ביום שני השבוע חלפה שנה בדיוק מאז חילופי השלטון הדרמטיים ביותר שידעה ישראל בעשורים האחרונים. אחרי שלוש מערכות בחירות, בתוספת ממשלת רוטציה שהחזיקה קצת יותר משנה, הצליח יאיר לפיד להודיע לנשיא לשעבר רובי ריבלין כי עלה בידו להרכיב ממשלה. בעקבות כך הושבעה הממשלה ה־36, בראשותו של נפתלי בנט כראש ממשלה ויאיר לפיד כראש ממשלה חליפי ושר החוץ.
שנה אל תוך כהונתה, ומשבוע לשבוע מתחוור יותר ויותר כי ימיה של הממשלה ספורים והיא בדרך לסיים את תפקידה. לאור זאת, זה הזמן לבצע סיכום להישגיה וכישלונותיה של אחת הממשלות המורכבות בתולדות מדינת ישראל.
אכן, לא היו בחירות חמישיות
אחת ההבטחות המרכזיות של חברי הממשלה החדשה הייתה שאחרי שנתיים של כאוס פוליטי, שכללו ארבע מערכות בחירות, סוף סוף ישראל חוזרת ל"שפיות פוליטית". ראש הממשלה בנט הסביר את שלל הבטחות הבחירות שנתן לבוחריו בכך שההבטחה הליבתית שלו הייתה שלא יהיו בחירות חמישיות. גם שותפו להנהגה, שר החוץ לפיד, הרעיף שבחים על הקמת הממשלה. "עכשיו יהיה לכם, הכתבים הפוליטיים, קצת שקט. לא תהיה לכם עבודה. אנחנו נביא רוגע לניהול של המדינה", אמר אי אז בשבועות הראשונים לאחר הקמתה.
כל זה כמובן לא קרה. הרבה דברים אפשר לומר על הממשלה הנוכחית, אבל יציבות שלטונית היא לא אחד מהם. זה התחיל בכך שמדובר בממשלה הראשונה בתולדות מדינת ישראל שהושבעה ברוב של שישים אצבעות בלבד, זאת לאור הימנעותו של חבר הכנסת המנוח סעיד אלחרומי מרע"ם, שסירב להצביע בעד הקמת הממשלה שבה חברה מפלגתו.
כבר מאותו שלב היה ברור שהבעיות של הקואליציה רק הולכות לגדול ולגדול. מהר מאוד התברר שהממשלה מתקשה להעביר חוקים ולנצח במליאה, כשכבר בהצבעה שהתקיימה במהלך פגרת הקיץ מיד לאחר הקמתה על חוק האזרחות, הפסידה הקואליציה, ומאז הכאוס שורר בממשלה.
לאחר פטירתו המפתיעה של אלחרומי נכנסה לכנסת ח"כ אימאן ח'טיב־יאסין, שהעניקה מחדש לממשלה את הרוב של 61 חברי כנסת. אלא שגם כניסתה לא ממש ייצבה את הקואליציה הרעועה. הסיבה לכך לא הייתה סוד כמוס, שכן מן הרגע הראשון היה ברור שמדובר בקואליציה כמעט בלתי אפשרית: החל מרע"ם האסלאמיסטית, דרך מרצ והעבודה הפרוגרסיביות, עבור ביש עתיד שהקימה את הממשלה, ועד ישראל ביתנו שהביאה אג'נדה כלכלית ליברלית, ותקווה חדשה וימינה שייצגו את הצד הימני בממשלה. כל מרכיבי הקואליציה ידעו ואמרו מן הרגע הראשון שהם חלוקים על נושאים רבים, הן בתחום הכלכלי, הן בנושאי דת ומדינה והן בנושאים מדיניים.
ראש הממשלה בנט ניסה לומר שחברי הממשלה מסכימים על שמונים אחוזים מכלל הנושאים, ובזה הממשלה תתמקד. אלא ככל שעבר הזמן, התברר שעשרים האחוזים שעליהם הם חולקים איכשהו גדולים יותר מאותם שמונים האחוזים שעליהם הם מסכימים. כך נולדו להם סכסוכים קואליציוניים סביב שורה של מהלכים שיזמו שרים שונים בממשלה: רפורמת החקלאות, רפורמת התחבורה הציבורית, חוק הפנסיות התקציביות, פינוי חומש, חוק המעונות, חוק האזרחות, חוק תקנות יו"ש, עליית יהודים להר הבית, המס על הכלים החד־פעמיים והשתייה הממותקת, רפורמת הגיור ועוד שורה ארוכה של חוקים.
יש לציין ששתי מפלגות עשו כל שביכולתן עד לאחרונה כדי לגשר על הפערים בין המפלגות השונות. הראשונה היא יש עתיד, שאמורה הייתה להפוך למפלגת השלטון אילו הממשלה הייתה שורדת עד למועד החילופים באוגוסט בשנה הבאה, מה שסביר להניח שכבר לא יקרה. לפיד עדיין יכול להפוך לראש ממשלה, אם הכנסת תתפזר ומי שיהיה האצבע המכריעה יגיע מגוש בנט־סער.
המפלגה השנייה שעבדה קשה על שימור הקואליציה היא מפלגת העבודה. יושבת ראש המפלגה, השרה מרב מיכאלי, אף גנזה תוכניות ורעיונות שמפלגתה חרתה על דגלה במטרה למנוע פרישה של השותפות מימין. כך למשל אמרה לפני מספר שבועות בישיבת הסיעה כי למרות שניסתה לקדם הפעלת תחבורה ציבורית בשבת בהסכמה, היא גונזת את הרעיון על מנת שלא לערער את שלמות הקואליציה. בשלושת השבועות האחרונים חל שינוי, לאחר שסירבה להתגמש בנושא רפורמת התעריפים בתחבורה הציבורית, שאליה מתנגד חבר הכנסת מיכאל ביטון מכול וכול.
במסגרת חוסר היציבות של הקואליציה, פרשה ממנה יושבת הראש עידית סילמן שבוע לפני פסח, במה שהחל את כדור השלג שנראה כמוביל להתפרקות הממשלה. לאחר מכן נוסד מונח חדש בפוליטיקה הישראלית: מוסד הקפאת החברות בקואליציה. זה החל כשרע"ם הקפיאה את השותפות שלה בקואליציה בעקבות הפרעות של המתפללים הערבים בהר הבית. הם חזרו להצביע עם הממשלה עם פתיחת כנס הקיץ. לאחר מכן חבר הכנסת ביטון החליט להקפיא את חברותו בעקבות רפורמת התעריפים. לאחר מכן, בעקבות ריקוד הדגלים ביום ירושלים, הודיעה ח"כ רינאווי־זועבי ממרצ על פרישתה מהקואליציה, במה שהתברר לבסוף כסוג של הקפאת חברות. גם חבר הכנסת מאזן גנאים הצטרף לחגיגה, כשהצביע נגד תקנות יהודה ושומרון. מהלך זה הוביל להקפאת חברותו של ניר אורבך בקואליציה, שככל שחולפים הימים עושה רושם שתהפוך לפרישה מלאה. נכון לכתיבת שורות אלה, ישנם רק 56 חברי כנסת שמצביעים תחת המשמעת הקואליציונית.
תקציב יש, חוקים ציוניים - פחות
אחד הדברים החשובים ביותר לממשלה, לכל ממשלה, הוא היכולת להעביר חוקים ורפורמות שהיא רוצה לקדם. במישור הזה, כשבאים לסכם את תפקודה של הממשלה מאז הקמתה, מתגלה תמונה מורכבת למדי.
הקואליציה הנוכחית הצליחה להעביר מספר רפורמות שרצתה לקדם. כך למשל עברו בכנסת גם רפורמת הכשרות וגם רפורמת הוועדה לבחירת דיינים שיזם סגן שר הדתות מתן כהנא. אלה עברו ע"י תמיכת רע"מ, ששותפה לראשונה בתולדותיה בממשלה, וזאת למרות המסורת לפיה מפלגות ערביות לא מצביעות על נושאי דת ומדינה.
רפורמות נוספות שבממשלה ראו חשיבות מוגברת להעברתן הן המס על הכלים החד־פעמיים והמס על השתייה המתוקה. המס על החד־פעמי אושר בוועדת הכספים של הכנסת בסוף נובמבר האחרון, והמס על השתייה המתוקה אושר במליאת הכנסת בתחילת ינואר. בנוסף הצליחה הממשלה להכפיל את שכר חיילי החובה, לראשונה זה שנים ארוכות. גם הקמת רשות הרגולציה, אחד מנושאי הדגל של ימינה וישראל ביתנו, עברה בכנסת הנוכחית במסגרת חוק ההסדרים. מרבית הרפורמות הללו שנויות במחלוקת בציבוריות הישראלית, אך עצם העברתן היא הישג מבחינת הממשלה.
חוק ההסדרים מצביע על גולת הכותרת של הממשלה הנוכחית, והיא העברת תקציב המדינה לשנים 2022-2021. אין גורם אחד בקואליציה שלא הדגיש את העברת התקציב כהישג גדול של הקואליציה, ועד היום, בכל פעם שעולה השאלה, ממהרים הדוברים השונים להעלות על נס את העברת התקציב, זאת כמובן על רקע סירובו של נתניהו להעביר תקציב על מנת לפרק את ממשלתו עם בני גנץ, ולאחר שנתיים ללא תקציב.
לצד זה, פעם אחר פעם הפסידה הקואליציה בהצבעות על חוקים שביקשה להעביר, ובלא מעט שבועות נאלצה למשוך אותם על מנת שלא ייפלו במליאה. שתי הדוגמאות הבולטות, אלה שגם ערערו את יציבות הממשלה בצורה הדרמטית ביותר, היו חוק האזרחות וחוק תקנות יהודה ושומרון.
שני החוקים הללו, שראשי הקואליציה הגדירו שוב ושוב כחוקים ציוניים בסיסיים, לא עברו לאחר שלא נמצא להם הרוב בקואליציה. בשני המקרים חברי כנסת מרע"ם וממרצ סירבו להצביע בעד החוקים הללו, מה שהוביל לכך שהרוב הדחוק שהיה בלאו הכי לממשלה, נעלם לחלוטין.
כך בחוק האזרחות נמנעו חברי הכנסת אלחרומי וגנאים מרע"ם בהצבעה, לאחר שהפכה להצבעת אי־אמון בממשלה, מה שביטל את הרוב של הקואליציה. בחוק תקנות יהודה ושומרון הצביעו חברת הכנסת רינאווי־זועבי ממרצ וחבר הכנסת גנאים מרע"ם נגד ההצעה, והובילו לנפילתה.
הקואליציה האשימה פעם אחר פעם את האופוזיציה בחוסר אחריות בכך שלא התגייסה להעביר את החוקים הללו, במטרה להסיט מעט את האש הציבורית מהעובדה שהקואליציה פשוט אינה מסוגלת להעביר חוקים ציוניים.
המיסים העלימו את הגירעון
לצד העברת התקציב, מתגאה הקואליציה בהישג כלכלי נוסף מרשים למדי: בתוך שנה מכניסתה לתפקיד ירד הגירעון של מדינת ישראל עד לרמה של 0.6% מהתוצר. מדובר בהישג יוצא דופן, שכן בעת כניסת הממשלה לכהונתה עמד הגירעון בישראל על 10.5%. הממשלה מציגה את ההישג בתור תוצאה של התנהלות אחראית מאז הקמתה, במיוחד בכל הקשור להתמודדות עם גלי הדלתא והאומיקרון שתקפו במהלך כהונתה. כמו כן, להעברת התקציב, לפי הממשלה, ישנה תרומה משמעותית לצמצום הגירעון עד לרמה אפסית שאף לפני הקורונה לא הייתה כמותה.
המציאות, לעומת זאת, מורכבת מעט יותר. ראשית, כבר קודם לכהונת הממשלה החל הגירעון לרדת, זאת לאור העובדה שהמשק חזר לפעילות בעקבות הירידה בתחלואה והבאת החיסונים. שנית, התקציב שעבר, אירוע חשוב ללא צל של ספק, עבר רק בחודש נובמבר, כשעד אז הגירעון כבר ירד למחוזות ה־7%.
אבל הסיבה המרכזית שבגללה ירד הגירעון היא העלאת המיסים הדרסטית שביצעה הממשלה הנוכחית, החל מהעברת התקציב בחודש נובמבר. באוצר התגאו בכך שבחודשים האחרונים, במיוחד מאז ינואר, ישנה גבייה עודפת של מיסים בישראל על סך 30 מיליארד שקלים עד כה. אלא שלפי נתונים שהגיעו ל'בשבע' מרשות המיסים, העלייה בגבייה נולדה בעקבות המס על הכלים החד־פעמיים והשתייה המתוקה, שהכניסו לקופת המדינה חלק ניכר מהפער. חלק אחר הגיע בעקבות עליית המחירים, מה שהוביל לכך שההכנסות ממע"מ עלו בהתאם. במילים אחרות, הצלחת הממשלה בסגירת הגירעון נולדה למעשה בעקבות העלאת מיסים - מהלך שמפלגות הימין בקואליציה התנגדו לו נחרצות לפני הקמת הממשלה.
הסגר הלא רשמי
ממשלת בנט-לפיד קיבלה את מדינת ישראל נקייה מקורונה. זאת אינה קביעה של כותב שורות אלה, אלא של השרה שקד, שאמרה את הדברים בריאיון ל'בשבע' לפני ראש השנה. אך מאז השבעתה התברר שהקורונה לא הלכה לשום מקום, וגלי הדלתא והאומיקרון היכו בישראל.
במסגרת האובססיה של הממשלה הנוכחית לעשות הכול בצורה שונה מהממשלה הקודמת בכל תחום שהוא, גם בתחום הקורונה החליטה ממשלת בנט-לפיד לפעול בשונה ממשלת נתניהו. הדגש המרכזי היה שמירת המשק פתוח כמעט בכל מחיר והטלת כמה שפחות מגבלות. התוצאות של המדיניות הזו שנויות במחלוקת עד היום, כשישראל ניצבת בפני מה שמסתמן כמו גל קורונה נוסף.
מצד אחד, המשק אכן נותר באופן רשמי פתוח. הדבר אפשר מצב שבו המדינה אינה צריכה לפצות עסקים שנכפה עליהם לסגור את שעריהם, בתי הספר נותרו פתוחים, וככל שעברו השבועות גם ההגבלות הלכו והתמעטו.
אלא שמצד שני, המחיר היה כבד במיוחד. מעל לכול, בשני גלי הקורונה בתקופת הממשלה הנוכחית, בפרק זמן של שמונה חודשים, נפטרו יותר מארבעת אלפים בני אדם ישירות מהקורונה. לצד זה, בתי החולים הגיעו לסף קריסה, ולפי עדויות מנהלי המחלקות הפנימיות, לצוותים הרפואיים לא הייתה היכולת לטפל בצורה טובה בשאר החולים. לפי נתוני הלמ"ס, בתקופה הזו נפטרו בישראל מתמותה עודפת מאות אנשים, נתון שמעיד על חוסר היכולת של בתי החולים לטפל בצורה מספקת בחולים המגיעים אליהם.
שנית, אומנם לא הוטל סגר רשמי על המשק, אך בפועל ישראל התנהלה תחת סגר לא רשמי, כאשר בעלי החנויות, המסעדות, האולמות והקניונים דיווחו על צניחה חדה בפעילות. לפי נתוני משרד התחבורה, כבישי ישראל בין החודשים דצמבר ופברואר היו ריקים כמעט כמו בימי הסגרים של ממשלות נתניהו.
והדבר השלישי, שמפניו התריעו והזהירו שוב ושוב גורמים רפואיים, הוא העובדה הפשוטה שרבים משרי הממשלה הנוכחית החזיקו בעמדות של גופים מכחישי קורונה, והזיקו לאמון הציבורי בחיסונים. מעל כולם בלטה שרת החינוך יפעת שאשא־ביטון, שעשתה ככל יכולתה לפגוע במאמצי חיסון הילדים במערכת החינוך.
הדיל שפוספס
במהלך כהונתה הקצרה של הממשלה ה־36 נפל בחלקה למנות יועץ משפטי חדש לממשלה, וכן ארבעה שופטים לבית המשפט העליון. מי שנבחרה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה היא גלי בהרב־מיארה. בהרב־מיארה נבחרה לאחר ששר המשפטים גדעון סער שם את כל יהבו על מועמדותה.
מינויה של בהרב־מיארה זכה לשורה של ביקורות עוד בזמן אמת, כאשר רבים בעולם המשפט סברו כי רז נזרי, מי שכיהן כמשנה של מנדלבליט, הוא המועמד המתאים ביותר לתפקיד. סער לא כלל את נזרי בין שלושת שמות המועמדים לתפקיד. לא רק שרבים מגורמי המקצוע סברו כי נזרי יהיה בחירה מתאימה יותר, רבים אף יותר סברו כי בהרב־מיארה אינה מגיעה עם ניסיון מספק למשרה, שכוללת בתוכה גם את תפקיד התובעת הכללית של מדינת ישראל.
אחת הטענות שנאמרו בעד מינויה של בהרב־מיארה הוא שהמינוי יסייע לפיצול תפקיד היועמ"ש. מדובר בתוכנית דגל של סער, שדיבר עליה גם בעת מינויו. אלא שגם בנושא הזה נשפכו מים צוננים לאחר מינויה של היועמ"שית, שרמזה כי לא תתמוך במהלך שכזה.
כתוצאה מאי־מינויו של נזרי החליט המשנה ליועמ"ש לפרוש מתפקידו. מי שצפוי למלא את מקומו הוא הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר שרון אפק. גם מינוי זה של סער זוכה לביקורות נמרצות בימין לאור העובדה שאפק ידוע כאיש שמאל מובהק שבמהלך תפקידו כפרקליט הצבאי הראשי נחשב לאחד מהגורמים המרכזיים שעמדו מאחורי הליך המשפטיזציה של צה"ל.
אך הסיפור הגדול של הממשלה הנוכחית בתחום המשפט הוא מינויים של ארבעה שופטים לבית המשפט העליון. כשהוקמה הממשלה התעקשה השרה שקד לקבל את המקום הנוסף בוועדה לבחירת שופטים בחצי הראשון של הרוטציה, וזאת על מנת להבטיח שימונו שופטים שמרנים לבית המשפט. למעשה, בשלב מסוים בזמן המשא ומתן נדמה היה כי הממשלה עשויה שלא לקום בעקבות הסעיף הזה. אלא שכשהגיעה העת לבחור את השופטים, התברר עומק המחדל.
בוועדה אמור היה להיות לצד הימני זכות וטו, כאשר אל שקד וסער הצטרף גם חבר הכנסת שמחה רוטמן כנציג האופוזיציה. אלא שבמקום לדבוק בברית הימין בוועדה, בחר סער לארגן דיל יחד עם השופטים, ובכך הביא למצב שמתוך ארבעת השופטים שנבחרו לעליון, שניים מזוהים כאקטיביסטים, אחד חסר כל ניסיון במשפט חוקתי - שבו העניין השמרני הוא החשוב ביותר, והאחרונה היא השופטת גילה כנפי־שטייניץ, אשתו של חבר הכנסת יובל שטייניץ. למרות הניסיון להציג אותה בתור שופטת שמרנית, קשה יהיה להגדירה ככזאת.
החלפנו טילים בגרזנים
אחד הנושאים שהממשלה הנוכחית מרבה לציין בימים האחרונים הוא העובדה שמדובר בשנה השקטה ביותר זה למעלה מעשור מבחינה ביטחונית, והכוונה בעיקר לעובדה שנורו בסך הכול שש רקטות מעזה במהלך השנה החולפת. הנתון הזה נדיר במיוחד ב־15 השנים האחרונות. אפילו בשנה שלאחר מבצע צוק איתן נורו עשרות טילים לעבר יישובי הדרום. מהבחינה הזאת ממשלת בנט רושמת הצלחה אמיתית.
אלא שלצד השקט בירי ישיר מעזה, תחת ממשלת בנט התרחש גל הטרור האכזרי ביותר שידעה ישראל זה שנים ארוכות. בתוך חודש וחצי נרצחו בישראל עשרים חיילים ואזרחים בפיגועי טרור. חלק מאותם פיגועים נולדו בהשראת נאומי הסתה של יושב ראש חמאס בעזה יחיא סינוואר, אשר קרא לשחוט יהודים בגרזנים ימים ספורים לפני הפיגוע הרצחני באלעד.
שניים מהפיגועים בוצעו על ידי תאי דאע"ש בישראל, כשהמחבלים הם אזרחים ישראלים שאף ישבו בכלא על לקיחת חלק בפעילות ארגון הטרור. שאר הפיגועים יצאו מגזרת ג'נין על ידי ארגון חדש שהוקם באזור, המשלב פעילים מהחמאס, מהפת"ח ומהג'יהאד האסלאמי. שמו של הארגון הוא 'גדוד ג'נין', והוא קיבל השראה מבריחת האסירים מכלא גלבוע בערב ראש השנה.
גל הטרור נבלם בצורה הדרגתית לאחר שורה של מבצעים שביצעה ישראל בג'נין. אחד מהם גרם לישראל סיבוך בינלאומי, כאשר העיתונאית הערבייה שירין אבו עאקלה נהרגה במהלך פעילות מבצעית. עד לרגע זה לא ידוע מי הרג את כתבת 'אל־ג'זירה', והפלשתינים עושים כל שביכולתם לשבש את חקירת האירוע.
יושבים על הגדר, רגל פה רגל שם
מלחמת רוסיה-אוקראינה היא האירוע המדיני החשוב ביותר שממשלת ישראל הנוכחית נאלצה להתמודד איתו, בדיוק כמו שאר העולם. המדיניות הישראלית הייתה שנויה במחלוקת החל מהרגע הראשון. בניגוד למערב כולו, ישראל דגלה במדיניות של הישארות על הגדר, כאשר היא מקפידה שלא לנקוט עמדה ביחס לאף אחד מהצדדים. אלא שבאירוע מסוג זה, כשהעולם כולו מגנה את רוסיה ופועל נגדה, המשמעות היא שישראל צידדה ברוסיה, לפחות חלקית.
במשך שבועות רבים דיברה ישראל בשני קולות, כאשר שר החוץ החזיק בקול תקיף נגד רוסיה בעוד ראש הממשלה בנט נקט בקו ניטרלי יותר. התוצאה הייתה שישראל חטפה ביקורות נרחבות מבעלות בריתה ברחבי העולם, ובמיוחד מארצות הברית. ישראל ניסתה לתרץ את גישתה בכך שהיא רוצה לשמר אופציה לשמש מתווכת בין שתי המדינות, גישה שהובילה לכך שראש הממשלה בנט טס במהלך השבת לפגישה עם נשיא רוסיה פוטין בקרמלין. השיחות הללו, למרות התחושות שעלו בהתחלה, לא הובילו לשום תוצאה.
גם לאחר כישלון מאמצי התיווך ישראל נותרה על הגדר, בעיקר לאור תפקידה של רוסיה על אדמת סוריה. אלא שההישארות על הגדר לא תרמה לחופש הפעולה של ישראל בגבול הצפוני, ומערכת הביטחון הודתה יותר מפעם אחת בחודשים האחרונים כי היקפי התקיפות הישראליות בסוריה פחתו משמעותית. בשבועות האחרונים רוסיה אף החלה לגנות בפומבי תקיפות ישראליות בסוריה, מה שלא קרה בעבר.
גם את אוקראינה ישראל הצליחה לעצבן, כאשר סירבה למכור לאוקראינים נשק ומערכות הגנה, ואף אסרה על מדינות שיש ברשותן מערכות ישראליות להעבירן לאוקראינים. בנאום שנשא נשיא אוקראינה זלנסקי בזום לחברי הכנסת, הוא תקף בחריפות את מדיניותה של ממשלת ישראל. יש לציין ולומר שבכל אחד מנאומיו של זלנסקי בפרלמנטים ברחבי העולם הוא תקף את התנהלות המדינות השונות.
גם סוגיית הפליטים האוקראינים עוררה שיח ציבורי נרחב בישראל, כאשר השרה שקד ניסתה ככל יכולתה להפחית את מספר הפליטים שיגיעו ארצה, לאור החשש שלא ישובו לאחר מכן לאוקראינה. הטיעון המרכזי הוא שעוד קודם למלחמה, המדינה שממנה מגיעים הכי הרבה שוהים בלתי חוקיים לישראל היא אוקראינה. שקד יזמה מספר מתווים לבעיית הפליטים האוקראינים, והאחרון שבהם יושם באופן חלקי בלבד, תוך החרגת בני משפחה של תושבים ואזרחים ישראלים. נכון לכתיבת שורות אלה נכנסו לישראל כ־13,000 פליטים מאוקראינה.
***