• שתי הערות על קיצוניות

א. סקר מקיף שערך מכון 'דחף' קובע כי הנוער הישראלי ימני יותר, שונא יותר ערבים, תומך יותר בשלילת זכותם להיבחר, ומעדיף מנהיגות חזקה על פני שלטון החוק. מובן שתוצאות הסקר פורסמו בתקשורת בהבלטה, שלא לומר בהיסטריה. אלא שאני הייתי מציע לחבריי בשמאל להירגע.

ראשית, לא מומלץ להאמין לסקרים שנערכים בין בני נוער, וכל מי שהיה פעם נער אמור להבין מדוע. ושנית, גם אם התוצאות אמינות – הרי מאז ומתמיד היה הנוער ימני יותר מהוריו, וגם נחרץ מהם, עד שההתבגרות הצליחה לקלקל אותו עם המורכבות המטופשת שלה. אם ישנן תזוזות בעמדות הנוער, הן קשורות בגורמים רבים כמו סדר היום התקשורתי המתחלף, ובאותה מידה הן יכולות לזוז בחזרה עד לסקר הבא. מכל מקום, שמאל יקר, אין טעם להיכנס לפאניקה מיותרת, בוודאי לא כשראש הממשלה זז יותר ויותר שמאלה.

ב. לא מכבר נערך עימות חזיתי פנימי בקרב פמיניסטיות לוחמניות, סביב קיומו של כנס במסגרת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת ת"א. בשיאה של הפרשה המשונה, שאת פרטיה המייגעים אחסוך מהקוראים, התפטרה ראש החוג לספרות מתפקידה האקדמי, ומאוחר יותר חזרה בה. הקלות המשונה של ההתפטרות, כמו גם העימות המילולי החריף וחסר הפרופורציות בשוליים הקטנטנים של השמאל, הזכיר לי תקופות אפלות של עימותים מטופשים דומים בימין הלוחמני. מה שמוכיח, כי אין זה משנה אם אתם ימין או שמאל, פעילות נשים או ראשי מתנחלים, אקדמאים או פשוטי עם. בכל מקום של התנגשות מיותרת – הקיצוניות האישית היא המשחיתה, ובעיקר המגוחכת.

  • שתי הערות על מכבי

א. בזמן כתיבת מילים אלו, עדיין לא הוזז משחק גמר היורוליג בכדורסל מהיום והשעה שנקבעו לו, אי שם עמוק בליל יום הזיכרון לחללי צה"ל. לפיכך, נכון לרגע זה, יש למכבי ת"א הזדמנות נדירה לקדש את השם בעולם, לא פחות, באמצעות ויתור על חוויית הפיינל-פור לטובת חוויית הזיכרון הלאומי הקולקטיבי. את הוויתור הזה, אם יתקיים, צריכה מכבי לעשות בגאווה ובלב שלם, מתוך כוונה להראות לאירופה כולה מהו סדר עדיפויות נכון.

בינתיים, אנו יכולים להיות מרוצים מההתייחסות הציבורית הכמעט אחידה לנושא. אפילו בעידן הנוכחי, שבו רבים מאשימים את העם בהיעדר לכידות, סולידריות וכבוד לסמלים לאומיים, נראה כי ההתנגדות להשתתפותה של מכבי בפיינל-פור ביום הזיכרון נמצאת עדיין כמעט בקונצנזוס. רק מעטים, כמו רונן דורפן מישראל-היום, קראו למכבי להופיע בכל זאת למשחק גם במועדו המקורי. ואגב, ההצעה של דורפן – להופיע בגמר אבל לא לשמוח במקרה של ניצחון – נראית מעשית בערך כמו זכייה של נבחרת הכדורגל שלנו במונדיאל. מה בדיוק אמורים השחקנים לעשות בזמן הנפת הגביע – להרכין ראש ולייבב?

ב. בתחילת השבוע, בתוכנית הרדיו 'המילה האחרונה', בירך העיתונאי אבישי בן-חיים על התרסקותן של מכבי ת"א ובית"ר ירושלים בכדורגל. "שתי הקבוצות הללו בגדו בסמלים הגדולים שלהם", נימק בן-חיים את שביעות רצונו, "בית"ר בגדה באורי מלמיליאן, ומכבי ת"א דרכה על אבי נמני". הגיג נאה, אם כי מתנגש חזיתית עם המציאות. הטעות המתמשכת של קבוצה כמו מכבי ת"א היא דווקא הסתמכותה על מאמנים שהם סמלים והעדפתם על פני הטובים, המנוסים והמצליחים.

זה לא שאין משמעות לסמלים בעולם הספורט. רק שבשנים האחרונות, אולי כתגובת נגד להתמסחרות של הספורט התחרותי, הפך עניין הסמל לעיקר אמונתם של אוהדי הספורט, והחשיבות שהם מעניקים לנושא הולכת ותופחת לממדים מופרכים. הדוגמה העדכנית היא ניסיונו של אחד מבעלי הפועל ת"א למנות כדוברו האישי את הסמל המכבי דורון ג'מצ'י, ניסיון שנתקל בזעם מצד אוהדי שתי התל-אביביות. היו ימים שבהם כוכבי ספורט פעילים 'חצו את הקווים', כולל מיקי ברקוביץ' הגדול, וכמעט איש מהאוהדים לא עשה מזה עניין. כיום הפך הסמל לחזות הכול. מאמן נכשל פעם אחר פעם במשך שנתיים? מה זה משנה, העיקר שיש לנו סמל.

  • שתי הערות על תרבות

א. עורך-דין דתי ופסיכולוג חילוני מעלים מופע הומוריסטי חדש על גיבורי התנ"ך. ולא, זאת לא בדיחה. כלומר, זה גם. 'וישב על הספה' הוא מופע חדש של ידידי הווירטואלי גיל סלוביק ועמיתו ד"ר עמית פכלר, שני לומדי תנ"ך שהעבירו אל הבמה את תחביבם המשותף. מדובר בהרצגה – שילוב של הרצאה (רצינית, עם נגיעות הומור) והצגה (הומוריסטית, עם נגיעות רצינות) – ובה עורכים השניים פסיכואנליזה לדמויות שונות מהמקורות, המתחלפות ממופע למופע.

לפני ימים אחדים צפיתי בהרצגה העוסקת בנוח והמבול, והשורה התחתונה היא התמוגגות רבתי. המופע כתוב היטב, מבוצע בחן ומלא ניואנסים מילוליים וגופניים המעידים על הקפדה אמנותית. מן הראוי להזהיר: צופים מסוימים עלולים לקבל גרדת בשל ייחוסן של תכונות אנושיות לדברים שבקדושה. מי שיצליח להתגבר על הזעזוע, ייהנה מיצירה יהודית מקורית, גדושה באהבת תנ"ך ובכבוד לפרשנות הקלאסית, ועם זאת פונה גם אל קהלים שמחוץ למגזר.

ב. כבר נכתב על כך איפשהו בגיליון הקודם, אבל כעת זה מגיע בליווי המלצה אישית: סרטה של ידידתי שושי גרינפלד 'הבן הסורר' עולה לצפייה חופשית באינטרנט מהיום ועד יום א' הקרוב. עשו לעצמכם טובה, היכנסו לדף הפייסבוק של הסרט וצפו ביצירה תיעודית מצחיקה, עצובה ומלבבת על חייו של נער גבעות מלא קסם ותמימות.

  • בעשרה מאמרות

הפעם, בלי הקדמות מיותרות, מספר תובנות לאו דווקא משעשעות על החדשות המרכזיות של השבוע:

1. הנה מה שמבאס בפרשת הנסיעות של משפחת נתניהו: בסופו של דבר, מבקר המדינה לא יבדוק אם בני משפחת נתניהו הם מושחתים, קמצנים ונהנתנים, אלא האם הם עברו על החוק או לא. אלא שהצד המשפטי לא ממש מעניין את התקשורת, ולכן היא בוחרת להתמקד בסיפורי הנהנתנות הציוריים, אף שכולנו מבינים שכמעט כל מנהיגינו נגועים בה.

2. השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות סמוך ל'תיאטרון החופש' שהקים במחנה הפליטים ג'נין. ועל כך יש לומר: אם באותו ערב הוא היה מסכים להופיע באריאל, זה לא היה קורה. לפחות כך נדמה לי, לא מכיר את כל תושבי אריאל.

3. מהספדי הקולגות של ג'וליאנו מר אני למד, שהאיש פעל כגשר המחבר בין שני העמים, היהודי והערבי. כמי שרואה עצמו שייך לאחד העמים, אני מבקש מהמספידים להסביר לי איך בדיוק מגיעים לקצה היהודי של הגשר, כי אני מחפש ומחפש ולא מוצא.

4. גמר היורוליג בכדורסל נקבע השנה לליל יום הזיכרון, ומכבי ת"א מתאמצת להקדים אותו כדי לא לשחק בשעה שעם ישראל זוכר את נופליו. צודקים. עם כל הכבוד למשחקים של מכבי, זה עדיין לא 'האח הגדול'.

5. שאלת תם: אם מדינת ישראל מזניחה את העובדים הסוציאליים, או את הרופאים, או את הרשויות המקומות – איך זה שאף שדר אקטואליה או פובליציסט לא מספר לנו על כך רגע לפני איומי ההשבתה?

6. אחרי שיו"ר ועדת גולדסטון חזר בו מהאשמת ישראל בפשעי מלחמה, אני מניח שענת קם אומרת לעצמה: וואו, טוב שלא העברתי את המסמכים אליו.

7. ענת קם, ג'וליאנו מר, אבו סיסי – יכול להיות שכל האירועים בחדשות הם קונספירציה של עורכי כותרות המחפשים עבודה קלה?

8. כותרת ב-ynet מהשבוע: "מאסר לשוטר שתקף פלסטינית כדי שתתחתן עמו". הבנתם את זה? היא פלסטינית, והוא – סתם שוטר מסכן חסר לאום.

9. כותרת משנה ב-ynet מהשבוע: "עבור הקולות הקיצונים הפלסטינים היית יהודי מדי. עבור הקולות הקיצונים בישראל, היית בוגד". הבנתם את זה? כאן ג'וליאנו מר הוא בוגד, ואילו אצל הרוצחים שלו בג'נין – הוא סתם בחור מסכן עם הלאום הלא נכון.

10. לסיום, אם גם אתם הקוראים עשיתם מעשה טוב ב'יום המעשים הטובים' שנערך השבוע, אתם ללא ספק יותר טובים ממני. שבת שלום.