הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: עצמי

לפני כשבוע אשתי ואני נסענו יחד, ולתדהמתנו, ראינו באחת השכונות הדתיות, דגל בשלל צבעי הקשת המתנפנף לו מאחד הבתים. הזדעזענו עד עמקי נשמתנו וניסינו להבין כיצד ייתכן שאדם המגדיר עצמו כ"דתי" יכול היה לתלות דגל כזה. באותם רגעים הבנתי, בפעם המי יודע כמה, שליברליות דתית היא בעיה חמורה מאוד, שלא פעם, נמנעת מלהציב גבולות וקווים אדומים, גם במקומות שהם זועקים לשמים.

לפני עשור כתב בחור דתי המתמודד עם מת"מ (=משיכה תוך מגדרית), מאמר בשם: "מדוע לא אשתתף במצעד הגאווה". אני בוחר להביא את דבריו כי הם מלמדים כמה כבר לפני זמן רב, היו כאלה, גם בקרב אלה שהמצעד אמור היה לכאורה לייצג אותם, שהסתייגו ממנו וראו בו בעיקר פרובוקציה ותו לא.

"מדוע אני מתנגד? יש יותר מסיבה אחת. בעיניי, כל מצעד שיש בו הבלטה והחצנה של מסרים מיניים – יש להסתייג ממנו. גם לוּ היה מצעד של זוגות... הנישאים כדת משה, יהודית וישראל – גם בכך יש טעם לפגם. על אחת כמה וכמה במצעד הנוכחי, שהרבה ממנו כולל פריצות ומיניות פומבית, הבלטה והחצנה של מסרים מיניים שלא מכבדת את כבוד האדם...

גם המילה "גאווה" בעייתית בעיניי. מי כמוני מבין את מה שעובר... (בחור המתמודד עם הנטייה), אבל מכאן ועד להיות גאה בדבר שאסור מן התורה, ושטומן בחובו בעיות הלכתיות רבות – המרחק רב.

ובכלל, בכל הנוגע לציבור הדתי, נראה שהמצעדים לא רק שאינם מקדמים הבנה וסובלנות, אלא גורמים נזק בכך שהם מעצימים את הסלידה ואת ההסתייגות, בשל הרתיעה שהם מעוררים בקרב חלקים ניכרים מהציבור. אי-אפשר להתעלם מכך שתפיסת העולם של מארגני המצעד היא לא "רק" קידום סובלנות, אלא גם התרת האסור וביטול דין תורה מפורש, קידום מתירנות מינית ותפיסות עולם שנוגדת את ההלכה".

אז אם לפני עשור זה אולי לא היה ברור מספיק, כיום, בשטף הבלתי פוסק של עוד ועוד החצנה של המפגנים הקיצוניים הללו של ה"דת" החדשה, נדמה לי שיותר ויותר ברור לכל שמגמת המצעדים הללו איננה לדאוג למישהו אלא לחנך את כולנו מחדש ל"אמת". לשם כך מפעילים עלינו בכוח מניפולציות, מפיצים שקרים וחצאי אמיתות, מכסים מידע חיוני שעלול לחשוף את קלון מי שחפצים ביקרם ועוד ועוד. כל אלה בשירות החינוך מחדש שכולנו עוברים. הנדסת תודעה על מלא.

נִתְּנָה ראש

תמיד מפתיע לגלות שהמציאות בהווה מאירה לפתע את פסוקי התורה ופירושיהם באור חדש. וכך, בפרשה שבה קבוצת מרגלים מהנדסת מחדש תודעה של עם שלם ומשכנעת אותו כמה כל מה שעבר עליהם עד עכשיו היה רע ומר; "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (במדבר יד, ב), מסתתרת לה עוד הבנה שיכולה לשפוך אור על התהליך שאנו עדים לו בימינו.

לאחר שכתוב ההיסטוריה מחדש והפיכת השחרור מבית העבדים המצרי לאסון לאומי, מגיע השלב השני ובו – תוכנית אלטרנטיבית אופרטיבית: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אך מה משמעות הלשון "נתנה ראש"? רש"י מאיר לנו בדבריו שני כיוונים, לפי הפירוש הראשון: "נתנה ראש": כתרגומו: נמני רישא – נשים עלינו מלך. כלומר המילה "נתינה" כאן פירושה מינוי ושררה.

אלא שרש"י לא עוצר כאן ומוסיף על פירושו עוד רובד נוסף: "ורבותינו ז"ל פירשו: לשון עבודה זרה". הפירוש השני תמוה ומשונה. וכפי שהעירה כבר פרופ' נחמה לייבוביץ' ז"ל: "והוא לכאורה תמוה מאוד. מי מהם הזכיר אף ברמז שם עבודה זרה במקום זה? ולמה ייחשב להם רצונם זה לשוב מצרימה – אשר לכאורה איננו אלא פחד מפני המלחמה ומפני סכנות מוות – למה תיחשב השתמטות זו מעלייה לארץ ורצון לשיבה אל מקום אשר ממנו יצאו לחטא עבודה זרה אשר אין קשה ממנו?"

ביד רמה

תשובה לשאלות אלה נמצאת בדברי הרמב"ן (טו, ל) שמצביע על סמיכות פרשת קרבן הבא על חטא הנעשה בשגגה לפרשת המרגלים. מה פשר סמיכות הפרשיות הללו?

"ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כהנים דין שגגת עובדי עבודה זרה... ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר ה' ואמרו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה", להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה בלא מצוות. והנה באה הפרשה להודיעך, כי אפילו בעבודת אלילים יכפר על השוגגים, אבל העושים ביד רמה – יכרית אותם".

יש מעשים שאופי עשייתם מגדיר את הכוונה העומדת ביסודם. כאשר העם מבקש לתת ראש ולשוב מצרימה, אין בכך עוד נפילה מתוך חולשה. הפומביות והיד הרמה בהם הדברים נעשים מלמדים על חתירה עמוקה תחת הרצון הא-לוהי ורצון להתנער ממנו. וזהו ההבדל בין חטא הנעשה בשגגה לחטא הנעשה ביד רמה ובפומבי. וכפי שאומרת כאן התורה: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ" (טו, ל). וזהו אפוא, לדברי הרמב"ן, הקשר לסמיכות הפרשיות.

וממצעד ה"נתנה ראש" של אז למצעדי ה"יד רמה" של ימינו. כאשר אופי המאבק הוא כוחני, מניפולטיבי, מוחצן והפגנתי, קל להבין שלא מדובר רק על בקשה להנהגה אחרת שתייצר שוויון זכויות, אלא על דבר מה עמוק יותר, והוא – פולחן חדש, עבודה זרה חדשה שמגמתה לחתור תחת כל סדרי החברה המקובלים. ולכן הדגל הצבעוני הזה הוא דגל אדום.