ועדת הבריאות בראשות ח"כ עידית סילמן קיימה הבוקר (ב') דיון בנושא 'אבודים ואובדנות' - התמודדות עם אובדנויות ומניעתן וטיפול בילדים ונוער במצבי משבר נפשי במערכת וכן אובדנות בקרב חיילים.
בדיון דיברו נציגים רבים על כך שמתמודדים רבים - בעיקר ילדים ובני נוער - ובני משפחותיהם משלמים מחיר יקר בהסתרה הנובעת מחוק הנוער שלא מאפשר לפרסם על קטין שעבר אובדנות או לו ניסיונות אובדניים וכן באתגרים רבים אותם הם חווים מהחוסר במענה ותמיכה.
יו"ר הוועדה סילמן: ''ישנו קשר ישיר בין ילד ונער שמרגיש אבוד, ומאבד את דרכו במערכת עקב מצב נפשי- משברי ולא זוכה לטיפול וליחס נכון ומיטבי, לבין מצב של אובדנות. בישראל כיום מדווחים על מאות מקרים של אובדנות בשנה ועוד אלפי מקרים של ניסיונות התאבדות, אלו מספרים שלא נתפסים. לצערי אין כיום אחד שלא מכיר מישהו או מישהי בקשר ישיר או עקיף - שלצערנו התקרב למצב של מחשבה או ניסון אובדנות. אם בזכות הדיון הזה נצליח ולו להציל אדם אחד מאובדנות! נער או נערה אחת! זה יהיה שכרנו. אפשר וניתן לצמצם את התופעה הקשה הזו. זו לא גזירת גורל ובצעדים נכונים ובעיקר בעבודה משותפת ניתן לעשות שינוי".
ח"כ קטי שטרית שיזמה את הדיון יחד עם יו"ר הוועדה אמרה: "האובדנות בקרב ילדים צעירים היא משהו שהחוקרים הבולטים בתחום האובדנות בישראל שוברים עליו את הראש. פסיכולוגים מדברים איתי וזועקים שאין להם מספיק כלים להעריך את הסיכון ודרכי הטיפול בילדים ונוער. יש ברשותי הצע"ח לרשם התאבדויות והקואליציה לא רוצה להעביר כי אני מהאופוזיציה. אנחנו חייבים למצוא פתרונות ולהשקיע מאמצים ותקציבים על מנת להציל נפשות ולמנוע כמה שיותר מקרים כאלה".
פרופ' גיל זלצמן, מנהל ביה"ח גהה ויו"ר האיגוד למניעת אובדנות הציג בדיון את הנתונים והמספרים על מקרי האובדנות בישראל ואמר כי הנתונים לגבי ההתאבדות בצה"ל מלמדים שהמספר נמוך מהשיעור בבני 18-21 באוכלוסיה כולה, נמוך מהשיעור בכל הגילאים, נמוך מבני גיל זה במדינות דומות שאין בהן צבא ונמוך מצבאות בעולם. עוד אמר כי יש עליה ב 40% בפניות חדשות לדכאון וחרדה אחרי הקורונה ודיכאון הוא הגורם המשמעותי לאובדנות. לדבריו יש קושי והמתנה ארוכה בטיפול בנושא משום שיש מחסור גדול במתמחים בפסיכאטריה ומחסור במומחים בפסיכאטריה של הילד.
פרופ' זלצמן אמר בדיון כי יש לעשות מספר צעדים כדי למנוע התאבדויות ובייחוד בבתי חולים ובבתי כלא. עוד אמר כי תכנית המניעה הפועלת בבתי הספר 'בוחרים בחיים' – הוכחה כיעליה ביותר למניעת אובדנות בקטינים אך פועלת כרגע רק ב10% בכיתות החטיבה בישראל ויש להגדילה באופן משמעותי".
צופית גרנט, נשיאת עמותת אנוש אמרה בדיון כי פונים אליה אנשים בחוסר אונים ואבודים לגמרי, "הילד לא יוצא מהחדר והם לא יודעים עם מי לדבר. אין לי מה לומר להם כי התפיסה מעוותת. אין למורים ולעובדים סוציאליים כלים. אם לא יבינו שלנפש צריך משהו הוליסטי כולל גם אצל הרופאים, לא נתקדם. מאחורי חולים יש קודם כל אלף כישורי חיים אחרים שצריך להזכיר אותם. הגיע הזמן שבתי החולים לבריאות הנפש יפסיקו להיקרא כך אלא מרכזי שיקום - כל התפיסה הפסיכיאטרית תשתנה. תקציב לא צריך ללכת רק לתרופות. בריאות הנפש צריכה מנהיגות ומתנדבים - שיהיה חונך כמו שיש בכל כפרי גמילה".
הרב יובל שרלו מארגון רבני צוהר: "יש גורמים לא מקצועיים אבל הם העזרה ראשונה בתחום של בריאות הנפש - רבנים, מורים ומחנכים. בהשקעה לא גדולה, כולנו ויכולים לשמש כעזרה ראשונה עבור כל מתמודדי הנפש. מה שצריך זה להדריך את כל האנשים הנמצאים במרחב שיזהו מה הסיכונים הקיימים ומה המשמעויות של התנהגויות מסוימות".
יערה ישורון, מייסדת 'מוקד הלב' אמרה בדיון כי משפחות שחוו ניסיונות אובדנות לא מקבלות מענה לילדים שמחזיקים את עצמם בקושי רב. "צריך לתקן את חוק הנוער שאוסר על הורים לספר שהילד שלהם נפטר מאובדנות. אם הוא נאכף, בואו ונסביר את השקר שזה לא עוזר. אם הוא לא נאכף, אז למה צריך אותו. אי אפשר גם לסתום את הפה ולא לתת מענה. צריך להוריד את הפלסטר מההורים ולהוציא את מה שהכי כואב להם. כיום, זו תפיסה שלא מאפשרת לטפל בילדים''.
אורן הלמן מייסד מיזם ''סיכוי שווה'' לשילוב אנשים עם מוגבלות אמר בדיון כי כאשר בישראל מתייחסים בשלילה ופגיעה לנבחרי ציבור בכינויים 'חולי נפש' זה אומר כי מדובר במשהו שצריך להשתיק, "מה אתם מצפים אחרי כאלו דברים? שמי שמתמודד יספר משהו? איך קיים עדיין בחוק מעונות יום שאוסר על אנשים עם מוגבלות לעבוד בו? דוד שלי היה הסוד הכי גדול שלנו לפני 27 שנים כי הוא היה מאושפז במחלקה סגורה. יום אחד הוא מת כי קיבל שם מכות. לא הסכמתי לאבי שיבקש נתיחה כי רציתי שהכל יוסתר. טעיתי אז וזה אחד הדברים שגורמים לי היום לדבר".
פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות אמר בדיון כי "מוכח שבשביל למנוע אובדנות, צריכים מודעות והכשרת שומרי הסף. צריך פשוט אנשים שמטפלים באובדנות ודיכאון. זה טוב שיש מתנדבים נפלאים אבל צריך אנשי טיפול. יש טיפולים פסיכולוגים קצרים שמפחיתים אובדנות. יש לצאת מכאן עם קול מאוד ברור שיש להרחיב את מעגל אנשי בריאות הנפש שיכולים לטפל באובדנות ע"י הכשרות ותקציבים להגדלת המספר. ראינו במחקר שכאשר מטפל יודע על פציינט שהוא אובדני, הוא כבר לא רוצה לטפל בו. כל מי שעושה הכשרה, מונע את המקרה הבא".
דוד קורן, מנכ"ל ערן, אמר בדיון כי יש לארגון שיתוף פעולה מדהים עם צה"ל, "קורא לצה''ל ואכ''א להעביר את המידע לחיילים ושהמס' של המוקד שלנו יהיה להם בפנקס". לדבריו, במערכת החינוך יש עוד מה לעשות והיא צריכה להיות יותר פתוחה לנושא.
יעל פומרנץ, מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות אמרה כי קיימת עשייה מאוד גדולה בתכנית והפוקוס של המשרד היה עד היום לדברים שהוכחו אפקטיביים: הקטנת נגישות לאמצעים מסוכנים, הכשרות לרופאים ומטפלים למניעת אובדנות, שיח עם רשויות ועוד.
רס"ן ד"ר מיכל ליפשיץ, רמ"ד פסיכיאטריה אמרה בדיון: "לא ראינו עדיין קשר בין המקרים, אבל מה שאנחנו עושים זה כמה שיותר להעלות מודעות, לאתר סימני מצוקה. מערך בריאות הנפש מציע יחס יותר נגיש מבאזרחות. מאז 2006, אז החלה התוכנית למניעת אובדנות בצבא, יש קב"ן בכל חטיבה כדי שלחיילים תהיה כתובת. אני כפסיכיאטרית מקבלת טלפונים כל הלילה, מער"ן, מחדר מיון, אנחנו סוגרים מעגל על כל חייל במצוקה, חוברים למפקד".