בארבעה עשר לחודש הראשון, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, עם ישראל מקריב את קרבן הפסח. אבל יש בעיה (במדבר ט, ו-ז):
"וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה... וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו: אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־ קָרְבַּ֤ן ה' בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל?".
בעברית של היום, "גרוע" זה "סוג ג", והבקשה של הטמאים יכולה להתפרש כטענה על קיפוח. אבל בעברית של התורה "לגרוע" זה להחסיר משהו או מישהו מן הדבר השלם. כך בפרשת ואתחנן (דברים ד, ב): "לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ...". אין להוסיף על מצוות ה' וגם אין להחסיר מהן. יש לשמור על התורה בשלמותה ולא להחסיר ממנה דבר.
זוהי הטענה של הטמאים: קרבן הפסח הוא לא "עוד מצווה". הוא חידוש הברית של כל העם עם הקב"ה. במעמד הזה, הטמאים "נגרעו" מן הכלל. הכלל חסר בלעדיהם. והם שואלים: "למה ניגרע?". הם מבקשים להיות שייכים לכלל הציבור.
מהי תשובתו של הקב"ה? הוא נותן להם "הזדמנות שנייה". הוא לא פותח את בית המקדש לטמאים. הוא לא מתיר הקרבה לערלים, כולל אלה שלא יכלו להימול בשל אילוצים בריאותיים. הוא נותן הזדמנות להיטהר ולעשות את הפסח בטהרה בזמן אחר. כאן מלמדת התורה עיקרון חשוב ביותר: טמא יכול להיטהר. חולה שלא יכול למול כעת עוד יוכל להתרפא. מי שחטא יוכל לחזור בתשובה. "אין ייאוש בעולם כלל!".
ומה יהיה עם מי שלא? מה יהיה עם ערל שגם בפסח שני המילה תסכן אל חייו? מה עם מה שלא יצליח להיטהר גם בפסח השני? מה יהיה עם אישה שהייתה נידה בפסח ראשון ורוב הסיכויים שתהיה נידה בעוד חודש בדיוק? – התשובה היא, שהם לא יקריבו!
לכאורה יש פיתרון הרבה יותר פשוט, שיפתור את הבעיה מן השורש. כדי שכולם יהיו שייכים, כדי שאף אחד לא ייגרע, נגדיר מחדש את ההלכה. נקבע שגם טמאים וגם ערלים יכולים להקריב! אבל את זה הקב"ה לא מציע. גם אם ישנם חריגים בחברה, שהחריגות שלהם פוגעת ביכולתם להיות שותפים במעמד הציבורי של הברית, לא נשנה את הנורמה בשבילם. לא נגרע אחד מאיסורי התורה כדי שלא לגרוע את מי שלא יכול לעמוד בו. אולם למרות שהם לא שותפים פעילים בקיום המצווה הציבורית באותה שנה, הם חלק בלתי נפרד מן העם, ובעזרת ה' יזכו להקריב בשנים הבאות.
יש התלבטות קשה איך להתייחס לאנשים החיים בינינו אך לא מקיימים את כל המצוות. כל קהילה מתלבטת ביחס לבנים שנוסעים בשבת. האם נגדף אותם? נזרוק עליהם אבנים? חס וחלילה! הם הבנים שלנו!!! בכל היישובים (כמעט), גם אם זה היה כרוך בייסורי נפש לא פשוטים של הרבנים, נמצאו דרכים שונות כיצד לא לנעול בפניהם את השער בשבת. אבל, האם הועבר בכך הממסר ש"זה בסדר לנסוע בשבת"? ש"כל אחד והשבת שלו"? – חס וחלילה! "התורה הזאת לא תהא מוחלפת"!
ומה יהיה עם המצוקה של מי שקיום של אחד מאיסורי התורה מאתגר אותו באופן קשה במיוחד, והוא רוצה להיות חלק מאתנו? – גם כן, לא נגדף אותו ולא נזרוק עליו אבנים. נבקש להבין מה עובר עליו ומה קשה לו. ניתן לו הזדמנות שנייה, שלישית ורביעית. אנו מאמינים בכוחה של תשובה. אנו לא מתייאשים מאף אחד ולא מוותרים על אף אחד. אלה האחים שלנו!
ומה יהיה בינתיים? – נמצא את עצמנו קרועים בין שתי מערכות של מוסר: מצד אחד – מוסר החמלה, המתעורר מול כל קושי וסבל אנושי, ומצד שני – מוסר הקדושה, המקדש את השבת, את המקדש, את התורה.
נכיר בכך שלפעמים מוסר הקדושה מפנה מקום למוסר החמלה. "פיקוח נפש דוחה שבת". אולם ברמה העקרונית הוא גובר עליו, עד כדי כך שישנם מצבים שעליהם נאמר ל"ייהרג ואל יעבור". מוסר החמלה שומע את השאלה: "למה ניגרע"?, והוא נותן הזדמנות שנייה למי שמבקש להיטהר כדי לעשות פסח שני. לעומתו בא מוסר הקדושה ואומר: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם" – אין מצוות "הכלה", במובן של שינוי הנורמה הערכית והמוסרית כדי להקל מי שנתפס כחריג. לא נהיה בבחינת "כל המוסיף גורע". נקשיב למצוות התורה בהמשך הפסוק: "וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ". חלילה לנו להתיר את מה שהתורה אסרה. בכל מצב ובכל תנאי עלינו "לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ ה' אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם".