הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: יהושע הלוי

פרשיית הציצית, החותמת את פרשת שלח, נמצאת בתווך בין חטאו של המקושש לחטא קרח ועדתו. מן ההקשר מסתבר שנקבעה במקומה כדי להציע פתרון ודרך התמודדות עם פיתויי החטא והמרידה בה' ובמצוותיו.

התועלת הצפויה מקיום מצוות הציצית היא זכירת כל מצוות ה': "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". יש בראיית הציצית הבט של עידוד לקיום המצוות "ועשיתם אותם", והבט של שלילת העבירות: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

מתבקשת השאלה כיצד ממלאת הציצית את תפקידה זה. מדוע הטלת ציציות בארבע כנפות הבגד גורמת לכך שאנשים הלובשים בגד עם ציציות בכנפיו ימנעו מן העבירה ואפילו מהרהור עבירה.

חז"ל, כדרכם, ענו על השאלה הזאת בסיפור מעשה. מעשה באדם שהשקיע הון רב בכדי להגיע לעבירה, וברגע האמת, כשעמד להסיר את בגדיו, באו הציציות וטפחו לו על פניו. (מנחות מד ע"א). לדברי חכמים הדבר שגרם לו להירתע מן העבירה היא התזכורת שיש בציצית: "מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה אני ה' אלהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים". כאשר אותו האיש מסביר מדוע גרמה לו הציצית להימנע מן העבירה הוא מפנה אל הפסוק החותם את פרשת ציצית, הפותח וחותם במילים "אני ה' אלקיכם". משמע, שהציצית עצמה אינה מונעת את העבירה. הציצית אינה קמע המשפיע באופן מאגי על הלובש אותה.

פרשת ציצית מלמדת שהתרופה לחטא ולהרהורי עבירה נמצאת בזיכרון במובנו העברי המקורי. בתנ"ך, בסידור ובספרות חז"ל זיכרון מקביל ל"תודעה" או "מודעות" בלשון ימינו.

אדם חוטא כאשר הוא שוכח את ה', כלומר, ברגע שבו מציאות ה' אינה חיה בתודעתו. האדם נמנע מעבירה כאשר דמות ה' אלקיו עולה לתודעתו במלוא בהירותה.

כך לשונו של מדרש הגדול:

"וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם. מיכן היה ר' מאיר אומר ראייה מביאה לידי זכירה, וזכירה מביאה לידי עשייה. וכן אמרו חכמים כל מי שציצית בטליתו ותפלין בראשו ובזרועו מוחזק לו שלא יחטא. ר' שמעון אומר הרי הוא כמקביל פני שכינה".

מערכת המצוות כוללת מעשים רבים שייעודם להחיות את התודעה של מציאות ה', דהיינו, להזכיר את הקב"ה, בלשון התורה, התפילה וחז"ל. לעתים הן מזכירות מאורעות שמעידים על קיומו, כדוגמת המצוות הרבות שהן "זכר ליציאת מצרים", או השבת שהיא "זכר למעשה בראשית". ולעתים, התזכורת ישירה: הציצית מזכירה את ה' באופן ישיר. במדרש מסבירים שצבעי הציצית מזכירים את הים ותכלת השמים, ומתוך כך את הקב"ה עצמו.

קיימת גישה חינוכית אחרת, שגם יסודותיה בהררי קודש, אשר בבואה להתמודד עם העבירה והחטא, היא עוסקת ביצר הרע, ביעורו והעלאתו. גישה זו מניחה שבלב האדם יש יצר שמניע את התאוות והוא שמסית אותו לחטוא. לכן, כדי להימנע מחטא יש להיאבק ביצרים ולהתגבר עליהם.

לא כן הדבר בפרשת ציצית. היא אינה נאבקת באופן ישיר ביצרים. על פי פשט הכתוב, "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אינה מצות לא תעשה, אלא תוצאה של מה שקדם: "וראיתם אותו וזכרתם ... ולא תתורו".

בלשון המליצה של הרב קוק, הגישה של פרשת ציצית היא לגרש את החושך על ידי ריבוי אור, ולא על ידי הכאתו במקל.

הציצית משמשת בתפקיד המתריע, המחזיר את האדם למודעות ברגעים של שכחה עצמית ושכחת אלו-ה.

כיצד מתרחש הדבר בפועל?

אפשר להשתמש במשל קיצוני במקצת: שכחת ילדים ברכב. אין הורה שפוי בדעתו שרוצה במות ילדו או אפילו בכך שילקה במכת חום. השארת ילדים ברכב סגור היא תולדה של שכחה. קשה להבין איך הורים שוכחים ילד, קשה להבין איך הסכנה החמורה לא גורמת להורים להיזהר, ובכל זאת, התופעה חוזרת מדי קיץ, כמה וכמה פעמים. אנו שומעים רק על המקרים שבהם התרחש אסון לא עלינו או הצלה הירואית, מן הסתם קיימים עוד מקרים רבים, כהנה וכהנה, שאינם נודעים בתקשורת. לפעמים השכחה גמורה: ההורה יוצא מן הרכב בלא לזכור כלל שהניח שם ילד. אבל לפעמים קדמה פשיעה לאונס: ההורה יוצא "לרגע" מן הרכב כדי לקחת משהו מחנות, למסור חפץ, להביא את הילד האחר מן הגן, ואז, דעתו מוסחת, הוא מתעכב ושוכח.

המאמץ העיקרי שנעשה כיום כדי למנוע אסונות כאלה אינו בהסברה על ערך חיי הילדים ועל חומרת העבירה שבהשארתם. אין תועלת בהסברה שכזאת שהרי היא מוסכמת על הכל. המאמץ מושקע בפיתוח "ציציות": מוצרים שיזכירו להורים את הילד וימנעו את השכחההנוראה והקטלנית.

פרופ' יעקב מילגרום הראה שבעת העתיקה, עיטורים וקישוטים של כנף הבגד שימשו כסימנים מובהקים של מעמדות חברתיים. לדבריו, זו היתה גם המשמעות של הציצית, עיטור בכנף הבגד שהיווה סימן ותזכורת למעמדו ותפקידו של בן ישראל, שומר המצוות.

ככל שהסימן המזכיר הופך להיות חלק משגרה, התועלת שבו פוחתת. לכן, יתכן שלאורך זמן הציצית כבר אינה מהווה תזכורת ישירה, לא כמו הפעמונים המצלצלים במעילו של הכהן הגדול בבואו אל הקודששקולם נשמע ברמה. עם זאת, עדיין יש לה השפעה מסוימת. במודע או שלא במודע, על הזיכרון והתודעה העצמית של האדם. מעבר לכך, היא מהווה סמל והדרכה חינוכית לרעיון שהאדם צריך לעסוק תמיד בפיתוח התודעה והזיכרון של מציאות ה'.

תודעה כזאת אמורה להגן על האדם מהימשכות אחרי החטא, ולכן מצויה פרשת ציצית בחתימת פרשת שלח: אחרי פרשת המרגלים ופרשת המעפילים, פרשת השגגות: "וכי תשגו ולא תעשו" ופרשת המקושש. לעומת זאת, מרידת קורח ועדתו בפרשה הבאה אחריה אינה נובעת משכחת ה' אלא אדרבה, שם ה' שגור בפיו של קורח והוא מתמודד עם משה רבנו על ההנהגה, בהנחה ש"כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'".

המדרגה העליונה של תודעת מציאות ה' היא "שויתי ה' לנגדי תמיד".

זה הפסוק שבו פתח הרמ"א את חיבורו על השלחן ערוך. ר' יוסף קארו פתח את המסע אל ההלכה במילים "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" (שלחן ערוך אורח חיים א' א'). הרמ"א משלים ומסביר כיצד עושים זאת:

"שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, ... כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד".

ולוואי ונזכה לכך.

--

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג