ביקור ביידן באזורנו צפוי בחודש הבא. איך להיערך? נוציא מהדיון את הגרעין האיראני; בסוגיה זו רב הנסתר על הנגלה, וטוב שכך.
לביידן נקודת אור ביחס לקודמו הדמוקרטי אובמה: הוא מבין שאין דרך להחיות את חוות הדעת השגויה של מחלקת המדינה שטענה לאי־חוקיות ההתנחלויות, אשר בוטלה על ידי טראמפ. לעומתו, אובמה התמסר לחוות הדעת הזו והפך אותה להחלטת מועצת הביטחון, שמופעלת נגדנו עד היום.
ביידן גם צעד לעבר התייחסות הומנית למתיישבים ישראלים: שגרירו, טום ניידס, נשאל אם יבקר קורבנות טרור בבתיהם ביהודה ושומרון אם חלילה יהיו כאלה, והשיב בחיוב. לא הייתה ברירה אחרת, לאור הסרת חוות הדעת המקצועית שאפשרה למחלקת המדינה, משנות השבעים ועד ימי טראמפ, להצמיד טלאי צהוב של אי־חוקיות לכל מפעל ההתיישבות.
ביידן אף נקט צעד נגד הטרור, בסרבו (בינתיים) לחתום על הסכם הקובע שארגון הטרור האיראני IRGC לא יפגע "באמריקנים". לו היינו אנחנו חותמים על כך, הסבירו לו הישראלים, היינו שואלים: מה עם ידידינו האמריקנים והאירופים? ביידן קיבל עמדה זו. אירופה מעולם לא. יבשת זו, הדורשת מוסריות בלתי אפשרית מישראל, חיה בשלום עם ארגון הטרור חיזבאללה - עד שחיזבאללה התעקש לתקוף אירופים.
אחת הבעיות בתכנון הביקור היא בית החולים 'אל־מקאסד' בירושלים. הסגל הדיפלומטי האמריקני הציע שביידן יבקר שם, כדי לפרגן לבני ערב החומדים את בירתנו בלי לעורר זעם ישראלי - הרי לכאורה זהו רק ביקור תמים בבית חולים. אלא שהוא צפוי לגרור זעם ישראלי: וכי מנהיג זר המבקר בבית חולים ירושלמי אינו אמור להתלוות על ידי שר הבריאות הישראלי? מה גם שבית החולים מציג באתרו דגל "פלשתין" המתנוסס על הר הבית, ומתאר את עצמו כארגון אסלאמי הדואג לפלשתינים מדוכאים שנאנקים תחת "אכזריות הכיבוש".
בית החולים נתון במשבר כלכלי עמוק, בואכה סגירת שערים: הרשות הפלשתינית, שידיה רב לה במימון משכורות מחבלים, אינה משלמת לבית החולים בגין החולים הרבים שהיא מפנה אליו. לכן הביקור ייאלץ לכלול הכרזה על מענק כלכלי “לבית החולים” – מה שמהווה עקיפה (במקום אכיפה) של חוק טיילור פורס. כך יעניק ביידן כספים לרשות הפלשתינית בעקיפין. זועק עו”ד סטיבן פלאטו, אביה האמריקני־יהודי של אליסה פלאטו הצעירה הי"ד, שנרצחה בגוש קטיף: מדובר בגזענות יצירתית - פוטרים את הרשות הפלשתינית מחובה הרובצת על כל ממשל אחר בעולם - לדאוג לבריאות ולא לטרור.
מגרעות רבות לביידן. לעומת טראמפ, שהוציא ממסמך הביטחון הלאומי האמריקני הרשמי התחייבות להפוך את הרשות הפלשתינית למדינה - ביידן עשה את ההפך. הוא אפשר לשני בתי המחוקקים בארצו, הנוחים להשפעתו, להעניק שי יקר לרשות הפלשתינית, שהיא ישות תומכת טרור: בתי המחוקקים האמריקניים הפכו בימי ביידן את קידום הרשות הפלשתינית לכדי מדינה כול יכולה למדיניות רשמית של ממשל ארצות הברית – לא רק עמדה פוליטית.
על כך התחלחל הימין ובצדק. ח"כ משה אבוטבול (ש"ס), למשל, הטיח כי החוק החדש לא היה עובר בשקט לו כיהנה ממשלת ימין. לדבריו, בממשלה הנוכחית, שחברים בה דוגלים בתוכנית שתי מדינות, “ברור שמתעלמים. זו המדיניות השמאלנית של הממשלה”. אבוטבול ביכה: “מדיניות זו היא לתת לאויבינו, ‘העם הפלשתיני’, מדינה במתנה”, והציע בצדק “לחזור ולהדגיש שאין בכלל עם פלשתיני, ומעולם לא היה".
הצרה היא שהציבור בישראל אינו מודע להשלכות: ”מדינה” פלשתינית, בניגוד ל”רשות", רשאית לפי הגדרות בינלאומיות להתחמש עד תום, לבנות שדה תעופה ללא אישור ישראלי, ולהזמין לתוכה את גרועי מחרחרי המלחמה שבתבל על נשקם. בנוסף, למדינות אחרות (כולל ישראל) אין זכות למנוע ממדינה אחרת התחמשות, גם אם זו המתחמשת התחייבה, כתנאי להקמתה, שתסכים להישאר מפורזת.
מי שכן מודע לסכנה שבהפיכת “רשות” ל”מדינה” הוא דווקא שר הביטחון. גנץ מקפיד במופגן לא להשתמש במושג “מדינה” בהקשר הפלשתיני - בדומה למנהיג שמאל קודם, יצחק רבין. דווקא השמאל הציוני, שנכשל באופן כה חמור בהתיישבות, בשמירה על אדמות הלאום מפני השתלטות נוסח אוקראינה, רק ללא רובים - מתמצא בפן המדיני הטהור יותר מרבים בימין, מה שמצריך בדק בית בימין.
צעד זדוני אפשרי לכיוון הפיכת הרשות למדינה חלילה עומד בפתח, ואין שום איתות שראש הממשלה בנט ושר המשפטים סער החלו בקרב הבלימה, אולי באשמת השגריר מייק הרצוג. מדובר במזימת ביידן לשוב לאונסק"ו - בלי שאלה ייסוגו מהחלטתם להתייחס לרשות הפלשתינית כאל מדינה. מכאן הגיע האבסורד שלפיו מערת המכפלה רשומה כאתר מורשת “פלשתיני”: אם הישו"ב (יהודה שומרון ובקעת הירדן) הם “מדינה" פלשתינית, אזי מערת המכפלה השוכנת בה היא "פלשתינית"...
אפילו דני דיין, יו”ר 'יד ושם' ואיש התיישבות, משחק תפקיד במערכה מלוהקת היטב שמוביל מזכיר המדינה אנתוני בלינקן ליצירת שם טוב לאונסק"ו יש מאין. המטרה – שכנוע חברי קונגרס אמריקנים, שחלקם מבינים את הבעייתיות, לשתף פעולה עם מהלך מסוכן ובלתי הפיך: הפיכת הרשות למדינה במוסדות בינלאומיים. כדי לשוב לאונסק"ו, ארצות הברית זקוקה לרוב בשני בתי המחוקקים. ללא תמיכת ישראל, רוב לא יהיה. אלא שבישראל, כאמור, טרם התעוררו. לא בממשלה ולא באמצעי התקשורת.
ד”ר אלן בייקר, יועץ משפטי במשרד החוץ בעברו, הציע פתרון: שיבת ארצות הברית לאונסק"ו תהיה “לא מומלצת להפליא”, כתב, אך אם זהו רצון ארצות הברית - שתדרוש מאונסק"ו להשעות את החברות הפלשתינית בארגונם “עד לתוצאות המשא ומתן עם ישראל”. כלומר, אם מדינת ישראל תגיע להסכמה עם אויביה להקים מדינה ערבית בלב ארצה – מעשה אונסק"ו יהפוך סביר. אם לא – לא.
האם פשרת עו"ד ד"ר בייקר תאומץ? הדבר תלוי ברמת הערנות המדינית בימין - שעדייין מדשדשת.
הכותבת היא דוברת 'מטות ערים'
***