לא כוחות
רגע לפני שיורד המסך על עוד שנת לימודים, נזכרתי בסיטואציה אמיתית שמטבע הדברים אשנה בה כמה פרטים. לפני כמה שנים התקשר אליי אדם שלא הכרתי. על פי מספר הכחכוחים בגרונו במהלך השיחה והחשיבות העצמית שבה אמר את שמו, כנראה אני מן הבודדים בישראל ואולי בעולם כולו שלא זכו להכיר אותו. ביקש להיפגש, יחד עם אשתו, להתייעץ. ענייני זוגיות מטרידים אותם, כלומר אותו. הבהרתי לו שאינני מטפל זוגי ומעולם לא למדתי את התחום, ומן הסתם מה שיקרה בסוף השיחה הוא שאפנה אותם לייעוץ זוגי, אבל הוא התעקש לבוא. אני אדבר. אתה תשמע. תגיד מה דעתך. אם תגיד ייעוץ זוגי, אני אשקול גם את זה. אבל ניפגש קודם.
אני. אני. אני אדבר. אני אשקול.
מרוב גוף יחיד חשבתי שיבוא לבד.
באו שניים.
נפגשנו.
לא טעיתי בכחכוחים. האיש מכיר בערך עצמו, אין ספק, וראוי בעיניו שגם אני אכיר. כשביקשתי ממנו להציג את עצמו, חייך ואמר: "אני מניח שאתה שואל בשביל הנימוס אף שאתה ודאי יודע", ובאורח נימוסי פירט שעה ארוכה על מפעליו ועסקיו. בין השאר הוא עוסק גם בייבוא. בעיקר בתחום הכלים החד־פעמיים.
"ואת?" שאלתי את אשתו, "במה את עוסקת?"
לפני שענתה, הוא מיהר להשיב במקומה: "תראה, היא... היא מורה. יסודי. אתה יודע..."
לא, אני לא יודע, אבל לאורך השיחה, אחת לכמה דקות הוא טרח ליידע אותי שוב: "תראה, כפי שאמרתי אני אדם מאוד עסוק, עושה דברים גדולים, אני מוציא משכורות חודשיות בסדרי גודל שלא תוכל לתאר. אני... אולי לא צריך להכביר במילים, אתה כבר מבין. ואשתי, אשתי היא... איך לומר, בשורה התחתונה היא מורה ביסודי". נימת הביטול לא השאירה הרבה מקום לספק, ובכל זאת הוא טרח לוודא שהבנתי: "במושגים של מפעל אפשר להקביל את זה לעובד ייצור זוטר. אתה מבין?"
אני מבין.
אולי לא מה שהתכוון שאבין.
"אתה מבין?" חזר ושאל.
"בוא נסכם את זה ככה", אמרתי, "תגיד לי אתה אם אני מבין. אתה מביא למדינת ישראל מדי שנה אלפי טונות של כלים חד־פעמיים ומגלגל מיליונים. ואשתך? אשתך בסך הכול מטפלת בארבעים נשמות. זה באמת לא כוחות".
הדגשתי את המילה "נשמות", וחשבתי כמה טוב שאני לא מטפל זוגי, בטח לא היו חוזרים. המלצתי בחום על טיפול זוגי אמיתי. טיפול שורש. בלב המלצתי על רופא עיניים, בשביל זוגיות טובה חייבים לראות. בדרך החוצה שאלה אשתו: "אתה חושב שהבין מה שאמרת על נשמות?"
הנהנתי. מעט. הלוואי שהבין. לך תבין נשמות.
הלוואי שנבין
טוב, הוא באמת על הקצה, האיש הזה. אבל יש לי תחושה שלפחות ביחס לערכם של המורים, כמעט כולנו מפספסים. הם מופקדים על הדבר הכי יקר בעולם, על הנשמות של הילדים שלנו, וזה לא דבר של מה בכך. אני חושב על עצמי, איך אני מגיב כשמישהו אומר לי שהוא מורה ואיך אני מגיב כשמישהו אומר שהוא טייס. השני יקבל את התשואות. ואפשר להסביר לעצמי אלף הסברים: טייס – נדיר, מורה - מצוי, טייס – מיונים קשוחים, הוראה – כמעט כולם מתקבלים. אבל בשורה התחתונה אני מפספס בגדול. הטייס הוא נהג אוטובוס באוויר. לא מזלזל, גם בנהגי אוטובוס אינני מזלזל, שניהם אחראים להשיב את הנוסעים שלהם הביתה בשלום, וחיי אדם הם עולם ומלואו. אבל מי שמופקד על תוכן חיי האדם הללו הם המורים. ומי שעובד, אפילו כפועל ייצור, בפס הנשמות הטהורות – ראוי לא פחות לתשואות. הוא גם ראוי למשכורת טובה. לא בשבילו, אלה אנחנו שראויים לכך שמי שמטפל בילדינו ישתכר טוב, שיהיה ביקוש למקצוע הזה, ושייבחרו הטובים. ומה לעשות, הטובים הולכים למקומות המוערכים.
אמאל'ה, מסילת ישרים
הישיבה התיכונית הראשונה שבה למדתי, ושרדתי בה שנה ורבע יותר מדי, הייתה בשבילי דוגמה נהדרת לאיך לא. איך לא עובדים את ה', איך לא מחנכים ילדים, איך לא המון דברים. אני זוכר את סדרי הערב ואת ראש הישיבה יושב במגבעת וחליפה בכניסה לבית המדרש ומעשן כמו קטר, מה שלא ימנע ממנו להעיף מפעם לפעם נער שנתפס במחבוא עם סיגריה. אני זוכר את בית המדרש הזה הופך אחת לשבוע למקום שבו מתרחש המבחן הכי חשוב בישיבה – המבחן באנגלית על הג'רוזלם פוסט השבועי, ג'רוזלם פוסט־טראומה בשביל כמה תלמידים. במין עירוב קודש וחול שמאדיר את החול ומקטין את הקודש, המבחן הזה באנגלית היה הדבר היחיד שגרר חרדת קודש.
אני זוכר את עצמי נזרק מדי פעם לחדר המנהל. מעולם לא הגעתי לבד לחדר שלו, תמיד היו שם לפניי והגיעו אחריי. וכשהתקבצו מספיק תלמידים, היה פוצח במין טקס מוזר שלא הבנתי את פשרו. היינו עומדים עם הגב אל הקיר והמנהל היה סוקר אותנו, צועד לידינו הלוך ושוב, ושואג באוזנינו את המילים: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולְמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
לא הבנתי את המילים, לא הבנתי למה צריך שאשים מבטי. לא הבנתי למה המנהל המפחיד תוקע בי את מבטו. הרבה לא הבנתי באותם הימים. כשבאחד הימים הפרעתי בשיעור והמחנך העמיד אותי מול כל הכיתה, מישש את גבי ופצח בצהלה נרגשת: "אין לך ציצית! ידעתי, אין לך ציצית!" והודיע לחבריי בכיתה שאין פלא, כך מתנהג ילד בלי ציצית – ארזתי את כל חפציי, גם את הציציות, ונעלמתי משם בחסד ה' עליי.
היום אני יודע לומר לעצמי מה שאז לא יכולתי בשום אופן לראות - בטח היו שם כוונות טובות, בטח היו שם גם מחנכים מעולים, בטח כמה וכמה ילדים גדלו לתפארת בזכות המקום הזה. בשבילי, ולא רק בשבילי, הוא היה רע לתפארת. לימים כתבתי בהשראתו את הסיפור שהתפרסם בספר 'שקופים' – 'הרב שכמעט עשני כופר'.
בשיעור א', בישיבת שבי חברון, הכריז הרב בלייכר, ראש הישיבה, על לימוד 'מסילת ישרים' בראשית סדר בוקר. נרגש ישבתי לצד החברותא הבוגרת שלי, ופתאום היכו בי המילים "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה". הוא הקריא בנחת וחייך, ואני – המילים צעקו לי באוזן, וכשצועקים לי באוזן אני לא מצליח לקבל. שנתיים לקח לי להתפייס עם המילים הללו, להבין כמה מתיקות הסתתרה מאחורי הצעקות.
שנים אחר כך ראיינתי בעצמי תלמידים שביקשו להתקבל לישיבה גבוהה. תמיד שאלתי איך בישיבה התיכונית, האם יש לכם קשר עם מישהו מהצוות, דמות משמעותית. כמעט כולם דיברו בעיניים שמחות: "מדהים", אמרו לי, "מדהים", גם כאלה שבאו מהמקום שממנו ברחתי. משהו משתנה בעולם. לטובה. דור של אהבה.
הצלצול
לא רק המערכת משתנה, ולא רק הקשר בין מורים לתלמידים, גם הצלצולים משתנים. פעם זה היה צלצול רעשני מהסוג ששמור לשעונים מעוררים שמקנאים בך על שאתה עדיין ישן כשהם כבר מזמן ערים. צליל כזה הוציא אותנו מהשיעורים וצליל דומה הכניס.
היום, במקום פעמון יש שירים. והם מאמינים בך, השירים. הם מספרים לילדים שיש להם כנפי רוח, שולחים ברכת דרך לעלה הקטן, או סתם משמחים. ומכולם מרגש אותי השיר בבית הספר 'סאלד' שליד הבית שלנו, בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים. "אני אלוף העולם", הם שומעים שם כל יום. ככה אפשר לגדול.
לתגובות: [email protected]
***