבו התבצעה חסימת הכביש בתל אביב התקיימה חסימת כבישים נוספת בעיר: נהגי המוניות חסמו צירים כמחאה על מצבם, לא באמצעות גופם אלא פשוט העמידו את המוניות באמצע הכביש. נהגי המוניות שוחררו כבר בתחנת המשטרה, לא הובאו בפני בית משפט, ולא הוזכרה כלל אפשרות של מעצר.

"המשטרה נוהגת איפה ואיפה. הרי מדובר בעברה דומה, ולגבי הצעירים הללו, שבסך הכל הפריעו קצת לתושבי אזור המרכז, נידונה בבית המשפט אפשרות של מעצר עד תום ההליכים – כלי ששמור לעבריינים המסוכנים לציבור".

קינן, עורך דין חילוני תל אביבי התגייס לעניין כיוון שנפגע אישית מכך שמערכת שלמה, לדבריו, מתנכלת לאנשים שבסך הכל מביעים כאב: "יש עליהום גדול של המערכת, חוסר רצון להבין את המצוקות, שלא שייכות רק לתושבי גוש קטיף. זה מתחיל מהיועץ המשפטי והפרקליטות, שמורידים הנחיות למשטרה להחמיר ולדרוש מעצרים. זו תחושת חוסר אונים, כולם עושים יד אחת. אנו מצפים שלפחות מערכת המשפט תתנתק מזה, אבל מסתבר שלא כך הדבר".

קינן מצטט מתוך נימוקי השופטים, שרובם נוטים לא לשחרר את העצורים: "כתבו שהם מסוכנים לציבור כיוון שהם פועלים מתוך אמונה ואידיאולוגיה. מה זאת אומרת? הרי כל הפגנה נובעת מתוך אמונה. גם עובדי הנמלים הפגינו מתוך אמונה. האמונה הזו מסוכנת פחות מאמונה אחרת?"

פרשנות ל'עוצו עצה ותופר'
עו"ד עדי קידר, קולגה של קינן ב'חננו', מספר כי השופט גורפינקל ישב בדיון באותו יום שבו חסמו נהגי המוניות את התנועה. גם הוא לא ניסה להסתיר את דעתו: "ערערנו על הארכת המעצר של המפגינים, והבאנו כדוגמה את מקרה נהגי המוניות. גורפינקל התעלם לחלוטין מהטענה, ונימק את החלטתו להארכת המעצר: 'מה יקרה לחולי לב, סוכרת או פצועים באמבולנסים שבדיוק נתקעו בכביש שנחסם?' הוא התעלם מכך שאותם אמבולנסים יכלו להיתקע הכביש שחסמו נהגי המוניות".

קידר מצביע על יחס מפלה לרעה גם בעניין אזיקתם של העצורים בניגוד לחוק, וניהולם של הדיונים בבית המשפט בדלתיים סגורות, בניגוד למקובל. הוא מספר עוד כי לדיון בהארכת המעצר עד תום ההליכים שביקשה המדינה, הגיע ראש לשכת התביעות במחוז תל אביב בכבודו ובעצמו. "הוא פתח את הדיון ואמר: 'אני יודע שהבקשה שלי לעצור את המפגינים עד תום ההליכים היא תקדימית, אבל אני לוקח את זה על עצמי ומבקש מבית המשפט ליצור את התקדים'".

עדות נוספת על מה שהתרחש באותו דיון מעלה תמונה קשה על התנהלותה של השופטת יעל הניג. בין השאר נסוב הדיון אודות מהות השיר 'עוצו עצה ותופר': התובע, עו"ד דורון, הכתיב לפרוטוקול באריכות את טענותיו – ובעיקרן שמאחר והנאשמים לאחר הדיון ביום הקודם שרו 'עוצו עצה ותופר' נראה שבכוונתם להפר כל צו שיוצא על-ידי בית המשפט לגבי תנאי מעצרם בבית, מה שמוכיח את מסוכנותם.

הסנגור, עו"ד קינן, ניסה להסביר לפי המשך הפסוק, 'דברו דבר ולא יקום' שהכוונה לתכנית ההתנתקות של הממשלה, שנגדה הם ביקשו להפגין, ואין להם כל כוונה להפר צו של בית המשפט. השופטת הפסיקה את דבריו ואמרה שאין לה זמן ועליו רק להסביר "מיהו היועץ בשיר".

על המגמתיות המכוונת של הממסד מעידים גם גורמים מתוכו: אחד העובדים במערכת התביעה המשטרתית אומר בפירוש כי "כיום, העצורים מחסימות הכבישים יותר חשובים למשטרה מאשר מחבלים עם דם על הידיים".

מאידך גיסא, יש עוד שופטים שנדהמים מדרך תפקודה של המשטרה: שמואל מידד (זנגי), יו"ר עמותת 'חננו', מספר על שופטת בית משפט השלום ברמלה שבדרך כלל עוינת מאוד אנשי ימין. "באחד הדיונים הסתבר שהמשטרה הגיעה לחסימה עם מצלמה. היא לא הבינה, ושאלה בפליאה: "המשטרה מגיעה להפגנות עם מצלמה? זה נשמע לי ממש כמו רוסיה!"

מעצר? לא בבית!
היבט נוסף בסוגיית המעצרים הוא שאלת שיתוף הפעולה של העצורים עם דרישות המשטרה ובתי המשפט. זנגי מתייחס לשאלת ההסכמה לשחרור בתנאים מגבילים – מעצר בית או מעצר יישוב: "בתי המשפט מחמירים את ההגבלות, בניגוד לכל החוקים והפסיקות הקודמות.

"חשוב להבין מה משמעות מעצר בית: אנשים שהסכימו להשתחרר למעצר בית מתקשרים אלי עכשיו ואומרים לי כמה הם מצטערים שחתמו. הם היו מעדיפים להישאר בכלא. מעצר בית זה בדיוק כמו לשבת בכלא, אלא שאתה חוסך למדינה את הוצאות האחזקה שלך. למדינה זה נוח: מי שאין לה נגדו ראיות נחשב למשוחרר אם הוא במעצר בית, ובינתיים היא ממשיכה בהליכים נגדו ללא הגבלת זמן".
הכיוון החדש במאבק המשפטי הוא אכן החלטתם של כמה מהעצורים להישאר במעצר עד שיוסרו התנאים המגבילים לשחרורם, כולל ביטול הערבויות. מדובר בחבורה של שבעה עצורים מהחסימה האחרונה בתל אביב, שקיבלו החלטה עקרונית לא להשתחרר בתנאים מגבילים. כרגע נמצאים רק שלושה מהם בכלא, כיוון שלאחר התייעצות אישית של כל אחד עם הרבנים החליטו חלקם להסכים לשחרור, בעיקר כדי לא לצער את ההורים. זנגי מברך על ההחלטה, ורואה בה צעד נכון כנגד המערכת – במיוחד אם היא תאומץ על-ידי רבים שייעצרו בהמשך המאבק. הורי העצורים מקבלים בשמחה את החלטת ילדיהם.

הרב אריה לוין משדה יעקב החליט בסופו של דבר לבקש מבנו, נתן, להשתחרר, כיוון שחשש מהסתבכות משפטית מסוימת שתיגרם לו. עם זאת הוא אומר: "כל הכבוד להם. אני אפילו מצטער במידה מסוימת שהוצאתי את הבן שלי. כעיקרון אני אומר – אנחנו לא פושעים, אין שום סיבה שנתחייב לשלם 40 אלף שקל ערבות ועוד אלף שקלים במזומן. אם הבן שלי היה מסרב לבקשתי ומחליט להישאר, היינו ממשיכים לתמוך בו".

מנהיג העצורים הוא אריה חיים בוירסקי, תלמיד הישיבה במצפה יריחו. לבוירסקי, תושב מעלה חבר, יש רקע משפחתי עשיר בכל הנוגע למעצרים בעוון המאבק על ארץ ישראל: סבו הוא הרב יאיר אוריאל מחברון, שנעצר בגאווה בימי סבסטיה. אביו הפר הגבלות שהוטלו עליו בימי הסכם אוסלו, שמנעו ממנו להיכנס לאזור קריית ארבע-חברון, שם הוא עובד. לאחר שעמד בעקשנותו במעצר ובבית המשפט, נכנעה המערכת והוא שוחרר.

אחותו הצעירה נעצרה השבוע, במהלך פינוי מאחז הגיבורים בחברון, ובעבר בפינוי מאחז חזון דוד. אמו, רבקה, אומרת עליו: "אנחנו מאוד גאים בו, אשרינו שזכינו לבן כזה. הוא חזק, והדרך ברורה לו".
באשר לאידיאולוגיה שמכתיבה את ההחלטה להישאר במעצר, היא אומרת: "חלק מהמאבק בנאמני ארץ ישראל הוא דרך בתי המשפט. רוצים לשבור אותנו דרך החמרה בעונשים. מי שחותם על מעצר בית עוזב למעשה את המערכה על ארץ ישראל, כי עיקר הפעילות היא ברחוב. זו מלחמה רוחנית; אם נשדר גבורה, יתייחסו אלינו בהתאם". בינתיים נשארים בנה וחבריו במעצר עד שיבוטלו ההגבלות.
ביום שני בערב ביקר אותם השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, ונציב השב"ס. עזרא הגדיל לעשות בביקורו זה: הוא פנה לבוירסקי בשאלה: "אתם באמת מאמינים במה שאתם עושים?" בוירסקי ענה כמובן בחיוב, וכאן שלף עזרא את שורת המחץ שלו: "אבל גם אנס מאמין במה שהוא עושה!" ההשוואה עוררה זעזוע עמוק אצל העצורים, והם שיגרו לשר עזרא מכתב חריף בתגובה.

רבקה בוירסקי אומרת כי המהלך זוכה לעידודם של רבנים. היא מצטטת את הרב זלמן מלמד, שאמר כי כשם ששירות בצה"ל הוא דרך לשרת את המדינה, במצב הנוכחי – גם מה שעושים הבחורים הללו הוא בגדר שירות המדינה.

לא לשתף פעולה
גורם מרכזי בתנועת חסימת הכבישים אומר כי בהחלט מדובר בחלוצים לפני המחנה, שאמורים לסחוף אחריהם רבים. לדבריו, אי הרתיעה ממעצר היא תנועה שתביא לנטרול הנשק בו מנופף השלטון.
היבט אחרון הוא שיתוף פעולה עם דרישות המשטרה לטביעות אצבעות ותצלומים של העצורים. רבים מהם מסרבים לשתף פעולה, ולעתים מעוכבים בשל כך במעצר. זנגי מסביר כי טביעות אצבע מחויבות רק לצורך התיק, במידה והדבר הכרחי. לדבריו, המשטרה מנצלת לרעה את מי שמשתף פעולה.

הוא מספר על עצור שנתן טביעות אצבע, בתנאי שלא יוכנסו למאגר המשטרתי, על-פי צו בית משפט. המשטרה הכניסה בכל זאת את הנתונים למאגר. לאחר חצי שנה הוא נקרא למסדר זיהוי, וזוהה על-ידי אדם מסוים כמי שהשתתף באירוע פלילי. הוא לא ידע במה מדובר, ואף היה לו אליבי, אך הדבר לא מנע מהמשטרה לחקור אותו על כך.
"מי שרק השתתף בהפגנה, לשם מה יש צורך בטביעות אצבע או בתצלום שלו, גם בהנחה שנפתח לו תיק?" שואל זנגי.
אבל מעל כל התנכלויות הפרקליטות, מעבר למגמתיות השופטים ומאחורי הסורגים במעשיהו, יש גם רוח אחרת, כפי שמסכמת אורה בנימין: "מי שיש בידו תורה – גם בכלא הוא בן חורין".