55 שנים לאיחודה של ירושלים ושנה אחרי מבצע שומר החומות, מערכת הביטחון הייתה דרוכה במיוחד לקראת אירועי יום ירושלים, שמרכזם היה בתחילת השבוע, בצל איומים קשים מצד ארגוני הטרור ובראשם חמאס בגל אלימות – הן עקב עליית יהודים להר הבית והן עקב מצעד הדגלים שחמאס הפך לסמל. במסגרת ההסתה אף טענו כי הצליחו להסיט את המצעד ממסלולו כך שלא יעבור בהר הבית (מה שלא תוכנן מעולם וגם לא קרה בפועל כמובן).
אבל האיומים הקשים הסתיימו בכמעט לא כלום. רבבות השתתפו במצעד הדגלים, כ־2,600 יהודים עלו להר הבית רק ביום ירושלים עצמו - מספר שיא בהשוואה לשנים קודמות, ואפילו דגל ישראל הונף בהר לראשונה זה שנים. כל זה קורה בממשלה שבה שותפה רע"ם, שחבריה מן הסתם לא ראו בעין יפה כלל את חגיגות יום ירושלים ברוב עם ובכל רחבי העיר העתיקה.
אז איזה קו בעצם הנחה את החמאס הפעם, ומה היה שונה מהשנה שעברה, שבה התלקח עימות שומר החומות?
ירון בוסקילה, מזכיר תנועת 'הביטחוניסטים', סא"ל (במיל') ולשעבר קצין מבצעים מיוחדים באוגדת איו"ש המכיר היטב את התנהלות ארגון הטרור, טוען שבחמאס ידעו מראש שהפעם אין טעם להפוך את ההצהרות למעשים. "חמאס הוא ארגון טרור ומטרתו להטיל אימה ופחד על החברה הישראלית, וכך גם לנסות להשפיע על החיים שלנו. לכן מלכתחילה כוונתו הייתה לשנות את מתווה מצעד הדגלים – ולכן הוא השמיע איומים וימשיך לעשות זאת.
"בשונה מהשנה שעברה, חמאס לא ירה השנה. לדעתי זה קרה משלוש סיבות עיקריות. הראשונה, בשנה שעברה קצת גמגמנו – גם מערכת הביטחון וגם הממשלה – לגבי הצעדה, האם לקיים או לא, האם לעבור דרך שער שכם או לא. הם זיהו היסוס וביצעו ירי מתוך ניסיון לנצל את ההיסוס ולהביא לשינויים במתווה הצעדה וכך לרשום ניצחון כביכול", הוא מוסיף.
לדברי בוסקילה, "השנה כל מערכת הביטחון וכל הגורמים המליצו פה אחד לא לשנות את מתווה הצעדה, ומערכת הביטחון הבהירה ששינוי כזה עלול להיתפס על ידי חמאס כהישג משמעותי. הממשלה יישרה קו עם ההמלצות, לכן בחמאס הבינו שלא יהיה כאן שום הישג. המנהיגים של הארגון אמרו לעצמם שאם המצב הוא שגם ירי רקטות לא ישנה את מתווה הצעדה, אבל כן יוביל להסלמה - תהיה עליהם ביקורת קשה, והם גם יותקפו בחזרה מבלי שהשיגו משהו".
הוא ממשיך לגורמים הנוספים שהשפיעו על התנהלותו השונה של חמאס. "הסיבה השנייה היא שבמהלך מבצע שומר החומות צה"ל הסב נזק משמעותי מאוד למערך הירי הרקטי לטווחים ארוכים, שחלקו לא שוקם עד היום, ובנוסף נפגעו תשתיות דו־שימושיות של החמאס, מה שגרם גם נזק לתדמית של חמאס ברחוב. לכן בארגון חוששים שפרובוקציה לא תשתלם.
"העניין השלישי קשור למנהיג החמאס. יחיא סינוואר שומע בחודש האחרון מהציבור בישראל לחץ על הממשלה לפגוע בו אישית. הוא שומע את זה בכל מיני אפיקים וחושש לגורלו. מדובר באדם שאוהב את עצמו מאוד ומעדיף להישאר בחיים. גם זה חלק מהשיקולים שמנעו את הירי. ויש עוד עניין משמעותי: סינוואר הצליח כאן להשפיע על הג'יהאד האסלאמי שלא לירות – וזה מאוד לא מובן מאליו, כי הג'יהאד מיישר קו עם איראן בדרך כלל ולא תמיד עם החמאס", מסכם בוסקילה.
אפשר לומר שסינוואר שמר על שקט ברמת הטילים, אבל ממש לא שתק בגזרת ההסתה.
"סינוואר מנסה ליצור בידול בין עזה, ירושלים ויהודה ושומרון, ובעוד הוא שומר על עזה שקטה הוא ניסה להצית את ירושלים ויהודה ושומרון דרך הרשתות החברתיות בניסיון לייצר עימותים במהלך צעדת הדגלים או ביום ירושלים. באמת ראינו עימותים כאלה בשטח, אך הם נענו בהתמודדות מצוינת של כוחות הביטחון".
אילו לקחים יכולה מערכת הביטחון להפיק מההתרחשויות ביום ירושלים מול חמאס?
"הדבר הראשון שצריך ללמוד מכאן הוא שבכל המקומות שחמאס מאיים, גם אם זה היה בהפעלת המגנומטרים או נטיעות בנגב, ואנחנו משנים תוכניות בעקבות האיומים – זה יהיה בעוכרינו. אחרי שאנחנו מצהירים על משהו אסור לחזור לאחור, כי זה רק משרת את החמאס. מערכת הביטחון צריכה לומר בקול שהיא מממשת את מה שהיא מצהירה עליו.
"לצד זאת, חיסול בכירים הוא כלי משמעותי מאוד. אם סינאוור החליט שלא לבצע ירי רקטות כי הבין שזה עלול לעלות לו בחייו, זה חייב להיות כלי מרכזי שיהיה על השולחן כל הזמן. גם אם לא מחסלים את סינוואר דווקא אלא אחרים בסביבתו, כדי שיבין שיגיעו גם אליו, זה מאותת לו באופן ברור. החמאס גם צריך לדעת שכל תשתית אזרחית שתשמש לטרור תיפגע – ולאותת בכך גם לאזרחים שזה בלתי מקובל עלינו, וגם לארגוני הטרור שיהיה מחיר לשימוש בכל תשתית אזרחית. כל הדברים הללו משפיעים על ההחלטות שלהם אם לבצע ירי או לא ולאן הם רוצים לקחת את העימות אם בכלל".
הישגים מעולם הפנטזיה
ערן לרמן, סגן ראש המל"ל לשעבר, סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון ומרצה במכללת שלם, חושב שחמאס הקצין באופן מכוון את האיומים כדי לנכס לעצמו הצלחות על דברים שבכלל לא היו אמורים לקרות.
"חמאס איים כדי שיוכל להגיד שבזכות האיומים שלו 'הציונים הארורים', כמו שהוא מכנה אותנו, לא עלו להר הבית, בלי לציין כמובן שמעולם לא הייתה לאף אחד כוונה לעשות זאת. התוצאה היא שהם 'ניצחו', אנחנו ניצחנו והמצרים מרוצים מהתיווך שלהם".
איך אפשר לומר שהם ניצחו? דגל ישראל הונף בהר הבית במהלך יום ירושלים אחרי הרבה שנים שלא, ומספר העולים היה בשיא.
"מבחינת הפלשתינים, לא חשוב שהיו אלפי יהודים בהר הבית ושאפילו ח"כ איתמר בן גבר עלה במהלך היום, אלא שהמצעד שכביכול הם טענו שצריך להגיע להר הבית – לא הגיע לשם. חמאס טוען כלפי אנשיו שהוא הצליח לגייס את תושבי מזרח ירושלים למאבק והאיומים 'הרתיעו את ישראל מלעשות דברים חמורים בהרבה' – דברים ששייכים לעולם הפנטזיה המזרח־תיכוני".
לדעתך היו עוד גורמים שהשפיעו על החלטת החמאס שלא להסלים את המצב?
"ברור לי שהיה תיווך מצרי בוטה במיוחד. יש דברים שלחמאס לא נעים לשמוע מהצד הישראלי, אבל הם מבינים היטב כשהמצרים מניחים אותם על השולחן באופן הכי ברור וחד. היה ברור לגמרי שאם יהיו טילים תהיה תגובה ישראלית קשה, וצריך לזכור שבחמאס לא זוכרים בהתלהבות את מבצע שומר החומות. אומנם הם ירו אלפי טילים, אבל נכתשו בצורה יסודית וספגו פגיעות קשות. רמת ההתלהבות שלהם להיכנס לעימות היא נמוכה מאוד.
"הייתה אצלנו הרבה מאוד העצמה של רהב פטפטני שלא באה ממנהיגי חמאס אלא מפריפריה תקשורתית שלהם, חבר'ה שיודעים לייצר סרטונים של טילים מעופפים. בשורה התחתונה חמאס התנהל כאן בזהירות כי הוא במצב מאוד פגיע. הם לא יכולים להרשות לעצמם להגיע לעימות מלא עם המצרים, שנמצאים כרגע מאוד בצד שלנו, לאור ההתחממות המשמעותית ביחסים בחודשים האחרונים".
אז למעשה אחרי הרמזים העבים של מצרים נותרו לחמאס בקנה רק איומים?
"הם ניסו לעשות פוזה שנובעת בין היתר מהעובדה שהם תקועים בעזה יחד עם הג'יהאד האסלאמי, שעובד בכלל עבור האיראנים ומחמם את האזור על פי בקשתם. האיראנים מנסים להילחם בהתקרבות בין ישראל למדינות ערב המתונות ולקעקע זאת בכל דרך".
אבל הרי גם חמאס עובד יחד עם האיראנים, ונהוג לחשוב שיש לו ממשק עבודה עם הג'יהאד האסלאמי.
"חמאס הוא לא שלוחה איראנית. יש הבדל בין לעבוד עם איראן ולעבוד עבור האיראנים. החמאס עובד יחד עם האיראנים, אבל לא מחויב להם. הג'יהאד האסלאמי הוא ממש שלוחה של המשטר בטהרן, בדומה לחיזבאללה בלבנון".
ואם ננסה לייצר שורה תחתונה – ישראל יכולה לרשום לעצמה הישג.
"השורה התחתונה היא מאוד מעניינת: לפני שנה הייתה תוצאה אחרת לגמרי, והשאלה היא מה השתנה שהפעם הפעילות הישראלית הייתה יותר מרשימה ודרמטית והתגובה הפלשתינית הייתה די אומללה ומוגבלת. זה נובע גם מהדינמיקה הפנים־פלשתינית וגם מההשפעות של המערכת האזורית.
"ההתנהלות של הממשלה במקרה הזה הייתה מדויקת מאוד. יפה שעמר בר־לב, שיש השגות על התנהלותו בחודשים האחרונים, הסביר בלשון מאוד ברורה לשגריר האמריקני שהוא טועה באומרו שהמצעד יעורר מהומות – והתברר שהשגריר אכן טעה. זו גם לא הפעם הראשונה שהממסד האמריקני עושה הערכת יתר של התגובה הערבית בעניינים שנוגעים לירושלים".
כשהמשכורות מדברות
אחת הטענות שעלו בימים האחרונים בהקשר להתנהלות של חמאס הייתה שארגון הטרור רוצה שהממשלה הנוכחית, שבה רע"ם חברה, תמשיך להתקיים.
הפרשן לענייני ערבים צבי יחזקאלי מחדשות 13 ציין השבוע בריאיון ל־FM103 כי "מה שמפחיד את חמאס זה לא מנהיגים שיוצאים למבצעים, אלא מנהיגים שעושים מעשי שיגעון, כמו אולמרט לדוגמה, שיכול פתאום לצאת למבצע ולהרוג אלפיים איש. אני חושב שלנתניהו הם התרגלו, והם חושבים שהממשלה הזו פחות משוגעת מהממשלה הקודמת. הם יודעים רק דבר אחד - שהממשלה הזו תלויה יותר ברע"ם, ולכן הם לא היו רוצים להרוס את הדבר הזה".
לדברי יחזקאלי, "אומנם סינוואר כינה את עבאס משת"פ, אבל אני לא קונה את ההצהרות הללו. אני חושב שלחמאס יש אינטרס שבישראל תהיה ממשלה שהיא יותר מגוונת ומסונדלת מאשר ממשלה חד־ממדית שיכולה להיות יותר מתחשבנת איתו".
ירון בוסקילה חושב שייתכן שחמאס מביא בחשבון את השיקול הזה, אבל הפעם זה לא העניין. לדעתו, "רע"ם לא הייתה פורשת מהממשלה ממילא אם החמאס היה יורה רקטות וישראל הייתה מגיבה נקודתית. יכול להיות שיש תיאום אינטרסים בין הצדדים, אבל אני לא חושב שהוא שיחק תפקיד הפעם".
ד"ר ערן לרמן מציין כי "חמאס, אם יש גורם שהיא מחבבת בישראל, זה הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בהנהגת ראאד סלאח, ופחות את רע"ם, שמגיעה מהפלג הדרומי ומזכירה להם אלמנטים של פורשי האחים המוסלמים במצרים וירדן, שנכנסו לשיתופי פעולה עם השלטונות אחרי הרבה שנים".
ניתן גם לקשור את התנהלות חמאס עם ההטבות שהממשלה הנוכחית העניקה לעזה. חמאס ידע שכיום 12,000 פועלים מעזה מורשים להיכנס לשטח ישראל לעבודה בכל יום ומרוויחים שכר גבוה משמעותית באופן ניכר ממה שהיו יכולים להרוויח בעזה. משכורות כאלה מביאות את אותן משפחות לסוג של רווחה כלכלית, ביחס למצב בעזה כמובן, והדבר גורם לראשי הארגון לשקול פעמיים אם נכון לגרום לפגיעה אנושה באוכלוסייה האזרחית במסגרת הסלמה ביטחונית. האוכלוסייה העזתית רוצה, אחרי הרבה שנים לא שקטות, שהשקט יימשך, השגרה תתנהל כסדרה, ואולי אף יתירו לעוד עזתים לעבוד בישראל. המשמעות היא שלצד איומי הטרור, גם חמאס הבין שמצב שבו אזרחים חיים ברעב ובעוני מחפיר עלול בסופו של דבר להתהפך גם על ראשי הארגון ולפגוע באמון בהם ברחוב הפלשתיני.
בין שרע"ם הייתה פקטור ובין שלא, חמאס יצא מהאירוע חלש מבחינה תדמיתית, משום שהאיומים הקשים שלו התבררו כלא אפקטיביים. לחוסר האפקטיביות הזה היה הד בקרב לא מעט פלשתינים ביהודה ושומרון, שזיהו חלק מאותו פייק ניוז שחמאס הפיץ לאורך השבועות האחרונים, בעיקר לגבי הרצון הישראלי להשתלט על הר הבית.
מנגד, התברר שחמאס יודע לשלוט היטב בארגוני הטרור האחרים שפעילים בעזה, שכן אם היה רוצה להסלים את המצב, היו יכולים אנשי הזרוע הצבאית לרמוז לג'יהאד האסלאמי שיעלימו עין מירי של רקטה או שתיים לעבר עוטף עזה רק לשם הרעש.
אומרים שתמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, במיוחד מבחינת הישג תודעתי. התמונה שתיצרב בזיכרון היא לא של מאות ערבים שמנסים להפריע ולהרעיש לעולים להר הבית, ואפילו לא תמונת ההמונים בריקוד הדגלים. תמונה אחת פשוטה, של דגל ישראל שהונף ביום ירושלים לכמה רגעים בהר הבית, היא התמונה שתיצרב מהאירוע הזה – שאולי עוד ייזכר בעוד אי אלו שניים כנקודת מפנה בהתמודדות ארוכת השנים, עמוסת קרב המוחות ורוויית הדם עם ארגון הטרור העזתי שלא הבליג השבוע – אלא פשוט הבין שאת הסיבוב הזה במערכה הוא הפסיד.
***