לא קל להיות שר אוצר בישראל. קחו את יובל שטייניץ, דוקטור, פילוסוף, חבר כנסת ותיק למדי ומקורב לראש הממשלה, אשר זכה באות הערכה משמעותי מראש הממשלה כאשר מונה לשר האוצר בממשלתו. מאז המינוי, לא מפסיק נתניהו לנסות ולהוכיח מי כאן הבוס. סדרת ההשפלות שסופג שטייניץ מראש הממשלה בתחומים שונים לא מנעה ממנו להיכנס גם בסוף השבוע האחרון לאותה המלכודת, ממנה הוא יוצא כאיש הרע ונתניהו לעומתו הופך לאיש הטוב. פחות משעה לפני שהודיע נתניהו על הפחתה נוספת בבלו על הדלק, כך שמחיר הבנזין לא יחצה את רף שמונה השקלים לליטר, עוד הגן שר האוצר על מדיניות משרדו לפיה אסור לבצע את המהלך. בניסיון גמלוני משהו לרכך את המכה ולהוציא את שר האוצר שלו בצורה סבירה מהמצב, ניצל נתניהו את פתיחת ישיבת הממשלה השבועית לאזהרה בדיוק מפני המהלך שביצע מספר שעות קודם לכן. "הורדנו בפעם הרביעית תוך שנה את המס על הדלק בסכום מצטבר שגדול מ-80 אגורות. בסך הכל המס בישראל קטן יותר מברוב מדינות אירופה. איננו שולטים במחיר הדלק העולמי. מחיר הדלק העולמי אינו תלוי בנו, אבל אנחנו יכולים לנסות להקל בצורה מדודה ואחראית על מצוקות האזרחים". נתניהו הוסיף כי "הדבר הכי חשוב הוא לשמור על מסגרת תקציבית", והבהיר כי "אנו צריכים את המיסים כדי לקנות עוד כיפות ברזל, כדי להשלים את סלילת הגדר בגבול מצרים, לממן חינוך חינם מגיל שלוש ולעזור לקשישים ונזקקים". במקום טוב באמצע בדבריו בממשלה ציין נתניהו את שתי הבעיות העיקריות בהחלטה שקיבל במוצאי שבת. הבעיה הראשונה היא העובדה שהחלטותיו של ראש הממשלה מנוגדות למדיניות ארוכת הטווח של ישראל בנוגע למיסוי על הדלק. במדינות המפותחות, להוציא ארה"ב ורוסיה, נהוג מיסוי אגרסיבי על דלק. הסיבה לכך היא ההנחה שלשימוש בדלק ישנן השפעות חיצוניות רבות שאינן באות לידי ביטוי במחיר הדלק. כך מגלם מחיר הדלק את עלות ההפקה, עלות השינוע לישראל ועלות השיווק בארץ, אולם הוא איננו מגלם את עלות נזקי זיהום האוויר שהשימוש בו יוצר, את עלות הצורך לסלול כבישים לטובת נסיעת המכוניות וכדומה. את כל העלויות הללו ועוד אחרות אמורים לשקף המיסים על הדלק. המיסים הללו גבוהים מאוד בכל הארצות בהן הם נגבים, ומבחינה זו נמצאת ישראל במקום טוב באמצע יחסית למרבית מדינות אירופה ואמריקה הלטינית המטילות מס על הדלק. שינוי מדיניות המס על הדלק בישראל איננו דבר של מה בכך ומחייב חשיבה מעמיקה. כמעט שלא ניתן למצוא כלכלן אשר תומך בהפחתת שיעור המס על הדלק, וזאת עקב ההיגיון הכלכלי בהטלתו. מאיפה הכסף? הבעייתיות השנייה בהחלטה נוגעת לשאלה הוותיקה כל כך: "מאיפה יבוא הכסף?". ברור שפריצת מסגרת התקציב וכניסה לגירעונות כבדים הם מהלך שממשלת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה לעת הזאת. בעולם שבו מדינות פושטות רגל אינן תופעה ששייכת רק לעולם השלישי, סוכנויות דירוג האשראי הבינלאומיות יענישו את ישראל באופן קשה על כל עלייה ברמת הגירעון. פגיעה בדירוג האשראי של ישראל תשליך לא רק על יכולות גיוס האשראי של הממשלה אלא על מצבו של כל המשק, שעשוי לסבול ממהלך כזה. לאור זאת, נותרו שתי אפשרויות לממן את הפחתת המס על הדלק: קיצוץ בתקציב והעלאת מיסים אחרים. בשלב זה נראה כי ראש הממשלה בחר באפשרות הראשונה. בהודעה שפרסמה לשכתו במוצאי השבת, נאמר כי מימון ההפחתה בבלו יבוא מקיצוץ בהוצאות על כוח אדם במשרדי הממשלה. בין השאר דובר שם על הקפאת גיוס עובדים חדשים, קיצוץ בשעות נוספות לעובדים קיימים וביצוע שינוי בשכר העידוד. לכאורה נשמע שמדובר בתוכנית הגיונית, אולם זה רק לכאורה. קחו לדוגמה את התוכנית לקצץ בשעות הנוספות ובשכר העידוד, הצחקתם את עופר עיני. זה בדיוק הזמן שבו עיני ישמח לצאת למאבק נגד הממשלה על מנת למנוע את הקיצוצים הללו. מי שלא שם לב לכך שבתקופה האחרונה עיני יותר משמח לפתוח בסכסוכי עבודה, יתקשה לפספס זאת אחרי שעיני יכריז סכסוך עבודה עם כל משרדי הממשלה. גם התוכנית להקפיא גיוס כוח אדם חדש איננה ריאלית. משרדי הממשלה אינם מגייסים עובדים לחינם. בדרך כלל מדובר בהחלפת עובדים שפרשו או בפיתוח פרויקטים חדשים. מי שיעצור במקרים אלו את גיוס העובדים במשרדים השונים יכניס אותם לבוקה ומבולקה ויפגע קשות בשירות שמקבלים האזרחים. לאור זאת נראה כי הפתרון יימצא בסופו של דבר בהעלאות מיסים. אלה ייתכנו בשני אפיקים עיקריים: המיסים הישירים והמיסים העקיפים. סביר להניח שראש הממשלה יסרב להעלות את המיסים הישירים, זאת משום שכבר במצב הנוכחי הוא ויתר על חלק ממתווה הורדות המיסים היקר לו כל כך. זאת כחלק מיישום מסקנות ועדת טרכטנברג. קשה מאוד לראות כיצד יסכים נתניהו להעלות את מס ההכנסה גם לעשירונים העליונים או אפילו להעלות את מס החברות. לאור זאת, נראה כי האפיק שאליו יפנה האוצר בניסיון לאזן את הגירעון הוא המיסים העקיפים ובראשם המע"מ. העלאת המע"מ בחצי אחוז או באחוז נוסף עשויה לממן את הגירעון שנוצר ולהחזיר את תקציב המדינה לאיזון. אולם צעד כזה של הפחתת מיסוי על הדלק וכנגדו העלאת מע"מ הוא בעייתי מאוד. העלאה של המע"מ יוצרת מטבעה עליית מחירים בכלל המשק ובכך מביאה ללחצים אינפלציוניים. זמן רב לקח לממשלה ולבנק ישראל להחזיר את האינפלציה אל מרכז היעד שקבעה הממשלה ומאמץ זה עלול לרדת לטמיון אם יועלה המע"מ. בנוסף לכך, הבעיה העיקרית היא העובדה שבפועל מדובר בהעברת כסף מהשכבות החלשות לשכבות הביניים והשכבות הגבוהות. לא כל אחד מחזיק ברכב, אולם אין מי שלא הולך למכולת. על חגים וחופשות קרדיט: עו"ד שירה להט עובד שמקבל שכר על בסיס חודשי זכאי לקבל את שכרו החודשי המלא והרגיל בחודש שחל בו חג כלשהו, וזאת למרות שבאותו החודש הוא לא עבד מדי יום, אלא נעדר מעבודתו בגלל החגים. עובד שעתי או יומי, אשר מועסק במקום העבודה לפחות שלושה חודשים, זכאי לקבל 'דמי חגים' בגין תשעה ימי חג בשנה (שני ימי ראש השנה, יום כיפור, שני ימי סוכות, שני ימי פסח, יום העצמאות ושבועות). עובד כזה זכאי לקבל ממעבידו 'דמי חגים' בשווי השכר שהיה מקבל אילו עבד ביום החג, וזאת בתנאי שלא נעדר מעבודתו ללא רשות מנהליו יום לפני ויום אחרי החג. הרעיון הוא שהעובד יזכה ליום מנוחה מבלי ששכרו ייפגע. בערב החג יום העבודה קצר בשעה אחת מיום העבודה הרגיל במקום העבודה. עובדים שמקבלים שכר חודשי, מקבלים בגין ערב החג את שכרם הרגיל. לגבי עובדים שמקבלים שכר יומי או שעתי, אלה יקבלו את השכר המלא בגין ערב החג, למרות שיעבדו בו שעה אחת פחות, רק אם הם עובדים באופן רגיל חמישה ימים בשבוע (ולא שישה). עובד שנעדר מעבודתו בערב החג יחויב ביום חופש מלא. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ימי חול המועד הם ימי עבודה רגילים לכל דבר ועניין, אלא אם יש במקום העבודה נוהג אחר, או אם ישנו הסכם קיבוצי הקובע אחרת. על כן, היעדרות מהעבודה ביום מימי חול המועד דינה כיום חופש מלא. מעביד המבקש להוציא את עובדיו לחופשה מרוכזת, חייב להודיע להם על כך מספיק זמן מראש ולוודא שלכל העובדים יש מספיק יתרת חופשה צבורה. החוק אינו מחייב את המעביד לתת לעובדיו מתנה לחגים. עם זאת, יש לבדוק האם המעביד מחויב במתן מתנה מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה שחל עליו. אם חלים על המעביד הסכם קיבוצי או צו הרחבה, יש לפעול על פי האמור בהסכם או בצו. נוסף על כך, יש לבחון האם המעביד נהג לאורך תקופה לתת מתנה לחג לעובדיו, שאם כן, התנהגותו זו עשויה ליצור נוהג המחייב אותו להמשיך ולפעול בדרך זו. הכותבת היא מומחית לדיני עבודה ממשרד יגאל ארנון ושות'