אנחנו כבר במקום אחר במפגש שבין שאלות הקיימות ועולם היהדות. משעה שמפגש זה נוצר בעבר עסקנו במקורות היסוד של אחריות האדם לעולם בהיותו צלם א-לוהים, במקורות המסוימים והמועטים שעסקו בנושאי סביבה הפזורים בתורה שבעל פה, ובניסיון לעסוק בהשלכות המעשיות של מקורות אלה.
מדרשים כמו "תן דעתך שלא תקלקל את עולמי" שביסודו של דבר נאמרו על נושאים אחרים - הוסבו כדי לנסות ולשכנע שאחד מביטויי היהדות הוא הקיימות. העובדה שאין לנו מסורת הלכתית מסודרת על נושאים אלה גם מאפשרת לעולם היהודי והתורני להיזהר מלהפוך את נושא הקיימות לעבודה זרה חדשה, שמשעבדת את הכל, וכן לבחון בעין ביקורתית פתרונות שונים שניתנו לאתגרי הזיהום שכן לעתים הם עצמם מזיקים יותר מהבעיה אותה הם באו לפתור.
השפה שאנחנו חייבים להשתמש בה היום צריכה להיות שונה לחלוטין. מדובר בפיקוח נפש של ממש. ישיר ועקיף. גם אם רק חצי ממה שהחוקרים הרבים בעולם טוענים נכון, וגם אם יש בדברים הרבה מניפולציות ויעדים פסולים סמויים - אנחנו נמצאים בסכנת נפשות של ממש. חלקה ישיר - המסת קרחונים ועליית פני הים; אירועי טבע קיצוניים; חוסר במזון ועוד ועוד. חלקה עקיף: תנועות עצומות של הגירה ואיום על המדינות המבוססות, כולל ישראל; מלחמות אין-ברירה בגלל חוסר משאבי טבע וכדו׳.
לא מדובר בנושא שאפשר להכניס אותו למגירה השבטית - כגון המגירה הטוענת שזה נושא של שמאלנים, אוכלי גרנולה, עושי יוגה ושבעי מיינדפולנס, או למגירה של קונספירציות של חברות בינלאומיות ופוליטיקאים הרוכבים על התחום הזה. זה פיקוח נפש, ופיקוח נפש הוא שפה שההלכה מכירה היטב. היא רגישה לה, והיא מטילה אחריות של ממש כדי למנוע אותה.
פיקוח נפש, כידוע, אינו דוחה כל דבר בתורה. הוא אמנם מרכיב מרכזי במערכת קבלת ההכרעות ההלכתיות, ודוחה דברים רבים, אך לא משעבד את הכל. לא זו בלבד, אלא שגם קיום החיים הנורמליים הוא חלק בלתי נפרד מההלכה, ומותר גם להסתכן כדי להתפרנס. אולם המשקל הגדול שיש לפיקוח נפש קורא כעת לעולמה של ההלכה להכניס אותו יותר ויותר למערכת ההתנהגות המתחייבת למי ששאיפתו היא ללכת בדרכה של תורה.
זו האחריות, ככל שניתן, לתמוך במהלכים גדולים של מניעת זיהום עולמי; זו האחריות, ככל שניתן, לזהם פחות באופן אישי, לזרוק פחות דברים, להאט את קצב ההתחדשות, לצמצם במידה את השימוש בכלים מזהמים ועוד ועוד. אלה גם שיקולי פסיקת הלכה לגבי היחס בין איסור אכילת שרצים ובין הימנעות מריסוס, או היחס בין יחס מכבד לדברים הראויים לגניזת קודש ובין המיחזור, ועוד ועוד.
ביום בו יירתם גם העולם התורני לסוגיות הקיימות, ויביא עימו את כובד הראש, תודעת השליחות, האנרגיות, המחויבות, שפת ההלכה ורוח האגדה לתוך העיסוק בנושאים אלה, כמו גם את הזהירות כאמור שכל אלה לא ייהפכו לעבודה זרה מודרנית חדשה - אנו ניטיב את העולם ואכן נממש את האחריות הגדולה שלנו לדורות הבאים ולקיומו של עולמו של הקב"ה.
--
הרב יובל שרלו – ראש מכרז האתיקה בארגון רבני צהר