עושה רושם שאין מי שיעצור את לפיד ובנט מלחלק את משאביה של המדינה לאלו שמשתוקקים לחורבנה. אלפי עיניים חוקרות בחנו כבר את בנט ודמותו פורקה לגורמים, ולרוב הציבור הוא כבר אינו תעלומה מסתורית.
הגיע הזמן לנסות להבין את לפיד. האיש המכונה "חלול" בכל הזדמנות, עם הוכחות מצולמות לשקרנות כדרך חיים וחוסר מודעות עצמית כתכונה בסיסית באישיותו, זוכה לתמיכה עצומה של כעשרים מנדטים. אנשים רציניים מאוד רואים בו את המייצג שלהם, וחשוב לנסות לפרק את הדמות הזו ולהבין את קסמה.
בריאיון המפורסם של לפיד לעמית סגל יצאה מפיו אמירה אחת פנטסטית. כאשר סגל מעמת את לפיד עם אמירותיו מן העבר, הוא עונה לו ללא מבוכה: "אני כאן מולך, דבר איתי על ההווה. למה לעסוק בעבר?" (ציטוט מהזיכרון).
כל אדם סביר היה נבוך מול תשובה שכזו. לשקר במצח נחושה ובלי מבוכה, מלמד על מנגנון הפעלה אחר. כלומר - לא שקרן קטן לפנינו, אלא איש שיש לו תפיסת עולם שרבים מאוד כפי הנראה תומכים בה. אם נבין את המנוע הפועם מאחורי מכונת המנדטים הזו, אולי נוכל להתמודד מולה טוב יותר.
המין האנושי כפי שהוא היום מוגדר באנתרופולוגיה הומו סאפיינס - אדם תבוני. התבוניות של בני האדם הביאה את האנושות להישגים עצומים, אבל גם למבוי סתום בצדדים אחרים. אחרי שהדאגה לקיום האדם השיגה את מטרתה באופן מרשים, נותרה שאלת המשמעות על השולחן, ממתינה לפתרון טוב שאפשר יהיה להזין בו את החיים. שתהיה סיבה טובה לקום בבוקר לעבודה. בקשת המשמעות מחייבת תשתית זהותית שמביאה בחשבון את העבר ושממנו היא מוכנה להסתכל על העתיד. זהו תהליך מתיש של למידה ורכישת השכלה מעמיקה שמצליבה מידע ושעוסקת במדעי הרוח באופן עמוק ואינטנסיבי. בישיבות הרי עושים זאת במשך אלפי שנים – לימוד מעמיק במשמעותו של הקיום על כל היבטיו.
חוששני שחלקים גדולים נואשו מבקשת המשמעות. הווכחנות הנצחית שאינה מובילה לכאורה לשום מקום, התישה את הנפש וגרמה לרבים לרצות לעסוק בהווה. עיסוק בהווה כתפיסת עולם ולא כהכרעה זמנית עד שיתבהרו הדברים. לאמור - ההווה הוא חזות הכול והוא ממד הזמן היחיד שמעניין אותנו. להלן – הומו פרזנטוס...
לפיד הוא כנראה ממייסדי הזן הזה. שוב ושוב הוא מוכיח את הנתק שלו מן ההיסטוריה דרך הפרשנות השערורייתית לשואה ולאנטישמיות. הוא מנותק מן העתיד בעמדותיו המוסריות מול הרוסים מבלי להבין את ההשלכות החמורות על ביטחון ישראל, ומעל הכול עומדת אמירתו המפורשת שהוא מוכן לדבר על ההווה ואין טעם לדון בעבר.
התייחסותו ליום ירושלים כיום רווי סכנה, הנשלט על ידי ארגון להב"ה ולה פמיליה, מבלי לומר ולו מילה אחת יחידה על משמעותו של היום, מוכיחה זאת היטב.
אולי זה מה שקוסם באישיותו של לפיד. הוא הכאן והעכשיו. הוא זה שמנקה את המצפון מן הצורך לעשות חשבון לאבות היהדות או למצער לאבות הציונות. הוא זה שמסוגל לייצר את הנרטיב המתאים בשעה זו כדי להגיע לכס ראש הממשלה, שעל פיו מוטב לשלם לאויבי ישראל המוצהרים סכומים אדירים שיבצרו את לפיתת החנק שלהם בישראל, כי נתניהו מסוכן יותר. אם נשווה את לפיד לנתניהו, "השטן הגדול", נבין אולי את מקורה העמוק של האיבה. נתניהו הוא לא רק בנו של היסטוריון גדול. הוא עצמו קורא מעמיק של ביוגרפיות עבות־כרס ושל ספרי היסטוריה, שרואה בהשכלה ובלימוד מן העבר מקור כוח, כי ממנו הוא לוקח את היכולת לצפות את העתיד. הוא האדם הנבון, שניתן לנהל מולו ויכוח כי יש תשתיות תודעה משותפות שרק על גביהן ניתן לבנות משהו בעל ערך ממשי בעולם.
הבורות של לפיד היא לא בורותו של הטיפש, אלא הצהרת כוונות של אדם חכם שבז לניסיון המצטבר, כי הוא רואה לנגד עיניו את היום.
יכול להיות שלפיד עומד בראש מחנה שמקיים את נבואת חכמינו שבזמן שטרם הגאולה יתייאשו ממנה ישראל. הייאוש הנוח הוא הניתוק מן הפשר הגדול של הקיום והשקיעה בחיי ההווה. מה התגובה לכך? במבט ראשוני, אנחנו בקרב גדול על האנושות בארץ ובוודאי גם בעולם. חייבים לבצר מחנה תבוני שמקבל את היסודות השמרניים, שמעליהם התורניים כתשתית, ושעל גביה הוא מוכן לנהל דיון בפשר החיים. צריכים להצביע על הבעיה שבתפיסת לפיד, מעבר לכינויי גנאי שמנסים להדביק לו בלא הצלחה יתרה, כפי שנראה בסקרים.
חג מתן תורה הוא יום הזיכרון הגדול שבו אנו שבים אל המעמד המכונן שלנו. הוא נקודת המוצא לכל דיון בעל משמעות לאנושות ולישראל.
בסוף ההומו פרזנטוס יהיה מוכרח גם הוא להתייצב בתחתית ההר ולהקשיב.
***