הרב יואל קטן
הרב יואל קטן צילום: אתר ישיבה

הרב חיים ב"ר יצחק מוולוז'ין נולד בז' בסיון תק"ט בעיירה וולוז'ין שבבלארוס לא רחוק מגבול ליטא, על הדרך שבין מינסק בירת בלארוס לווילנא בירת ליטא.

הוא ידוע בעיקר כגדול תלמידיו של הגאון מווילנא וכמייסד ישיבת וולוז'ין, אך הוא פעל גדולות ונצורות בשטחים נוספים.

בילדותו עוד זכה ללמוד אצל רבי אריה ליב ממיץ ה'שאגת אריה' כשזה היה רבה של וולוז'ין, וכאשר היה בן י"ט עבר לווילנא ולמד במחיצתו של הגר"א שהיה אז בן מ"ח שנים.

לגר"א לא הייתה ישיבה ולא היו לו תלמידים במובן הרגיל של המילה, אבל הייתה קבוצה של תלמידי חכמים צעירים שסבבה אותו בעשרות שנותיו האחרונות, שמעה ממנו דברי תורה ואף שיעורים בכל חלקי התורה בנגלה ובנסתר וגם במקרא, ורבי חיים הוכר לגדול שבהם.

אחרי שש שנים בהן היה צמוד לגר"א נקרא בשנת תקל"ד לשמש כרב בעיר מולדתו וולוז'ין, ובתפקיד זה שימש מ"ז שנה עד לפטירתו.

בשנת תק"ס, מעט אחרי פטירת הגר"א בסוכות תקנ"ח, הרגיש צורך למלא את העולם תורה אחרי שכבה המאור הגדול רבו המובהק ורבן של כל בני הגולה הגר"א, והקים ישיבה בוולוז'ין, שבניגוד למוסדות לימוד אחרים שהתקיימו גם קודם בערים ובעיירות ובכפרים רבים בליטא ובכל העולם – המיוחד בישיבה זו היה שהיא לא הייתה ישיבה 'של' הקהילה, ומראש היא הייתה מיועדת לכל בחור וטוב מכל הארץ ואפילו מארצות אחרות, והיו בה סדרים מסוימים ודרישות לימוד שלא היו בישיבות אחרות.

ב'קול קורא להקמת הישיבה' שנשלח בעותקים רבים לכל רחבי רוסיה הגדולה וגם לארצות אחרות, שבו ביקש את עזרת הציבור היהודי לקיים את הישיבה ולבססה, כתב בענווה כי אינו ראוי להיחשב כתלמידו של הגאון מווילנה: 'ואנוכי שמעתי שנקרא עליי שם רבנו הגדול, וזכיתי להיקרא בשמו הטוב עליי לומר שאני תלמידו.

וראיתי חובה לעצמי להודיע בישראל נאמנה שכל האומר כן אינו אלא טועה גמור, כי במקצת הימים אשר זכיתי לשמש אותו לא זכיתי ממנו אלא לידע צורתא דשמעתא אחר יגיעה'...

בישיבת וולוז'ין למדו את מסכתות הש"ס לפי הסדר, שני דפים בכל שבוע. לא היו שם כיתות לפי גיל ושנות לימוד, אלא כל תלמידי הישיבה נכנסו כל יום לשיעורי ראש הישיבה או סגנו על סדר המסכת, ובשאר היום למדו כרצונם עם חברותות גם את המסכת הנלמדת בישיבה וגם במסכתות ובספרים אחרים. לא היה נהוג עדיין בישיבת וולוז'ין, כמו בכל שאר הישיבות, השימוש לא בפנימיה ולא בחדר אוכל, אלא התלמידים קיבלו בכל חודש סכום כסף שהיה אמור להספיק לשכירת חדר באחד מבתי העיירה וולוז'ין, והשכירות כללה שתי ארוחות ביום. כמובן שזה לא היה סידור אידיאלי והוא לא היה נוח מכמה בחינות, אבל לקח עוד שנים רבות עד שהשתרש המנהג שהישיבה בעצמה דואגת גם למגורים וגם למזון לתלמידיה.

ממעט התשובות ופסקי ההלכה שנותרו מאת רבי חיים מוולוז'ין רואים את גדלותו הענקית בתורה, שמתאימה לעדות בני הגר"א ותלמידיו האחרים שהוא היה בחיר התלמידים.

אולם לא זכו הדורות הבאים לראות ולהכיר הרבה מחידושיו ומפסקיו, כי כל הכתבים שהותיר אחריו והיו מיועדים לדפוס נשרפו אחר פטירתו באחת מהשריפות הרבות שאכלו מדי כמה שנים את בתי העץ של העיירה, וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'. אם היינו זוכים שכתביו היו ניצולים הוא היה נחשב ללא ספק אחד מגדולי האחרונים, גם בלמדנות וגם בפסיקת הלכה.

הוא היה כמו רבו הגר"א בעד עצמאות הפוסק בפסיקת ההלכה, וכך הוא כותב באחת התשובות שלו ששרדו: ' זה דרכי מעודי, אשר חנן ה' את דעתי לקיים מסברא דנפשאי - דילן היא, ואף אם כן אמצא בספר אחר - בר מזליה אנא, וכן אם אמצא בספר דרך אחרת אשר דרכו ירט לנגדי - אין דרכי להביא דבריו ולסתור אותם, והמעיין האמיתי יבחר דרך האמת, כי בתורה דכתיב בה אמת בלתי אל האמת עינינו'...

שוב בעקבות הגר"א הוא ראה חשיבות רבה ביֵדע תורני, בלימוד בקיאות מקיף, ולא החשיב את הפלפולים שאין בהם ממש אם אינן מכוונים לבירור הסוגיא ולבירור ההלכה. ללימוד מסוג זה כיוון את תלמידיו.

ספרו הידוע ביותר הוא הספר 'נפש החיים', שבו נמצא הבסיס המחשבתי, כשהוא מבוסס חלקית על תורת הנסתר, של מרכזיות לימוד התורה וההקפדה במצוות בעבודת ה' של כל יהודי, ובו גם תוכחה עדינה לאלו אשר 'קרבת אלוקים יחפצון' אבל אינם יודעים להקפיד על הדברים כראוי.

הוא מדבר שם על מציאות ה', על צלם האלוקים שבאדם, על משמעות התפילה, ועל החשיבות העצומה של לימוד התורה שהוא המחזיק את העולם כולו, ובלשונו: 'והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצה פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק וההתבוננות שלנו בתורה - כרגע היו נחרבים כל העולמות'...

הוא הדגיש את הצורך לדייק בקיום המצוות כמאמרן בלי להוסיף ולגרוע על פי הרגשותינו ושכלנו, והמשיל מי שמתפלל בכוונה עצומה אך אחרי זמן תפילה למי שנוטל לולב בכוונה עצומה אחרי חג הסוכות. ברור לכל מעיין שמדובר כאן בביקורת עדינה על החסידות, שהדגישה את עבודת הלב גם על חשבון הדקדוק בהלכה וההתמדה בלימוד תורה.

ויש כאן פלא, שבזה לכאורה רבי חיים לא התנהג כתלמיד הגר"א, והרי הגר"א היה ראש הנאבקים והרודפים את החסידים, ואיך זה שתלמידו מתייחס אליהם בעדינות ואפילו בחיבה ('אלו אשר קרבת אלוקים יחפצון' - במקום חרפות וגידופים)? יש לכך שני הסברים, שאולי שניהם נכונים: יתכן שבנקודה זו באמת רבי חיים לא קיבל את גישת רבו, ולמרות הערצתו חשב שעדיף לקרב את החסידים ולהוכיח אותם ולכוון אותם לדרך האמת מאשר להחרים אותם ולרמוס אותם ולהרחיק אותם.

אפשרות שנייה היא שגם הוא ניסה להיאבק איתם – אבל פחות הדגיש את המאבק הזה ופחות פרסם אותו, ואפילו קיבל תלמידים חסידיים לישיבת וולוז'ין. בכל אופן עובדה היא שלא מצאנו את רבי חיים חתום על אף אחת מהעצומות והחרמות נגד החסידים והחסידות, לא בחיי הגר"א ואף לא לאחר מותו.

מקום חשוב מאוד יש לרבי חיים בין מחדשי היישוב בארץ ישראל. הוא עצמו לא זכה לעלות ארצה, אבל היה מראשי המעודדים והמארגנים והתומכים והדואגים והמפרנסים, והמכריעים בכל מקרה של ספק שהתעורר אצל מנהיגי העולים לארץ מתלמידי הגר"א, עד שאפשר לומר שבלי תמיכתו ספק אם היישוב האשכנזי בארץ הקודש היה מחזיק מעמד. וזה שהיישוב האשכנזי של תלמידי הגר"א בערי הקודש ובעיקר בירושלים התעצם והתחזק משנה לשנה היה אחת הסיבות העיקריות להתפתחות היישוב כולו בשנים הבאות, עד שהגענו עד הלום.

אי אפשר שלא להזכיר במשפט אחד את אחיו הצעיר של ר' חיים, ר' זלמן, שהיה עילוי עצום ומיוחד ומבהיל גם בדור שלא מעט גאונים חיו ופעלו בו, והיה מתלמידי הגר"א הקרובים גם הוא, אלא שהוא נפטר בגיל צעיר. בכמה מקומות מזכיר רבי חיים את אחיו ר' זלמל'ה בהתפעלות ובגעגועים. לאחר פטירתו חובר על רבי זלמן הספר 'תולדות אדם', מעשה נדיר בתקופה ההיא.

ר' חיים נפטר בי"ד בסיון תקפ"א בן ע"ב שנה, כשהוא משאיר אחריו, חוץ מישיבת וולוז'ין שמכונה 'אם הישיבות' כי בזכותה נבנה עולם התורה בליטא ואח"כ בכל העולם, וחוץ מספרי 'נפש החיים' ו'רוח חיים' על אבות שהם ספרי יסוד תורניים, ומעט תשובות בספר 'חוט המשולש', גם משפחה שהייתה, ובמידה מסוימת הינה עד היום, 'משפחת האצולה' של עולם התורה הליטאי: בנו רבי יצחק מוולוז'ין שהיה ראש הישיבה וגדול רבני רוסיה ובנות שמהם נבנו בתים של תורה –משפחת סולוביצ'יק על גדוליה, הנצי"ב וצאצאיו, ועוד ועוד.

זכויותיו העצומות בהפצת התורה וביישוב הארץ תעמודנה לו לדורות עד ביאת הגואל ותחיית המתים.