קורבנות הביטחון

עשר שנים חלפו מאז דימם למוות החייל מדחת יוסף, שנפצע בקבר יוסף בתחילת האינתיפאדה השנייה והופקר על ידי מי שהיה אז ראש הממשלה וכיום שר הביטחון. עשר שנים חלפו מאז סירב אהוד ברק לפנות את יוסף והפקיד את גורלו בידיו הנאמנות של "הברטנר" ג'יבריל רג'וב. ואנחנו, אזרחי ישראל הפשוטים, יהודים ודרוזים ואחרים, כולנו מדחת יוסף. כולנו מדממים למוות בעקבות הקונספציה הביטחונית המפקירה אותנו שוב ושוב לחסדי האויב – מאוסלו ועד גוש קטיף, מהאינתיפאדות ועד המלחמות, משחרורי מחבלים ועד הורדות מחסומים. במקרה של מדחת יוסף, הזמן שחלף בין סיבה לתוצאה היה פשוט מהיר וניכר לעין יותר, זה הכול.

שאלון משרד החינוך

א. מדוע בעצם אמורה לעניין אותנו דעתו של שר החינוך בנושא גירוש ילדי העובדים הזרים? בגלל שהם לומדים במוסדות חינוך? מה, הוא אבא שלהם? האם אמור להיות קשר בין עמדותיו בנושא לבין התפקיד המיניסטריאלי שניתן לו כמעט בניגוד לרצונו? האם שר התחבורה מתבטא בעניין העובדים הזרים העוברים מדי יום בכבישים? האם סגן שר הבריאות מתייחס ספציפית לגירוש עובדים זרים המאושפזים בבתי חולים? ואולי בכלל צריך לשמוע את דעתו של שר התיירות, שמעמדם של העובדים הזרים הלא חוקיים קרוב יותר לתחום עיסוקו? 

ב. על פי איזה קריטריון יכול שר החינוך לקבוע כי המדען הנון-קונפורמיסט גבי אביטל אינו מתאים להיות המדען הראשי של משרד החינוך, אבל העו"ד והפקיד הפוליטי לשעבר גדעון סער מתאים לעמוד בראש מערכת החינוך?

ג. האם נכון הדבר שהשר גדעון סער מושפע מעמדותיהן של בנותיו "השמאלניות", כפי שטען בן כספית בראיון עמו ב'רדיו ללא הפסקה'? מדוע כה רבים הם הפוליטיקאים הימניים-חילונים שחותכים שמאלה בהשפעת ילדיהם? ואם עמוד השדרה האידיאולוגי של הפוליטיקאי הימני-חילוני הוא כה רופף, האם לא ראוי לפסול חילונים ממשרות פוליטיות בכירות לפני שפוסלים חובשי כיפה ממשרות מדעיות?

הערבי הטוב

'אל יפו' הוא ספר הביכורים של העיתונאי הערבי-ישראלי איימן סיכסק, והוא מאלף וראוי לציון מכל הסיבות הלא נכונות. מבחינה ספרותית נטו, זהו ספר יומרני ומאכזב שמצליח להיות משעמם למרות קוצר יריעת 140 עמודיו. מחלות הילדות הספרותיות זועקות כמעט מכל פינה: דיאלוגים ילדותיים, דמויות פלקטיות, עלילה לא מתפתחת ולא מנומקת, ובעיקר גודש של סמליות מגושמת, סיסמאות אידיאולוגיות פשטניות והרהורים מבולבלים על זהות חצויה. ועם כל זאת, ראוי לעסוק בספר זה בגלל זווית המבט הערבית-יפואית הנדירה בנוף הספרות העברית, שממנה אפשר ללמוד לא מעט על ההווה והעתיד המשותפים שלנו עם אזרחי ישראל הערבים.

מנקודת מבט יהודית-שמאלנית, סיכסק הוא ערבי מהסוג הידידותי לסביבה: אינטלקטואל שגדל במוסדות יהודיים, מנהל את רוב חייו בשפה העברית ואפילו עומד בצפירת יום הזיכרון מתוך התחשבות בסביבה. למספר בן-דמותו ב'אל יפו' יש אפילו בת זוג יהודייה. עם ערביות כה נוחה לעיכול, אין טבעי יותר מהחיבוק שמקבל סיכסק בברנז'ה הספרותית והאקדמית בין פטפטני הנכבה והכיבוש היהודים.

אולם דווקא תכונותיו האהובות על השמאל היהודי מטרידות את סיכסק עצמו. דמות המספר, בדומה לרבים מערביי ישראל, לא באמת חצויה בין שתי זהויות שוות – פלשתינית וישראלית – אלא מדלגת בין אחיזה מסוימת בפולקלור היהודי ובנהנתנות הצפונבונית הישראלית לבין שנאה למדינה ולסמליה והזדהות אידיאולוגית מלאה ואקטיבית עם אויבי ישראל. לפיכך, 'אל יפו' היא יצירה שאמורה להטריד את הקורא העברי המאמין באפשרות של דו-קיום עם שכניו. שום דבר לא יכול להסתיר את האיבה היוצאת מבין השורות – לא עדינותו של הסופר, לא רגשות האשמה של המספר, ולא הכתיבה החמקמקה, מרובת הפילטרים והמשמעויות בספר.

ועוד משהו: זה אולי לא מאוד הוגן מצדי לקטול סופר בן 26 בטענה של בוסריות. הסיבה שאני נטפל לאיכויותיה הספרותיות של היצירה היא צדדית: בשבוע שבו החרימו אנשי תיאטרון את היישוב אריאל, הצטרף איימן סיכסק לעצומת תמיכה של אמנים וסופרים באנשי התיאטרון המחרימים. נניח בינתיים להרהורים על יחסו של סיכסק לאריאל לעומת יחסו להתנחלות היהודית ביפו. בלי שום קשר, סופר בתחילת דרכו צריך להיות מצויד ביומרה גבוהה במיוחד כדי לחתום על עצומות פוליטיות לצד עמוס עוז, א"ב יהושע וסמי מיכאל. מן הראוי לציין בפניו כי עם כל הכבוד, הוא עדיין לא שם.

בקטנה

בעיקרון, איני נוהג לספר כאן על חלומות שהיו לי, בעיקר משום שלטעמי אין בהם עניין לציבור. אבל השבוע אני כבר לא יכול להתעלם: חלמתי שאני הדובר של ביבי נתניהו (כך הופיע שמו בחלום – ביבי, לא בנימין), ושאני מכניס מכות רצח לראש סגל הבית הלבן הפורש, רם עמנואל. שני דברים מופרכים בחלום אחד, ולפחות אחד מהם גרם לי הנאה מסוימת. שבת שלום.

בעשרה מאמרות

בכל עולם האי-ודאות האופף אותנו מכל עבר, ישנה מציאות אחת שאין עליה עוררין: ימי הקפאת הבנייה ביש"ע הסתיימו או שלא. על העובדה הברורה והחד-משמעית הזו איש מאתנו לא יכול להתווכח. כל שנותר הוא לסכם את עשרת החודשים האחרונים, להבין מה הרוויחה ישראל מהפסקת הבנייה ומדוע עלינו להודות לראש הממשלה על קיומה. הנה עשרת ההישגים הגדולים שקצרנו בזכות אותה הקפאה, הישגים שיהיה קשה לשחזר בימי תנופת הבנייה המצפים לנו ביש"ע או שלא.

1. בחודשים האחרונים הפך הממשל האמריקני את עורו והחל לאהוב אותנו, בניגוד לימים הקשים שלפני ההקפאה. כדוגמה, אזכיר כיצד קראה אז הילארי קלינטון בקשיחות: "הקפאת הבנייה מסייעת להתקדם לקראת סיום הסכסוך". בעוד כיום טוענת שרת החוץ בחביבות: "המשך הקפאת הבנייה יסייע להתקדם לקראת סיום הסכסוך", שזה טון דיבור אחר לחלוטין.

2. עד להקפאה, האמריקנים נהגו לקשור בין הבנייה בהתנחלויות וסכנת הגרעין האיראני. תקופת ההקפאה אפשרה לברק אובמה לעזוב את ישראל במנוחה ולצאת להילחם באויב הגדול ביותר שבו נתקל אי פעם: האיש האלמוני שמסתיר את הטלפרומטר.

3. גם יתר מדינות המערב מתנהגות אלינו אחרת בעקבות ההקפאה. רק לפני שנה, כל המדינות התעלמו מישראל ולא דרשו מאתנו שום דבר. כעת, בעקבות סיום תקופת ההקפאה, כמעט כולן דורשות מאתנו להמשיך אותה ויהי מה. נחמד שמדינות מתייחסות אלינו ואף מאייתות את שמנו נכון, לא?

4. באין בנייה ביש"ע, כל הגורמים המעורבים יכלו לקחת קצת חופש ממאבקם הפוליטי. המתנחלים, למשל, התפנו ללכת למטווחי נשק ולקורסים מזורזים בהישרדות, כדי להיות מוכנים לתקופת תום ההקפאה.

5. גם התקשורת הישראלית הורידה הילוך בתקופה זו וכתבה גם על נושאים אחרים מלבד "הבריונות של המתנחלים". ימי ההקפאה אפשרו לעיתונים הגדולים להתמקד בנושא שבאמת העסיק את כל המדינה: האם כותבים רם עמנואל או ראם עמנואל. 

6. ההישג המשמעותי ביותר של ההקפאה היא אפקט הווירוס הקטלני שאחז במחשבי שלום עכשיו, כתוצאה מהתהפכות החישובים הסטטיסטיים על ריבוי הבתים מעבר לקו הירוק.

7. עצירת הבנייה העניקה לימין את האפשרות להיכסף מחדש לארץ ישראל. בזכות ההקפאה, אנו כבר לא מתייחסים לבניין הארץ כדבר מובן מאליו. בחודשים האחרונים למדנו להעריך את הדברים הקטנים: קיר בנוי, תוספת מרפסת, האופוזיציה לבנימין נתניהו.

8. המו"מ המדיני עם הפלשתינים אמנם לא הואץ בתקופת ההקפאה, אבל מצד שני גם לא הידרדר יותר מדי. הוא פשוט נותר במקום הכי נמוך שאפשר.

9. הקפאת הבנייה הולידה את הבדיחה המצ-חי-קה, הקו-ר-עת, על האיסור לבנות סוכות ביש"ע בגלל חשש מהפקחים. 8000 גרסאות שונות של הבדיחה הזו קיבלתי ערב חג הסוכות ובמהלכו. איזה יופי.

10. וכמובן, בתקופת הקפאת הבנייה ביש"ע, אהוד ברק הפסיק לתבוע מנתניהו להקפיא את הבנייה ביש"ע. כמה חבל שזה נגמר.