סמוך לחצות של ליל שבועות, בהפוגה שבין שיעור אחד למשנהו, תפסני אדם אחד שצורתו נאה ודיבורו נאה ודבריו ראויים למשמיעם. התברר לי גם שאותו יהודי הוא משפטן מומחה ולמוד ניסיון.
דרך נימוס, הקדים לשאול לדעתי מה יעלה בגורל משפטו של נתניהו. אך עוד בטרם הספקתי אני להשיב, השיב הוא בעצמו לשאלתו, ואמת שכן היה ראוי. אמר: יורשע. הקשיתי: בלא ראיה? ענה: לא היו ממנים לסנהדרין דיין אלא אם היה יודע לטהר את השרץ בק"נ טעמים, ואף שלא נטלו מסנהדרין את חוכמתה, נטלו גם נטלו משפטני ארצנו את היכולת לטהר את השרץ בק"נ טעמים. עודי נותן דעתי לדברים עמוקים שאמר, הוסיף וחתם: אין גבול לעולם הפרשנות הרצויה. משעה שיש למשפטן מטרה רצויה, ההצדקה המשפטית היא עניין של ניסוח בלבד.
כמה נאים ומתקבלים הדברים האלה בחגיגות לרגל מלאת שנה לממשלת בנט-לפיד. בתוך שנה בלבד למדנו דברים חדשים על מושגים משפטיים שכמעט היו לנו לאקסיומות: כמות המניעות המשפטיות צנחה מהר יותר מערכו של הדולר, מתחם הסבירות פרץ ימה וקדמה וכלל בתוכו כמעט כל החלטה שהתקבלה ברשות המבצעת, והמינהל התקין עשה הסבה מחובה גמורה להמלצה. הוכח שכאשר יש למשפטני ארצנו – מבית הדין הגבוה לצדק, דרך היועץ המשפטי לממשלה ועד היועצים במשרדים השונים – מטרה נעלה, הפרשנות הנדרשת כבר תימצא.
כישוריו המיוחדים של פרץ
דוגמה מרהיבה בבוטותה לכך היא שרשרת המינויים שביצעה הממשלה מתוקף סמכותה, בניגוד גמור לכל הכללים שנאכפו בקפידה בממשלות נתניהו. האירוע הבולט ביותר בהקשר הזה הוא מינויו של עמיר פרץ, שהיה שר בעל זיקה ישירה לבני גנץ בממשלת החילופים עם נתניהו, לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית. בסוף השנה האזרחית הקודמת הגישה ועדת גילאור את המלצותיה לממשלה, ופרץ לא נכלל ברשימת המועמדים שלה. הוועדה פועלת כוועדת איתור על פי החלטת ממשלה ותיקה, והחלטתה לפסול את פרץ התבססה על הקשר הפוליטי הטרי בין גנץ האחראי על המינוי כשר ביטחון לפרץ.
את גנץ וחברי הממשלה המלצות ועדת האיתור לא מאוד עניינו. בדצמבר החולף הצביעו על מינוי פרץ כאילו שלא הייתה ועדה ולא היו המלצות מעולם. ליברמן אף המליץ לחברי הוועדה להתפטר. הצפצוף על הוועדה לא היה העבירה המשפטית היחידה של חברי הממשלה. פרץ גם לא נכלל מעולם ברשימת המועמדים לכהונה בחברות ממשלתיות – "נבחרת הדירקטורים" שהמציא יאיר לפיד בעצמו בכהונתו כשר אוצר.
על תאוות השלטון של הנבחרים אין לתמוה. למען האמת, יש בה אפילו צד מבורך. אבל על ההתהפכות של שומרי הסף יש ויש. כאשר ביקש דודי אמסלם מתוקף סמכותו המיניסטריאלית לבצע שינויים באותה נבחרת דירקטורים – הוא כמובן לא העלה אפילו על דעתו שניתן למנות בניגוד להמלצות ועדת איתור – היועמ"ש דאז מנדלבליט שילח בו את דינה זילבר, שנלחמה בו עם הרבה רגש ומעט קלאס. אחרי שהודעתה על כך שקיימת מניעה משפטית לא התקבלה ברצון, היא פשוט ציוותה על מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות לא לציית לשר. ממש כך.
ומה הייתה עמדת אותו יועמ"ש על מינוי פרץ תוך התעלמות מנבחרת הדירקטורים וצפצוף על ועדת האיתור, וחרף זיקה פוליטית ברורה? ובכן, במקרה הזה הוא שלח את העוזר הנאמן דאז, עו"ד גיל לימון, לטהר את פעולת הממשלה בהסתמך על סעיף שמאפשר התעלמות מהוועדה במקרה שהתגלו כישורים מיוחדים אצל המועמד. ואכן, אין לערער על כישורי העסקנות של פרץ.
צווי דינים בבג"ץ
גם בייעוץ המשפטי של המשרדים השונים ניכרה רוח השינוי עם השבעת הממשלה החדשה. שלומית ברנע פרגו, היועצת המשפטית הוותיקה של משרד ראש הממשלה, לא יכלה להתאפק אפילו יום אחד מאז הקמת הממשלה החדשה. מיד אחרי ההכרזה, מבלי להעניק זמן הסתגלות סביר לראש הממשלה היוצא, עבדה ברנע פרגו על מסמך נהלים שדלף באורח פלא לתקשורת. התנאים שהוצבו שם למשפחת נתניהו כללו הפסקת מימון אחזקת הבית והאירוח לכל אורך תקופת ההתארגנות והמעבר, וגם הפסקה מיידית של כל המימון השייך למעון הפרטי בקיסריה.
מדיניות האצבע־בעין של ברנע פרגו הייתה אקורד סיום להתקמצנות משפטית כרונית שלה בהוצאות ראש הממשלה הקודם. ב־2019, למשל, דווח כי ברנע פרגו ניסתה למנוע הוצאה של 1.6 מיליון שקלים עבור שדרוגי אבטחה שדרשה מחלקת הביטחון במשרד המעון בקיסריה, בטענה שקיים חשש כי ההוצאות אינן לצורך ביטחון גרידא אלא לצורכי בינוי. ב־2016 נחשף ב'כלכליסט' כיצד התעקשה שהתריס המקולקל במעון בקיסריה לא יוחלף בתריס חדש בעל מנוע חשמלי ב־27,000 שקלים, אלא בכזה ידני שעולה פחות מחצי. צדיקים ממון המדינה חביב עליהם יותר מגופם.
ואז הגיע השינוי. ממשלת השינוי. במעון הרשמי בבלפור נדרשו שיפוצים קלים שעל פי ההערכה לא צריכים לארוך יותר מחצי שנה. בזמן הביניים, בניגוד לנהלים ולחוק, הודיע בנט לאנשי משרדו שהמעון יועתק לביתו הפרטי ברעננה. מבלי להכריע בין הגרסאות השונות לגבי העלות, ברנע פרגו נענתה הפעם בחפץ לב, ואישרה הוצאות בטווח שבין 20 ל־50 מיליון שקלים למעון ברעננה. הפעם לא עלה שום חשד שחלק מההוצאה הגרנדיוזית הולך לצורכי בינוי ולא לצורכי אבטחה, והעבודות מתנהלות כבר חודשים ברצף, הופכות את חיי השכנים לסיוט. לפי הרמזים מהמגרש הפוליטי, עד שתושלם ההצבה של גדרות הענק ואמצעי המודיעין, ייאלצו הפועלים לקפל אותם בחזרה.
וזה לא סוף המאמץ המשפטי לטובת איכות המגורים של ראש הממשלה בנט. בניסיון להפיק את התוצאה המפנקת ביותר עבור ראש הממשלה בשני בג"צים שהוגשו נגדו, הצליחה פרקליטות המדינה לייצר מבנה משפטי עקום יותר ממגדל פיזה. למול העתירה המבקשת להפגין מול מעונו של ראש הממשלה, שעבר כאמור לרעננה, טענה המדינה כי אין זה המעון הרשמי, ומשכך אין היתר להפגין מולו תוך הפרעת הסדר ופגיעה בשכנים. מול עתירה אחרת כעבור כמה חודשים, לגבי ההוצאות הרבות עליו, כולל עלויות התחזוקה שמעניקה המדינה, טענה הפרקליטות כי זהו המעון הרשמי ומשכך מוקנות לו הזכויות של מעון רשמי כפי החוק. צווי דינים, היו מכנים את זה חריפי בריסק: מעון לעניין מימון, לא מעון לעניין הפגנות.
הסכמה שבשתיקה לסגן השר
היריעה קצרה, והטבות ה־VIP שמעניקה מערכת המשפט לבנט וללפיד לא תמו. יש גם דוגמה טרייה מהשבועות האחרונים – סגן השר מתן כהנא. כשחשד ראש הממשלה בנט במידת נאמנותו של חבר הכנסת הנורווגי יום טוב כלפון, החליט כמה שעות לפני שבת לבקש מהשר כהנא להתפטר מתפקידו כשר ובכך לשלוח את ח"כ כלפון לביתו. כהנא מונה על ידי ראש הממשלה לסגן שר הדתות, והובטח לו שמינויו בחזרה לשר יובא למליאת הכנסת במהרה.
דא עקא, שהפח לקואליציה המתין דווקא באגפים אחרים ולא אצל כלפון. מורדים מכל עבר סירבו להרים את ידם עם הממשלה, והמינוי של כהנא לשר נבלם בלי אופק לשינוי. נכון לעכשיו, כחודש לאחר התפטרותו, לא נשמעה אפילו נימה של חוסר שביעות רצון מכיוון גורם משפטי כלשהו שאמור לפקח על הממשלה. לו היה שמו של כהנא מוחלף לליצמן, והממנה הישיר היה ראש הממשלה נתניהו, כי אז היינו שומעים דברים נחרצים.
והלא כך היה. בשנת 2015 הגישה יש עתיד בג"ץ נגד הנוהל ארוך השנים של מפלגת יהדות התורה שלפיו חבריה אינם מוכנים להתמנות לשרים באופן רשמי, אלא מכהנים כסגנים בעודם מנהלים את מדיניות המשרד בפועל. בג"ץ קיבל את העתירה, והורה לנתניהו למנות את ליצמן לשר או לשלח אותו כליל מהמשרד. הנימוקים היו כבדי משקל: כפיפותו של סגן השר לראש הממשלה באופן ישיר פוגעת בחופש הפעולה שלו, החוק אינו מקנה סמכויות מסוימות לסגן שר, וגם הקומבינה שבה סגן השר מחליט וראש הממשלה מאשר כחותמת גומי פסולה. כובדם של הנימוקים האלה, איכשהו, הוקל בעיני היועצת המשפטית לממשלה כשמדובר בסגן השר כהנא.
ישנן עוד דוגמאות גדולות וקטנות למגמת הליטוף המשפטי שמאפיינת את השנה האחרונה. לפני חודש הודיע ליברמן על תוכנית שתשלול תקציבים ממוסדות חרדיים שלא ילמדו לימודי ליבה ותקצץ את שעות האברכים. זו כמובן זכותו להחזיק באג'נדה שמחשיבה לומדי תורה ל"בטלנים אוכלי סנדוויצ'ים" כלשונו, אך איה היועמ"שים שמנעו ממירי רגב להעניק בונוסים לאומנים שיופיעו ביהודה ושומרון? חופש המימון על פי אג'נדה מותנה בהתאמתה לרוח הנשגבה של אנשי המשפט.
בריאיון שהעניקה פעם לאמנון אברמוביץ' ועמית סגל, טבעה נשיאת העליון לשעבר דורית בייניש משפט שהפך לקאלט ברשתות. בייניש הזדעזעה כמתבקש מהמתקפות שמערערות את אושיות הדמוקרטיה נגד היועמ"ש דאז מנדלבליט על ידי נתניהו ותומכיו. סגל, כהרגלו, ביקש להשבית את מסיבת הצקצוקים בעזרת העובדות, והזכיר לה שגם משמאל קיללו את אותו יועמ"ש בתחילת דרכו, כשמונה על ידי נתניהו ואף זכה לשבחיו. על כך השיבה בייניש תשובה ניצחת, שראויה לחתום גם את הטור הזה: "זה לא אותו הציור".
לתגובות: [email protected]
***