משמורת לא משותפת - הטור של קובי נחשוני

"על בית הדין הדתי הדן בנושא מזונות הילד לדון לפי הוראות חוק זה ולא לפי הדין הדתי". 17 המילים הללו, מתוך הצעת חוק שלא תאושר לעולם, גרמו בשבוע שעבר להתנגשות חזיתית בין המשפט האזרחי לדין התורה, אחרי שנים של רגיעה. שר המשפטים גדעון סער פרסם את תזכיר חוק אחריות כלכלית של הורים לילדיהם, שמטרתו להבטיח נשיאה שוויונית של זוגות גרושים בנטל מזונות הילדים, והצליח להקפיץ את דייני ישראל.

המשבר הפוליטי המחריף אומנם הפך את ההצעה ללא רלוונטית עוד בטרם נולדה, אבל די היה בעצם המחשבה עליה כדי לעורר התנגדות עזה, עם או בלי שתהיה לה היתכנות מעשית. כלי התקשורת השתעממו מהנושא הסבוך, שגם בימים כתיקונם לא ממש נחשב לפצצת רייטינג, אבל זה לא מנע מחבר בית הדין הגדול להתייצב בצעד נדיר וחריג ביותר לריאיון אצל קלמן ליבסקינד באולפני 'כאן 11' כדי למחות נגד השר. אפשר רק לנסות לדמיין איזו סיטואציה קיצונית (אם בכלל) הייתה מביאה שופט עליון, המקביל לו, למעשה שכזה, וכך אולי להבין את גודל המהומה.

החוק הנוהג כיום קובע כי דמי מזונות ליהודים נפסקים לפי הדין הדתי (קרי: ההלכה) - בין אם הם נידונים בבית משפט לענייני משפחה ובין אם בבית דין רבני, ומדובר בחוק יחיד במינו בהיבט זה. ומה אומרת ההלכה? בפשטות, האב חייב במזונות ילדיו בשלוש רמות שונות: עד גיל שש - חובה בסיסית המוטלת עליו לזון ולפרנס אותם; מגיל שש עד בגרות - מדין צדקה, על פי תקנת הסנהדרין; מבגרות - תוספת שקבעה הרבנות הראשית לישראל לפני קום המדינה והורחבה עם השנים - תחילה עד גיל 15 ומאוחר יותר עד גיל 18 (ובחלק מפסקי הדין אף מעט מעבר לכך).

בעבר לא הבחינו בתי הדין ובתי המשפט בין רמות החיוב השונות, ולמעט מקרים חריגים הטילו על האבות כמעט את כל האחריות לתשלום המזונות במשך כל תקופת הילדות והבחרות. אלא שמאז חלו תמורות במעמד האישה, וכיום אימהות רבות מתפרנסות בעצמן בכבוד, לעיתים אף יותר מהאבות, והטלת העול כולו על הגברים בלבד הפכה ללא מוצדקת ולא הגיונית. אט אט החלו שינויי המציאות הללו לקבל ביטוי גם בהלכה, כאשר יותר ויותר פוסקים מביאים בחשבון את התנאים החדשים ומצמצמים את אחריות האבות לכלכלת הילדים. מהמזונות הבסיסיים עד גיל שש, שהם הדין הבסיסי, הגברים לא נפטרו, אך בשנים מאוחרות יותר, כאשר החובה היא מדין צדקה, מצאו לנכון חלק מהדיינים לחלק את הנטל בין שני ההורים. גם מועצת הרבנות הראשית תרמה את חלקה, כשבהחלטה שקיבלה ב־2015 קראה להתחשב בהכנסות האישה ובמצבה הכלכלי כאשר מטילים על הגבר את חובת המזונות. הדבר אינו מחייב את בתי הדין הרבניים, שלהם שיקול דעת עצמאי, אך נתפס אז לכל הפחות כהצהרה עקרונית חשובה על הפרשנות המקובלת של משפט התורה בנושא כיום. ואכן, לאחר שהרבנים והדיינים הכשירו זאת, גם בתי המשפט לענייני משפחה, שכאמור מחויבים אף הם לדין הדתי בנושא זה, הלכו בדרכם - לפי שעה באופן זהיר ומדוד.

מלחמת אזרחי

השינוי המשמעותי והדרמטי בדין האזרחי נרשם ב־2017, כאשר הרכב מורחב של בית המשפט העליון קבע פה אחד בפסיקה תקדימית כי הורים גרושים שחולקים משמורת משותפת על ילדים בני שש ומעלה ולשניהם רמת השתכרות דומה יהיו חייבים באופן שווה בדמי מזונות משותפים בהתאם ליכולותיהם הכלכליות, ובכך הפך את העניין להלכה משפטית מחייבת. השופט עוזי פוגלמן, מחברי ההרכב, אף קרא לחברי הכנסת לקדם חוק ש"יסדיר סוגיה מורכבת זו - על כל היבטיה - באופן ממצה, מקיף ומפורט". לוחמי זכויות הגברים חגגו ניצחון עם פרסום ההחלטה, אך בארגוני הנשים, שלכאורה היו אמורים אף הם לברך על קידום השוויון, כל שוויון, לא כולן התלהבו. טענתן המרכזית של המתנגדות הייתה שהמהלכים לצמצום הפערים נעשים באורח פלא דווקא במקרים המעטים שבהם האי־שוויון היה לטובת הנשים, כבשת הרש שלהן, ורק בהם, וזאת בשעה שבתחומים חשובים אחרים, כגון דיני הגירושין עצמם וגובה השכר הממוצע - היתרון של הגברים מונצח.

כבר לאחר הפסיקה הדרמטית של העליון הודיעה שרת המשפטים דאז, איילת שקד, כי בכוונתה לקדם בכנסת חקיקה ברוח זו, כהמלצת השופט פוגלמן, וכעת, חמש שנים פחות חודש אחרי, מחליף־מחליף־מחליפהּ, גדעון סער, מנסה לקיים. תזכיר החוק שפרסם מבקש להגדיר נוסחאות מדויקות ואחידות שעל פיהן יחושבו דמי המזונות וייקבע מי חייב בהם בכל תיק, בהתחשב בהכנסות כל הורה ומידת מעורבותו בגידול ילדיו. "מזונות הילדים הם לעיתים אחד המכשולים הגדולים ביותר בניסיון לפתור את הסכסוך בין ההורים ולהביא את המשפחה לרגיעה", נכתב בדברי ההסבר להצעה. "החוק נועד ליצור אחידות, שקיפות וודאות בדיני מזונות הילדים בישראל ולהוביל להפחתת ההתדיינויות המשפטיות בין ההורים בעניינים אלה".

אלא שבשם אותה אחידות מציע שר המשפטים לבטל את החובה של בתי המשפט לענייני משפחה לפסוק לפי ההלכה ואף למנוע את זכותם של בתי הדין הרבניים לעשות כן. "עקרונותיהם של רוב הדינים הדתיים מטילים את חובת המזונות בעיקרה על האב", נכתב בדברי ההסבר. "הטלת החובה הבלעדית או הראשונית על האב במציאות החיים המודרניים, שבה בחלק ניכר מהמשפחות בישראל גם אימהות עובדות (כאשר בחלק מהמצבים אף מרוויחות יותר מהאב או בדומה לו), מעוררת קושי".

"ישנן גישות שונות בתוך ההלכה בשאלה כיצד יש לפרש את חובתו הבסיסית של האב לשאת בצרכיו ההכרחיים של הילד", העירו מנסחי ההצעה הממשלתית. "מן העבר האחד יש הגורסים כי על האב מוטלת חובה מוחלטת לדאוג למזונות ילדיו לפחות עד גיל 15, בלי קשר למצבו הכלכלי של האב או לקיומם של מקורות חלופיים לילדים. מן העבר השני, יש המפרשים כי לאחר גיל שש החיוב במזונות הוא מדין צדקה בלבד וכי חובה זו חלה במידה שווה על שני ההורים. בתווך ישנן עמדות הלכתיות נוספות". בשל כך הם מבקשים לקבוע כי בתי הדין הדתיים ידונו בנושא מזונות הילד לפי הוראות החוק האזרחי המוצע בלבד; רק במקרה שבו שני הצדדים ירצו בכך, יוכלו לפסוק על פי הדין הדתי, וגם אז - בתנאי שגובה המזונות של שני ההורים יחד לא יפחת מהקבוע בחוק זה.

עניין של עקרונות

בעקבות פרסום התזכיר פנה נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב הראשי לישראל דוד לאו, לשר המשפטים סער בבקשה לעצור את קידום החקיקה בנושא, והזהיר כי בהצעה יש "שינוי מהותי ממה שנפסק עד כה" ואף "דברים שנוגדים את עמדת ההלכה". הרב לאו ציין כי בעבר אירח בלשכתו דיון בסוגיה בהשתתפות השרה לשעבר שקד, בכירי המשרד ונציגי הדיינים, ובסיומו הוחלט שלא לקדם את החוק המוצע ולהשאיר את קביעת המזונות לשיקול דעת בתי הדין. עוד העיר הרב כי "קרתה תקלה ולא הביאו את התזכיר לשולחנם של דייני ישראל טרם פרסומו על מנת לקבל את הערותיהם". הוא הודיע כי כעת, כשהדברים מפורסמים, בכוונתו להקים ועדה שתגבש את עמדת ההלכה ותציע מתווה שאינו עומד בסתירה להלכה.

ואולם נראה כי לא שיטת פסיקת המזונות עצמה היא שהטרידה את נשיא בית הדין, שהרי כאמור לעיל - גם בלאו הכי חלה בשנים האחרונות התקרבות משמעותית בין הדין האזרחי לדין הדתי בנושא זה. זאת ועוד: בקרב הדיינים יש מי שהולך רחוק עוד יותר מבית המשפט העליון ב־2017 ומתזכיר החוק של סער, ומציע חלוקה בנטל המזונות גם מתחת לגיל שש, ולעיתים אף יחייב את האישה בלבד בכלכלת ילדיה. מי שמוביל את הקו הזה, לאחר שערך מחקר הלכתי מקיף בנושא, הוא דיין צעיר ונמרץ, הרב אוריאל אליהו מבית הדין האזורי בנתניה. רוב חבריו אומנם חלוקים עליו, אך נראה כי מדובר בדעה לגיטימית שהולכת וקונה לה אחיזה בעולם הדיינות, לכל הפחות באגף הליברלי שלו. ההתנגדות של הרב לאו ושל בכירי המערכת, אפוא, היא עקרונית, בגלל השינוי ההיסטורי שלפיו הפסיקה בנושא זה לא תהיה עוד על פי דין התורה. מעבר למשמעות הסמלית של העניין, יש לכך גם השלכות מעשיות בצמצום (ואולי אף ביטול) שיקול הדעת של הדיינים (וגם של השופטים) בבואם לקבוע את דמי המזונות ואת החלוקה בנטל.

סיבה נוספת להתנגדות היא החשש שחוסר הגמישות בשיטת החישוב המוצעת מערבת שיקולים זרים בדיון על המשמורת באופן שעלול לגרום לעיוותים ולפגיעה בטובת הילד. לדוגמה, הן דיינים והן טוענות וטוענים רבניים מדווחים כי מאז פסיקת בית המשפט ב־2017 נרשמה עלייה משמעותית במספר הגברים הדורשים לגדל בעצמם את ילדיהם, אף שקודם לכן לא היו להם רצון או מסוגלות לכך, משום שהדבר משתלם להם כעת מבחינה כלכלית ומפחית את דמי המזונות שעליהם לשלם. מנגד, ישנם גם מקרים שבהם הדבר מביא לניכור הורי מצד נשים, הנלחמות - לעיתים בכל מחיר - להשארת הילדים בידיהן בשיטות שגם הן פוגעות בהם.

וישנה גם התחושה המתמשכת שקשה להשתחרר ממנה - שהממשלה אינה סופרת את בתי הדין הרבניים ואת הרבנות הראשית בבואה לקדם מהלכים דרמטיים הנוגעים אליהם. חבר בית הדין הגדול, הרב אליעזר איגרא, מחה על כך באותו ריאיון יוצא דופן לקלמן ליבסקינד. "בדרך לכאן, לאולפן, קיבלתי מייל מהלשכה המשפטית שלנו, שאומרת שמשרד המשפטים מתנצל על כך שלא שלחו את תזכיר החוק לבתי הדין לפני שהוא פורסם", סיפר. "זה דומה לכך שמשרד הביטחון יחליט לרכוש מטוסי F-16 ואחר כך ישלח לצה"ל: 'מצטערים שלא התייעצנו איתכם. היינו לחוצים'".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: [email protected]

***