בנוסף, טוענים גורמים בחינוך הדתי, ספר הלימוד באזרחות אינו מותאם כלל לתלמיד הדתי: המקורות היהודיים בו דלים, וערך ´המדינה מעל הכל´ מטשטש את המחויבות להלכה

אזרחות. יש הרואים במקצוע קטן הממדים הזה מטרד, אחרים מחשיבים אותו לאחד המקצועות החשובים בתיכון, בין הבודדים המכינים את התלמידים לחיים האמיתיים שמצפים להם ´בחוץ´.
בשנה החולפת, וגם בזו הנכנסת, הפך המקצוע שאמור להקנות לתלמידים אמון במשטר ובאושיותיו לבעייתי ללימוד, בעיקר בשל הפער בין החומר הנלמד והמתרחש בשטח.
בבתי ספר רבים הפך השיעור, הכולל באופן טבעי דיונים וויכוחים אקטואליים, לכמעט בלתי אפשרי ללימוד. "מה לנו ולדמוקרטיה?" שואלים התלמידים, והמורים, המבולבלים גם הם, משתדלים בכל מאודם להשיב.
בבתי ספר רבים ניכר שברם של התלמידים בכל מקצועות הלימוד. אזרחות, מהבחינה הזו, מסומנת במרקר כתום זוהר ונראית למרחקים: היכן האזרחות אחרי ההתנתקות?

לומדות על גלגלים
אולפנת נווה דקלים חידשה את לימודיה לא מכבר בגבעת וושינגטון. גם באולפנה הזאת, שבה לומדות בעיקר תלמידות עקורות, מגישים השנה לבגרות באזרחות. המטלה מונחת על כתפיה של מורה ותיקה, העונה לשם מחלה הראל. הראל משוחחת איתי כשהיא יושבת על מדרגה מחוץ לחדרה בקיבוץ חפץ חיים, לשם גורשה עם שאר בני יישובה, גני טל.

הראל מספרת על קשיים כבר בשנה שעברה בשיעורי האזרחות. "היו בנות שהראש שלהן לא היה בכלל בלימודים. הן היו עסוקות במטה המאבק ונעדרו מן השיעורים". תלמידותיה של הראל ערכו באופן מתמיד השוואות בין העקרונות הנלמדים לבין המצב האמיתי במדינה. הן ראו את המהפך האידיאולוגי של שרון, פיטורי שרי ממשלה לפני ההצבעה שבה ´הרוב קובע´ ואת ההתעלמות ממשאל המתפקדים, וחשו שעקרונותיה של הדמוקרטיה צודקים מאוד, אבל הם אינם מיושמים בפועל.

"היתה תלמידה אחת שאחיה נרצח בפיגוע ירי מיד אחרי אוטובוס הילדים, לאחר שמורה שלה נרצחה. בשלב כלשהו רצתה התלמידה לבקש פטור משיעורי אזרחות. היא לא יכלה לשאת את הפער".
הראל, שגם הבית שלה היה בסכנה קיומית במהלך השנה החולפת, מצאה את עצמה לא פעם מדברת בשם הצד השני, מציגה את עמדתו ועונה לבנות. "רציתי שהן ידברו מהראש ולא מהבטן".

להראל היה קל יותר להבין שהתהליך המדיני שהוביל ראש הממשלה בשנה האחרונה הוא חלק מכללי המשחק הדמוקרטיים, גם אם המשחק היה מכוער. מבחינת הראל הדמוקרטיה בישראל לא מתה, אבל היא איננה ממומשת בצורה האידיאלית שלה.

כאמור, על אף כל מה שקרה בשנה החולפת ובקיץ האחרון, התלמידות צריכות להתחיל את שנת הלימודים, והראל מצאה את עצמה בשבועות האחרונים עומדת מול בנות שאין להן ספרי לימוד ("המורה, הם במכולה"), שמאחרות לשיעור ("אין לי ארון בגדים. חיפשתי חולצה בין כל התיקים") וככלל אינן נינוחות. הבנות והמורות עדיין לא חזרו לעצמן, בלי בית של קבע, אחרי מאבק קשה ומתיש ולפני עתיד לא ברור. איש אינו יכול להתנהג כאילו ´לימודים כרגיל´.

על מקצוע האזרחות עצמו כבר הביעו הבנות תרעומת. הן לא מבינות בשביל מה ללמוד אותו. "אני בטוחה שיעלו המון רגשות של כעס ותסכול במהלך השיעורים", אומרת הראל. "אני כבר אמרתי להן שכולנו מגיעות מאותו מקום ועוברות תהליך דומה.

"אם שרון ימשיך ללכת ´מחיל אל חיל´, כמו שזה נראה עכשיו", היא ממשיכה בציניות, "זה יהיה עוד יותר קשה. אבל לא נורא, אנחנו נתמודד. מורים לא תמיד צריכים לדעת את התשובות לכל השאלות".
ביניים: כשאין דמוקרטיה, לומדים עליה

רחלי ברק, שמיניסטית, היתה הקיץ בכפר מימון ובעצרת באופקים. היא ניסתה להסתנן לחומש, נעצרה ושוחררה, ולבסוף הצליחה להיכנס. מבחינתה של ברק, העובדה שהיא צריכה אחרי הקיץ הזה ללמוד אזרחות היא סטירה בפרצוף: "זה מתסכל, כי זה רק מדגיש כמה כולם מושחתים. המדינה אמורה להיות מבוססת על ערכים דמוקרטיים, ופתאום בא מישהו והופך את הכל".

ברק מהורהרת. היא לא בטוחה כמה היא רוצה להיות אזרחית מן השורה במדינה הזאת. כרגע, אפילו ההליכה לשירות לאומי, צעד שהיה טבעי לה עד עכשיו, נתונה בסימן שאלה.
אפרת ריץ´, בת כיתתה של רחלי, היתה הקיץ בהפגנות, התרימה עבור גוש קטיף, עמדה בצמתים וחילקה סרטים כתומים. "האמת היא שיש שבר גדול. המילים ´אכזבה´ ו´תסכול´ קטנות לעומת התחושות, כי בעצם כל הערכים נרמסו ברגל גסה. צריך לעשות חשיבה מחודשת, לא על הדמוקרטיה עצמה – כי זו הצורה היחידה שבה אפשר לחיות, אבל צריך לראות איך עושים שהשלטון יהיה אמיתי ולא מושחת. יש אצלנו המון ויכוחים על הנושא הזה, ויש בנות הרבה יותר קיצוניות ממני".

גם מבחינתם של המורים בני הציונות הדתית, שנוצרים בזיכרונם אי אילו תרגילים פוליטיים מלוכלכים, הפעם הוגדשה הסאה. גם עולם הערכים שלהם נסדק, ועתה הם צריכים לעמוד מול סימן השאלה הגדול הזה שלהם ושל התלמידים.

מורים מספרים שהם עצמם אינם יודעים מה לענות, איך להסביר וכיצד לגונן על המקצוע. כמה מורים ביקשו סיוע מהפיקוח בהתמודדות עם השאלות הקשות, אחרים התבטאו שהם מרגישים צבועים כשהם מלמדים את יתרונותיה של הדמוקרטיה בעת הזאת.

הציניקנים שבהם אומרים כי לא צריך השנה ללמד את התלמידים על הליך משפטי הוגן, כי הם עצמם מכירים את כללי המעצר והעמידה למשפט מן השטח.

אגב, גם תלמידים חילוניים מוטרדים מדורסנותו של שרון וגם הם, כך מדווחים מורים חילוניים, מעוניינים ללמוד על גבולות הכוח שיש למנהיג במשטר דמוקרטי.
"בשטח", אומר ד"ר הלינגר מן המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, "יש משבר עצום. מערכת החינוך לא עשתה עבודת הכנה מראש, וכרגע התלמידים עומדים מול המורים וחשים שהם לא מבינים אותם. התלמידים גם לא כל-כך רוצים לקבל מרות. נדרשת עבודה מאומצת כדי להסביר להם שהכל היה במסגרת הכללים הדמוקרטיים, ושמדובר בעולם של מורכב. גם ככה הנוער נוטה תמיד לדיכוטומיות".

שרה וידר, מפמ"רית המקצוע בממ"ד, דוחה את חוסר הרצון ללמוד אזרחות. "דווקא בשנה כזאת, הרצון ללמוד ולדעת את כללי הדמוקרטיה צריך להיות גדול", היא אומרת ומוסיפה: "במגזר הדתי היתה מעורבות מאוד גדולה ונחצו גם קווים אדומים. גם על זה צריך לדבר. יש שלטון חוק, יש מחאה ויש גבולות למחאה".

גורמים אחרים בפיקוח רואים את הדברים אחרת לגמרי מוידר ומהלינגר. הם לא מציעים לשים את התלמידים במקום, אלא לתת להם מקום: "בתקופה הזאת צריך לגרום לתלמידים לזקוף את קומתם מחדש. ליצור מהם קבוצות הנהגה, כי הם יודעים להנהיג והם הראו לנו את זה רק לאחרונה. צריך להגביר את שיעורי האזרחות וללמד אותם מהן זכויותיהם כמיעוט, וגם לתת להם להתבשל עם זה. בוודאי לא לתת להם לשבת בצורה פסיבית ולהקשיב, כי זה לא ילך".

מורה אחרת במערכת מציעה לתעל את הכעס והכאב לאפיקים חיוביים של עשייה ובנייה. "אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו עם אחר", היא אומרת. "את המדינה הזו הקמנו יחד, את הנבחרים שלנו אנחנו בחרנו כדי לייצג אותנו, וקבענו גם את החוקים והכללים. כאשר יש בעיה בשיטה, צריך לחשוב מה היינו רוצים לתקן בה; כדי לעשות את זה, צריך ללמוד את הכללים שמוסכמים במקצוע האזרחות, להאיר את עיני התלמידים על שיטות נוספות שקיימות בעולם, ולנסות לעזור להם מצד אחד לגבש את דעתם בנושאים אלו ומצד שני ללמוד להתמודד – לאו דווקא להשלים – עם אי ההסכמה".

מקורת יהודיים לקישוט
דבורה, תלמידת שמינית נוספת, בילתה את הקיץ האחרון בכפר מימון, שדרות וגם מורג. "לא ברור לי היחס לחיילים ושוטרים. אני בתקופה מאוד מבולבלת, ושיעורי אזרחות נראים לי בכלל לא רלוונטיים. דמוקרטיה? לא נראה שייך".

למה?
"למדנו על מגילת העצמאות, וזה נשמע אולי סיסמתי, אבל ערכים שלא באים מתוך תורה אין להם קיום אמיתי. הנה, ראינו איך הערך המקודש ששמו דמוקרטיה שהתפוצץ לנו בפנים. אין לו ממש עומק. צריך לחשוב מחדש מה זה להיות אזרחים במדינה הזאת, אבל אולי זאת גם התשובה: להיות אזרחים במדינה כי זו האפשרות היחידה לפעול עם העם".

דבורה, בלי משים, קלעה לאחת מטענותיהם של מורים דתיים לאזרחות, שמצביעים על ליקויים בספר הלימוד הבלעדי של המקצוע: ´להיות אזרחים בישראל´. עד לפני חמש שנים היתה תכנית לימודים משותפת למגזר הדתי והחילוני, ובבתי הספר הדתיים הוסיפו ולמדו מקראה בשם ´דת, חברה ומדינה´. המקראה דנה בדילמות כגון מיהו יהודי, גישות שונות למדינה היהודית, ונישואים אזרחיים. גורמים במערכת מספרים כי מורים חילוניים הצרו על כך שהמקראה שייכת לחינוך הדתי בלבד, וכשהיו השתלמויות על הספר גם הם ביקשו להצטרף.

לפני 11 שנים הוחלט להוציא ספר חדש, משותף לכל המגזרים (כולל ערבי ודרוזי). בוועדה המכינה ישבו מומחים ויועצים מדעיים שונים. התפיסה שעמדה בבסיס התהליך הזה היתה שאם כולם צריכים להיות אזרחים באותה מדינה, כולם יכולים וצריכים לקבל את אותו החינוך לכך. הכותבים השתדלו לאזן את הספר מבחינה פוליטית עד לרמת התמונות והאיורים, ולהוסיף מובאות מן הדתות השונות. זו אחת הסיבות שכתיבת הספר ארכה שש שנים.

לפני חמש שנים יצא הספר לאור, אבל למרות המאמץ הכביר הוא לא התקבל על כל המגזרים. רוב המגזר הערבי, למשל, מספר ד"ר הלינגר, מחרים את הספר, בהוראת ועדת המעקב של ערביי ישראל. "כותרת המשנה של הספר, ´מדינה יהודית ודמוקרטית´, אינה מקובלת עליהם".
אזרחות היא מקצוע המקפל בתוכו באופן בלתי נמנע ערכים, השקפות ותפיסות עולם. הביקורת על הספר מגיעה, כאמור, גם מצדם של מורים דתיים. הם טוענים כי הוא אינו מתאים ללימוד בבתי ספר דתיים, משום שאינו תואם את הרוח החינוכית בו. ראשית המקורות היהודיים הנזכרים בצד חומר הלימוד הם דלים. "כולם יודעים שזה לקישוט", אומר אחד המורים. "החילוניים בכלל לא מלמדים את זה, וגם הדתיים לא ממש מתעמקים. ברור שלא נבחנים על זה לבגרות".

גם הכותבים עצמם הודו, במבט לאחור, כי היו כאן הרבה ניסיונות להגיע להסכמה ולקונצנזוס, פעמים רבות על חשבון העומק. בכתבה ב´הארץ´ אמר העורך המדעי של הספר, פרופ´ בנימין נויברגר, כי דעתו לא היתה נוחה מ"הכללת קטעים על תפיסות יהודיות דתיות", אבל הוא הבין כי אין ספר אחיד בלי זה. גם היועץ הדתי, ד"ר אביעד הכהן, לא היה מבסוט מהתוצאה, שהיתה לדבריו "מס שפתיים": "הביאו כמה דוגמיות מחמד, אבל לא הביאו את הקטעים הקשים והמאתגרים מתוך המקורות, כמו פסוקים על היחס לנשים או לזרים. בסופו של דבר זה ספר מאוד פוליטיקלי-קורקט, שמעגל את כל הפינות וזורק לכולם עצם".

המורים מחפשים חינוך עמוק יותר לאזרחות, כזה הנשען על מקורות יהודיים ומתמודד עם הדילמות שמציעים חיי המעשה. השברים הללו נעדרים מן הספר.
טענה נוספת שמובעת רבות היא כי הספר מעודד את הגישה הדמוקרטית-ליברלית, זו המדגישה את הפרט וזכויותיו ומתעלמת מחובותיו של הפרט או מצרכים של קהילות ודתות. ההשקפה הזאת תואמת את התפיסה החילונית-שמאלנית השלטת היום, אולם קיימות גישות רבות לדמוקרטיה. המורים טוענים שהיה אפשר לתת ביטוי נרחב יותר גם לגישה הדמוקרטית-רפובליקנית, זו הנותנת מקום גם לקהילות ולא רק ליחידים, ונוחה יותר לתפיסת היהדות.

ביקורת ספר
אחד האנשים הקוראים כבר כמה שנים לערוך רפורמה אמיתית בספר הלימוד הוא יצחק גייגר, מורה לאזרחות באולפנת עפרה וחבר במכון ון ליר, שם הוא בוחן תכניות לימודים וספרי לימוד. "אמנם חלה התקדמות בכך שתכנית הלימודים איננה יבשה ומלמדת חוקים אלא יישומית וחיה, אבל בצד זה קיימים בספר ליקויים רבים", הוא אומר.

טענותיו של גייגר נוגעות גם לתחום המקצועי, אבל בעיקר לתחום הדתי. הוא מצטט מעמוד 112 בספר: "חשוב לציין שהתפיסה הדמוקרטית מבוססת על ספקנות, על הידיעה שאין אמיתות מוחלטות". חוץ מלהיות חלוק על משפט כזה מקצועית, הוא מצביע על כך שתלמיד דתי אינו יכול לעכל ולהפנים משפט כזה. הרי שומרי מצוות (וגם חילוניים רבים) מאמינים שקיימות אמיתות מוחלטות.
גייגר מדבר על הבדלים נוספים, מהותיים, בין התפיסות שהספר מחנך אליהן לבין אלו שהתלמיד הדתי מחונך אליהן. לפי התפיסה הציונית-דתית, למשל, למדינה יש ייעוד, והיא אינה בדיעבד. העם, לפי אותה אידיאולוגיה, אינו אוסף של פרטים אלא ישות בפני עצמה. בדמוקרטיה, לעומת זאת, המדינה נועדה לשרת את העם וקיימת רק כדי שלא יהיה כאוס.

גם תפיסת העם שונה בשתי הגישות: לפי התפיסה הליברלית, העם הוא אוסף של פרטים שכל חייהם משתדלים לא לקפח איש את זכויותיו של רעהו. עם ישראל כמו שמכיר אותו התלמיד הדתי הוא מכלול בעל ייעוד, תפקיד ואופי. לפרטים יש בו מקום, אך הם לא הפן הבלעדי.
ככלל, אומר גייגר, אין בספר מספיק נגיעה במקורות יהודיים כבסיס למסורת מדינית. ההפרדה הזו בין ה´אני´ של התלמיד (שהופך לאזרח) וה´אני´ היהודי-דתי עלולה להביא לעוינות כלפי הממסד הדמוקרטי או למבוכה מולו.

לפי תפיסתו של גייגר, כדאי ורצוי היה שתכנית הלימודים תהיה שווה, אבל הספרים יהיו שונים: "מצדי שכל מגזר יעבור על הספר של המגזר השני ויבדוק אם הוא מוצג בו כראוי, אבל השפה כל-כך שונה ותפיסות העולם כל-כך שונות שאין מקום ללמד ספר משותף".
גם דעתו של ד"ר משה הלינגר אינה נוחה מספר הלימוד הקיים, אולם הוא חולק על דעתו של גייגר. "לטעמי צריך להיות ספר לימוד אחיד לדתיים ולחילונים. ספר כזה צריך לעשות חיבורים מרתקים ורלוונטיים בין מקורות היהדות למשטר הדמוקרטי. הוא צריך גם להעלות גם את המתחים והדיאלקטיקה בין התחומים. למרות הבדלי השפה והמנטליות, לא הייתי עושה ספר נפרד לדתיים".
הלינגר רוצה שמצד אחד הדתיים-לאומיים ידעו לעומק מהי דמוקרטיה, יכירו באופן אמיתי ויסודי את התפיסות המערביות ולא יסתפקו באמירות שטחיות; ומנגד הוא שואף לכך שהחילונים ילמדו שהיהדות אינה שייכת למדף הטקסים, אלא יש לה גם מה לומר על דמות האדם, זכויות מיעוטים וצדק חברתי. "כרגע, בציבור החילוני יש בורות מדהימה בכל הנושא, וזה מטריד אותי".

הלינגר משמש כרגע כיועץ מדעי של ספר שהולך ונכתב בימים אלה. "המלאכה מורכבת. אני לא יודע אם נצליח במשימות שהצבנו לעצמנו".
שרה וידר, מפמ"רית המקצוע, אמנם מצרה על כך שיסודות הדמוקרטיה נלמדים ממקורות אחרים ולא מן היהדות, אולם היא טוענת שהספר מספיק וכל מורה יכול וצריך להרחיב ולקיים בכיתה דיון על הדברים.

וידר מאוד לא היתה רוצה לראות ספרי לימוד שונים למגזר הדתי, החילוני והערבי: "אנחנו עם אחד, ואנחנו צריכים להבין שהחיים שלנו במדינה הם מורכבים. אנחנו חיים בתוך רוב חילוני. צריך להיאבק על כך שיהיה לנו יותר זמן ללמד אזרחות וללבן את כל הדברים, גם מהפן הכללי וגם מהפן הדתי".

המדינה היא לא הכל
גורמים במערכת יודעים לחבר בין שתי הסוגיות שהועלו כאן: המשבר הפוסט-התנתקותי והבעייתיות בדרך שבה מלמדים אזרחות במערכת הדתית. "כשאומרים לתלמיד דתי שיש הלכה ויש מדינה, והן סותרות אחת את השנייה, התלמיד צריך לדעת איך להתמודד עם זה. הוא אמור לדעת לקחת את זה, למשל לשדה של חילול שבת שלא לצורך במסגרת הצבא, ולבדוק מה הוא היה עושה.
"ההעמדה של ציות למדינה מעל לכל", אומרים גורמים בפיקוח, "היא סוג של פאשיזם. בדמוקרטיה המדינה אינה מעל לכל, אלא הזכויות הן מעל לכל. צריך ללמד את התלמידים על זכויותיהם כמיעוט. נכון, בדמוקרטיה הרוב קובע, אבל הערך הדמוקרטי היותר גבוה הוא שמירה על זכויות המיעוטים. כשמדברים על מדינה דמוקרטית בגישה פלורליסטית נוצר טשטוש בזהות היהודית של המדינה".
הספר הקיים וחוסר ההעמקה במקורות היהדות ונושאים השייכים לתלמיד הדתי, הם אומרים, גורם לחוסר ידע שמביא לכפיפות קומה. התלמידים אינם יודעים מה להשיב לתוקפיהם, והם אפילו אינם יודעים שערכים רבים של הדמוקרטיה נמצאים, בעצם, לצדם.

מסקנתם של רוב המרואיינים לכתבה היתה כי יש ללמד את התלמידים אזרחות, וביתר שאת. הם ירחיבו את השכלתם, ידעו את המושגים ויוכלו לגבש את דעותיהם מתוך ידיעה אמיתי ומעמיקה ולא מתוך בורות וגמגום.

יצחק גייגר הולך צעד נוסף קדימה, וקורא לבני הציבור הציוני-דתי להקים מכון יהודי לדמוקרטיה. מכון כזה ילמד לעומק אודות המשטר שאנו חיים בקרבו, יבחן את האלטרנטיבות ויוכל לחבר בצורה אמיתית ועמוקה בין היהדות ומקורותיה למשטר השורר במדינת היהודים, ואולי אף לתקן אותו.

[email protected]