חוגגים יום הולדת 55 לסבאבא, ובעל השמחה מעניק לפי המסורת המשפחתית נאום לאומה ומכריז: ילדיי היקרים, כעת אני קרוב יותר לגיל שמונים מאשר לגיל שלושים. ואז הילדים עונים ביחד: אבאל'ה, די עם הפסימיות. אתה הרי תמיד אומר שמי שלא אופטימי הוא לא ריאלי. עונה סבאבא: להפך, אני אופטימי מאוד. וראו הוזהרתם, אני מתכוון להמשיך לתת נאומים לאומה בכל הזדמנות, גם לנכדיי, לניניי, ולבני ניניי! אמא מחלקת עותק מודפס לכל הילדים והנכדים הגדולים, ומקריאה שיר שחיברה לכבוד האירוע (וכמובן שהיא בוכה תוך כדי הקראת השיר, איך לא?), ואחר כך כולם שרים במקהלה "כי שנות חיים ואורך ימים יוסיפו לך". ואז בא תור הברכות, וכולם מברכים את חתן השמחה, בין השאר, באריכות ימים. אמן.

גם בברכת החודש אנו מבקשים "ותיתן לנו חיים ארוכים". מה הם חיים ארוכים? אפשר להניח שאנחנו מתכוונים לחיים שבהם נגיע לימי הזקנה, ואף נצלול אל תוכם לעוד כמה וכמה שנים טובות. אך מתי מתחילים אותם ימי זקנה?

קשה להגדיר במדויק מהי זקנה. היא תלויה במדדים רבים, ביולוגיים – גיל כרונולוגי, מצב גופני וקוגניטיבי; רגשיים - תחושה ודימוי עצמי; וסביבתיים – פעילות מקצועית, משפחתית וחברתית. על חלק מהמדדים האלו יש לנו השפעה, אך חלקם הם לחלוטין בידי שמיים. הגדרת אדם כזקן מבוססת אם כן על נתונים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד, וההבדלים מכל הבחינות בין זקן למשנהו גדולים מאוד. 

במשך כל ההיסטוריה היה קיים יחס כמותי קבוע פחות או יותר בין קבוצות הגילאים השונות, אך עקב השיפור ברמת הרפואה ובאיכות החיים גדל מאוד בעשרות השנים האחרונות החלק היחסי של הזקנים באוכלוסייה. כך הגיעו לפני כמאה שנה רק כשליש מהנולדים בארצות המפותחות לגיל 65 – הגיל שמקובל להגדירו כתחילת ימי הזקנה, והיום מגיעים לגיל זה למעלה מ-90 אחוזים מהם! לעובדה זו יש כמובן השלכות חברתיות, משפחתיות וכלכליות ניכרות. 

חשוב לציין שלמרות שממוצע תוחלת החיים היום בארצות המפותחות הוא סביב 75 שנה, ובארצנו אף יותר – לא השתנתה תוחלת החיים המרבית, והיום כמו בימי קדם רק בודדים מגיעים לגיל מאה ומעלה. בשנים האחרונות נעשים מאמצים מדעיים ורפואיים רבים להאריך את תוחלת החיים ולשפר את איכות החיים של הזקנים, בהצלחה לא מבוטלת. במקביל נעשים ניסיונות לזהות את מנגנוני ההזדקנות הטבעיים של האדם ולבלום אותם, ובכך להאריך את גיל החיים המקסימלי; אך אין בכיוון זה עדיין הצלחה משמעותית.


דקה שעושה את ההבדל

רבים מהזקנים היום הם צעירים בהרגשתם וביכולותיהם, וממשיכים להיות פעילים פיזית ומנטלית לאורך שנים. דוגמה טובה לכך נמצאת בעולם הרפואה: רבים הם הרופאים הפנסיונרים שכוחם במותניהם והם ממשיכים בפעילותם. אם לא כמנתחים אז כרופאים יועצים בקופות החולים, כרופאים במרפאות פרטיות או כסנגורים בתביעות שנתבעים עמיתיהם חדשות לבקרים. ציבור הרופאים הצעירים, אם ישכיל, יוכל לקבל מהרופא המבוגר כלים חשובים לעבודתו, מתוך הידע הרב וניסיון החיים העשיר שצבר.

ביהדות לא נמנו הזקנים מעולם כחלק מן הקבוצות החלשות-בהגדרה, כמו אלמנות ויתומים למשל, מפני שהם המשיכו את חייהם כמובן מאליו בתוך המשפחה המורחבת, תמכו בה ונתמכו על ידה. על פי תנאי החיים כיום, בדרך כלל נוח יותר לזקן לשמור על עצמאותו עד כמה שזה אפשרי: עצמאות במגוריו ועצמאות בפעילויותיו. רבים מהזקנים הם צעירים לפי הרגשתם ולפי יכולותיהם, וכך ניתן לקוות שזקנתם תהיה שיבה טובה.

דיור מוגן הוא כיום פתרון אידיאלי לרבים מן הזקנים, אך הוא יקר יחסית ודורש צבירת אמצעים במשך שנים רבות, כדי לממש אותם בימי הזקנה. בכל מקרה קיימת חשיבות עליונה לכך שהזקן ימשיך להיות פעיל פיזית ומנטלית ככל יכולתו, גם כאשר הוא מגיע לזקנה מופלגת.

ומה יכולים לתרום הילדים והנכדים לשמחת החיים של סבא וסבתא (וגם של ההורים מכאן והורי הסבים מכאן, למי שזוכה)? צריך רק להשקיע מעט ולפרנס את חברות הטלפונים והסלולר, ולאמן את הזיכרון ואת האצבעות בחיוג קבוע למספר הטלפון של סבא, סבתא, אבא, אמא וכו'. זהו מאמץ קטן להרים טלפון ולשאול: איך אתם מרגישים, איך עבר עליכם היום? אני אוהב אתכם מאוד וכדומה. זהו - דקה ביום לכל שיחה, וזה משמח ומקרב ומרומם לב וגוף נדכאים... 

פעמים רבות חברותיי שואלות אותי אם אני מדברת עם ילדיי במהלך השבוע, ואני תמהה על השאלה - אני מדברת עם כל ילד לפחות פעם ביום-יומיים, אם לא יותר (אני מקווה שהם לא סובלים מזה יותר מדי...), בין אם הם מתקשרים אליי ובין אם אני מרימה טלפון אליהם. דרך אגב, הדרכים מתקצרות פלאים כששומעים בהן על החוכמה החדשה שאמר הנכד לגננת, למשל, כמובן בלי להוריד לרגע את העיניים מהכביש. 

חמותי, עוד מעט בת תשעים, יאריך הקב"ה ימיה ושנותיה, מרימה טלפון ומשוחחת כמעט יום יום עם כל ילדיה וכלותיה, וגם עם רבים מנכדיה וניניה הרבים, כן ירבו עוד ועוד, והם מחזירים לה מנה אחת אפיים. זה החמצן שלה, ואף אני הורגלתי להתקשר אליה כמעט מדי יום. זה מחבר מאוד בין חמות לכלה. מניסיון.

ועוד טיפ קטן בנושא הרגיש הזה: לפני מספר שנים אחד מחתניי ביקש ממני רשות לקרוא לי אמא, ולבי ממש החסיר פעימה מרוב התרגשות. מאז אני נושאת בגאון תואר זה גם אצל חתנים וכלות נוספים וכולי אושר.