כל זוג מכיר את זה. אחרי שבועיים של קרבה גדולה, מגיע הרגע להתרחק. לקחת צעד אחורה, ובמשך מספר ימים להימנע מכל סוג של מגע פיזי.
רבים מתארים זאת כניסיון הקשה ביותר לאנשים דתיים. לחיות באותו חדר, יחד עם האדם האהוב עליך ביותר, ולהזכיר לעצמך כל יום שמסך שקוף מפריד ביניכם, ואסור בשום אופן לחצות אותו.
מדוע נוצר איסור כזה?!
הרי אהבה היא דבר נפלא והביטוי הפיזי שלה מתבקש, מדוע בני זוג צריכים להיות עצורים, ולהרגיש כאילו אזיקים מונחים על ידיהם? הרי הקב"ה הוא זה שציווה אותנו, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב,כד). למה הדבקות הזו צריכה להיות מושעית בכל חודש מחדש? וכי זה מוסיף אהבה? תורם לרוחניות? מעצים את הקדושה??
התשובה הנפוצה לשאלה הזו, היא שדווקא המרחק - מסוגל לקרב. אדם שרגיל לטוב מסוים, מתחיל עם הזמן להתייחס אליו כמובן מאליו; ההתלהבות שוככת, והקשר נעשה שיגרתי וסתמי. בהימנעות יש כח לעורר מחדש את הגעגוע וההשתוקקות ההדדית, ולגרום לנו להעריך יותר את המתנה שקיבלנו. המפגש המחודש לאחר מכן יהיה עוצמתי ומרגש הרבה יותר.
כל זה נכון, אך אין די בכך
מתברר שיש ערך עצמי לתקופת הריחוק כך שמרכיבי הקשר 'מסתדרים' מחדש באופן מדויק וקריטי לטובת הצלחת הזוגיות.
חז"ל בחוכמתם גם ידעו לקבוע רשימה של 'הרחקות' שיש להקפיד עליהן בתקופת האיסור, ומי שיתבונן לעומק יגלה בכל אחת מהן, מפתח מדהים ליצירת התקרבות בזמן שבני הזוג מותרים.
הרב יוני לביא, מנבחרת היועצים של "המגנט" יענה בשיעור השבועי של המיזם שיערך בראשון הקרוב מהו ה'סדר' הנכון לבנות בו קשר, כיצד כללי הריחוק מלמדים על דרכים לקירוב ומהי הדרך הנכונה בתקופות אחרות (הריון, הנקה, זיקנה) בהן בני הזוג מותרים ברצף, לאורך חודשים ארוכים?
עדיין לא חברים בקהילת המגנט? הצטרפו עכשיו בלחיצה כאן ובואו לשדרג את חיי הזוגיות שלכם.