לוחמות
לוחמותצילום: אביר סולטן, פלאש 90

תקדים שירות לוחמות במסגרות קרביות בצבאות שונים ובתקופות שונות, מועלה כאחד הטיעונים השכיחים בכל שיח, דיון או ויכוח אודות שילוב נשים כלוחמות בצה"ל.

אין עוררין כי נשים היו מעורבות כמנהיגות ולוחמות בתפקידים מבצעיים ומשמעותיים גם בהיסטוריה של בני עמנו. דבר ידוע הוא כי נשים שירתו ועודן משרתות בתפקידי לחימה במלחמות קשות וממושכות ברחבי עולם, במהלך ההיסטוריה האנושית כולה.

בין הדמויות המוכרות והידועות ששמן מוזכר בתדירות גבוהה, מאז ימי התנ"ך ועד לימינו אנו, ניתן למצוא דמויות מרשימות ומעוררות השראה כדבורה הנביאה שהנהיגה את עם ישראל בתקופת השופטים, יעל אשת חבר הקיני שחיסלה את סיסרא, חנה סנש וחביבה רייק מ"צנחניות היישוב", שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, זהרה לביטוב הטייסת שנספתה ב- 3.8.1948 ועוד.

כל אחת מהנשים ראויה להערכה על תרומתה, מסירותה והקרבתה בדורה למען עם ישראל. עם זאת ראוי להבהיר כי יש הבדל בין תפקידי לחימה שונים, לסיוע ללחימה ולפעולות מנהלה שכל אחד מהם הינו בעל מאפיינים ודרישות פרטניות משל עצמו. עוד יש לשים לב לתנאים ולהקשרים המדיניים - ביטחוניים בעיקר, ששררו בכל תקופה בה פעלו נשים בתפקידי לחימה פעילים, שלהשפעתם ניכרה משמעות כבירה על אפשרויות שילובן.

דוגמאות היסטוריות

אין עוררין על תרומתה של יעל אשת חבר הקיני שחיסלה במו ידיה את סיסרא, על אף שלא הייתה לוחמת מן השורה תחת פיקודו של ברק בן אבינועם, רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל. מעשיה של יעל אירעו בתקופה קשה לישראל עת שלט בארץ יבין מלך חצור באמצעות שר-צבאו סיסרא. בהיעדר מנהיג לישראל והפרעות שנעשו בעם, קיבלה דבורה הנביאה ששפטה את העם ציווי מהקב"ה ליזום מלחמה נגד מלך חצור. למדים אנו כי דבורה הנביאה שפטה והנהיגה את העם מכוח דמותה ואישיותה בתקופה כאותית של כיבוש זר ואכזר, ללא שנדרשה היא לשרת קודם לכן כלוחמת, מפקדת כיתה, גדוד או חטיבה, אך ידעה היא לגייס את ברק בן אבינועם שיעמוד לצדה ביציאה למלחמה.

הצנחנית הידועה ביותר בתולדות עם ישראל – חנה סנש ז"ל, מ"צנחני היישוב" שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית, מוזכרת אף היא רבות בהקשר הלוחמות. סנש צנחה בשטח הונגריה הכבושה כדי לסייע לפרטיזנים המקומיים אך נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג ב-7 בנובמבר 1944. לצדה של סנש ראוי לציין גם את חביבה רייק שהייתה חברת פלמ"ח ואחת מ"צנחני היישוב" שהשתתפה בניסיונות העזרה לקהילות היהודיות, לחיילי צבאות בעלות הברית ולכוחות המרד הסלובקי בסוף מלחמת העולם השנייה. חביבה סייעה ליהודים לשרוד ולמלט נפשם מהנאצים, סייעה בחילוץ טייסים שהופלו באזורה וריגלה לטובת מפעיליה עד שנתפסה והוצאה להורג עם חבריה ב-20 בנובמבר 1944.

גם ביחס לצבאות זרים בהם שירתו לוחמות ניתן לטעון כי התאפשר הדבר במספרים נמוכים משמעותית ביחס לגברים ולאחוז שלהן באוכלוסייה הכללית. זאת בנוסף לעובדה שהתאפשר הדבר בעיקר נוכח זמנים קשים ומציאות מורכבות במיוחד ששררה באותה עת.

רבים מביאים כדוגמא את תרומת הלוחמות בזמן מלחמת העולם הראשונה והשנייה. אמנם היו נשים רבות ששירתו בצבא, אך בצבאות בעלות הברית רובן לא שירתו כלוחמות הנושאות נשק ומסתערות, להבדיל מהצבא האדום שמיצה את כל המשאבים שעמדו לרשותו, כולל המשאב האנושי- נשי, בכדי לבלום את התקדמות האויב בשטחו. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירתו יותר מ 6,000 נשים לוחמות בצבא הרוסי האימפריאלי, במלחמת האזרחים ברוסיה (נכון לשנת 1920) הצליחו הבולשביקים לגייס לשורות הצבא האדום כ-66,000 נשים לוחמות ובמלחמת העולם השנייה נשלחו לחזית כ־800,000 לוחמות סובייטיות. אלו שירתו במגוון תפקידים כצלפיות, לוחמות, טייסות ועוד.

בין הדמויות הנשיות המשמעותיות ששירתו בצבא האדום בתקופת מלחמת העולם הראשונה נמנית מריה בוצ'קריובה שהייתה גם למפקדת גדוד לוחמות. מריה התגייסה לגדוד מילואים עמו לחמה בחזית ולמרות שנפצעה מספר פעמים התעקשה לחזור ולהילחם: "חריקת הפגזים ושריקת הכדורים היו בדמיוני למוזיקה", כך סיפרה.

היא מתארת את שנות הלחימה שלה לצד הגברים כ"שנים גבריות", בה הנשיות עולה רק פעמים מעטות על פני השטח. לקראת שחרורה מהשירות הצבאי עקב מוטיבציה נמוכה ותסכול כללי, העלתה היא את ההצעה להקים גדוד נשים שיישלח לחזית כדי "להוות דוגמה לצבא ולהוביל את הגברים לקרב". כך הוקם לו 'גדוד המוות' הנשי שקיבל את ברכת שר המלחמה קרנסקי ובמאי 1917 התגייסו לשורותיו כאלפיים מתנדבות.

בגדוד הונהגה משמעת ברזל שגרמה לפרישת נשים רבות ולגירושן של אחרות, כ-500 הנותרות נשלחו לחזית המערבית בחודש יוני של אותה שנה. במסגרת 'הרוח גברית' בה דגלה מריה כחלק משיטת פיקודה, היא אסרה על קיום כל סממני נשיות: שיער הנשים נגזז וכל התנהגות שנתפסה כבלתי הולמת הייתה עילה לסילוק מהגדוד. מריה הצליחה לקדם את מטרותיה ולהיחלץ בשלום ממצבי עימות מול בכירים ממנה בזכות סלחנות יתר מצד גברים, בנצלה לטובתה תפישות ונורמות שהיו נהוגות כלפי נשים.

תומכי 'גדוד המוות' שקיוו בשעתו כי מראה הנשים הלוחמות יעודד את הגברים לצאת למערכה וכי לוחמים יימנעו מישיבה בשוחות שעה שהלוחמות יסתערו על האויב- התבדו. "הייתה זו אשליה, והתפכחותי לא איחרה לבוא", אמרה מריה לאחר שנוכחה לדעת שרוב הגברים נשארו במקומם בעת שהגדוד שלה יצא למתקפה הראשונה שלו בתחילת יולי 1917. מריה מתארת עצמה בזמנו כמי שששה אלי קרב גם כשחיילים אחרים היו משוכנעים שהמתקפות על השוחות של הגרמנים חסרות תוחלת.

היא טענה שיצאה למתקפה אף כשנראה שרוב הגברים לא יצטרפו, מה שגרם לגדוד שלה לספוג אבדות בנפש ולחזור לעמדותיו המקוריות עם עשרות פצועות. ועם זאת, מי שנהגו בדרך הראויה היחידה היו היא והנשים שעליהן פיקדה – ולא הגברים קרי הרוח והרציונליים, שנשארו מאחור. הגברים הפקירו את רוסיה; הנשים יצאו לקרב אבוד מראש במאמץ לשמור על כבודה לנוכח פני האויב- כך טענה. הקרבתן של נשות 'גדוד המוות' לא עשתה רושם על החיילים בחטיבה, הם המשיכו להטריד ולגנות את הלוחמות שנשארו בחיים. אחרי מהפכת אוקטובר 1917 קיבלה מריה מפטרוגרד מברק שהורה לה לפרק את הגדוד.

המתקפה הנאצית על ברית המועצות נפתחה ב–22 ביוני 1941, במסגרת "מבצע ברברוסה" ותפסה את סטלין לא מוכן למלחמה. עת התעשת הורה הוא על תגובה, אך לצבאו חסרים היו משאבים רבים כדי להתמודד עם האויב הנאצי. במסגרת מיצוי המשאבים והגיוס הכללי למאמץ המלחמתי גויסו לוחמות לצבא למגוון תפקידים ובהם גם נהגת הטנק מריה אוקטיברסקאיה שהפכה לגיבורה לאומית. לאחר מאמצי השכנוע של הטייסת מרינה רסקובה ובאישורו של סטלין הוקמו שלוש טייסות קרב. רסקובה שאף פיקדה על אחת הטייסות נהרגה באחת מטיסותיה המבצעיות בשנת 1943 בהיותה בת 31 והפכה לגיבורה לאומית, לצידה שרתו עוד שתי מפקדות טייסות יהודיות שזכו לעיטורים: פולינה גלמן ולידיה ליטבק שנהרגה ב–1 באוגוסט 1943.

אג'נדה או עיקרון?

ההיסטוריה מלמדת כי בתקופות בהן שררה מלחמה ממושכת ועקובה מדם, מיצו מדינות וחברות לוחמות את מירב משאביהן, ובכלל זאת גייסו נשים ללחימה. ניכר כי אותן נשים תרמו את חלקן למאמץ כמיטב יכולתן ואף זכו לאותות הערכה לא מעטים בשל כך. אך אם כך הוא הדבר- מדוע זה לא נמצא לנכון להמשיך את שירותן כלוחמות כמעשה שבשגרה, גם בהעדר מצב מלחמה קיומית, ממושכת ואכזרית? מדוע זה רק במצבי קיצון של מלחמות ממושכות, כבסוריה שם נלחמות הנשים הכורדיות, נמצא לנכון לשלב נשים כלוחמות בחזית? בכל מצב אחר הרי נעשה הדבר שלא מתוך הכרח קיומי והרגל של שנים, אלא מתוך אידאולוגיה ליברלית ונאורה, או אג'נדה שנכפית על הצבא, לכאורה.

ברוח תהיות אלו, הדוגמאות המוזכרות והרציונל בו דבקים התומכים באג'נדת שילוב נשים כלוחמות בכלל היחידות הקרביות, ניתן לשאול ולבחון את הצורך בשילובם של קשישים, מבוגרים ואף ילדים במלחמות ועימותים ממושכים בין חברות אנושיות ומדינות.

בעת מלחמות קשות וממושכות עושות חברות ומדינות שימוש בילדים לצרכי לחימה בכל העולם. כך היה בלבנון עם ילדי הRPG, בווייטנאם נגד האמריקנים, במלחמת איראן –עיראק, במדינות אפריקאיות ועוד. מבחינה צבאית, ילדים עשויים להוות תוספת כוח אדם לוחם משמעותית בשל זריזותם ונכונותם ליטול סיכונים מוגברים בהעדר מודעות לסכנה, במראם התמים שאינו מעורר חשד ומפאת היכולת המוגבלת למצות עמם דין. עם זאת ברור הדבר למרבית המדינות בעולם, כולל אלו המונהגות על ידי קיצונים, שאין תוחלת והכרח לדבר בחלוף מצב הסיכון לקיומה של המדינה ולעתידה של חברה העומדת בפני תבוסה וכליה.

בתולדות עמנו מוכר סיפור נפילתו של טוראי ניסים גיני ז"ל במלחמת העצמאות. ניסים נפל בעת מילוי תפקידו כרץ- קשר בעיר העתיקה והינו צעיר הנופלים בצה"ל מאודו: "משהחלו הקרבות התנדב, כעשרות חבריו הקטנים, להגנת עירו ומולדתו ותבע תפקיד. באין טלפונים ומכשירי-אלחוט לקשר בין עמדות-המגן שבסמטאות הפתלתלות, הוטל עליו לשמש מקשר בין עמדה לעמדה ואת תפקידו זה מילא באחריות ובנאמנות של מבוגר בתוך ברד כדורים ורעמי פצצות. באחרונה אף ביקש אקדח, למקרה שערבי יבוא מולו... אך לא קיבל. ביום 27.5.1948, בעת נפילת אחת העמדות בידי האויב, נפצע קשה ואחרי יום של מכאובים מת ביום י"ז באייר תש"ח 26.5.1948. נקבר בעיר העתיקה. בן עשר שנים היה במותו, הצעיר בחללי מערכות ישראל". ניתן להעריך, כי למעלה מ- 600 ילדים נטלו חלק במלחמת העצמאות או בסיוע לכוחות המגן. מתוכם נפלו לפי התיעוד הרשמי 104 ילדים אליהם יש להוסיף שתי ילדות מהלח"י שנפלו לפני המלחמה, נער נוסף מאצ"ל ועוד שבעה חללים הקבורים בהר הרצל, ששמותיהם לא מופיעים בספר 'יזכור'. מספר הילדים שנפלו במלחמת העצמאות עומד על 114, שהם כ-2 אחוזים מסך הנופלים במלחמה.

השתתפות הילדים במלחמת העצמאות נחלקת לארבע תקופות: תקופת המאבק שקדם למלחמת העצמאות; מלחמת העצמאות עד להקמת המדינה; מלחמת העצמאות עד ליום הקמת צה"ל; ומלחמת העצמאות מאז הקמת צה"ל ועד לסיום המלחמה. כשליש מבין הנופלים הצעירים נהרגו בתקופה הראשונה למלחמה, שבמהלכה התנהלו הקרבות הקשים בירושלים ובדרך אליה. נערים רבים נפלו בקרבות הבלימה בעת פלישת צבאות ערב. יתכן שהמספר הרב יחסית של הנופלים לאחר הקמת צה"ל נובע מהעובדה שחוילו מאות נערים שהשתתפו כבר בלחימה בחזיתות השונות, וביניהם גם ילדים ממש.

בין הסיבות להתגייסותם של הנערים והילדים למלחמה, מעבר לצורך הקיומי שהתהווה, עמדו גם מניעים אידיאולוגיים - לאומיים וסיבות אישיות שונות שהמשותף להן היה גודל השעה של הקמת מדינה עצמאית לאחר שואת העם היהודי. לא מן הנמנע כי היבטים חברתיים ותחושת היוקרה וההערכה של הסביבה היו בעלי משקל בגיוס הצעירים, אך בל נשכח את העובדה כי התאפשר הדבר מלכתחילה עת נוצר הצורך, ולא להיפך. גיוס הילדים והנוער לא נבע רק מרצונם של הצעירים, אלא נעשה מאמץ לגייסם גם על ידי המחתרות בהיותם כוח נדרש בתוקף הנסיבות וכישוריהם. תנאי המצור בעיר העתיקה בירושלים הביאו למעשה את תושבי הרובע היהודי למצב של לחימה והתגוננות מחוסר ברירה. הילדים ובני הנוער נרתמו למשימות ההגנה כמתואר בספר "ירושלים העתיקה במצור" בהוצאת מערכות: "הילדים, מגיל שמונה עד שש-עשרה, אשר סיפקו לעמדות מזון ותחמושת, העבירו פקודות והודעות, ביצעו בכל מצב – ואף המסוכן ביותר, עבודה עצומה באומץ ובגבורה, שלעתים רחוקות נראה דוגמתן בין החיילים. ילדים-קשרים אלה נפצעו וגם נהרגו. לכולם התהילה!".

כאמור, ביום הקמת צה"ל התחיילו הנערים, שהשתייכו עד לא מכבר לארגונים ולמחתרות הלוחמות, באופן אוטומטי ונשלחו כלוחמים מן המניין לחזית ללא התייחסות לגילם. הצורך וההכרח הכריעו, לא האג'נדה!

תהיות, מסקנות, סיכום והמלצות

"זמנים קשים דורשים החלטות קשות ומעשים קיצוניים" – זהו בפשטות רבה ההסבר לגיוסן של נשים בהיקפים נרחבים כלוחמות בצבא ברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה, וכלוחמות כורדיות במלחמה בדאעש ובטורקיה בעת האחרונה. זהו ההסבר לגיוסם של ילדים ללחימה בעת מלחמת העצמאות וכעת לגיוסם של גברים מבוגרים למלחמה באוקראינה, בה משום מה טרם נראו גדודי לוחמות בחזיתות, אלא רק בודדות שגם לגביהן ישנן הסתייגויות.

שילוב נשים כלוחמות ביחידות קרביות ארע עד לעשורים האחרונים בעיקר בכפוף למצבי מלחמה כוללת, בהן נדרשו חברות ומדינות לגיוס מירב משאביהן והונן האנושי בכדי לשרוד ולנצח. הכלל היה ברור- לנצח כדי לשרוד!
מעת שהוסר האיום הקיומי חזרו סדרי עולם למקומם ויחידות בהן שולבו נשים כלוחמות פורקו ברובן, למעט במדינות כצפון קוריאה שעדיין חשה מאוימת באופן קיצוני למרות שהמלחמה שם הסתיימה בשנת 1953, גיל הגיוס והשירות לא שונה ואין גיוס ילדים וזקנים נחשב כמעשה מקובל שיש לעודד.

"מקרים קשים מולידים הלכה גרועה, אך הלכה גרועה מולידה מקרים קשים"- צבאות בהם שולבו לוחמות בעת מלחמה, לא מצאו מקום להמשיך ולשלבן על בסיס קבוע כלוחמות מן המניין בימי שלום ושגרה, על אף תרומתן למאמץ המלחמתי של האומה. האם היו לכך סיבות טובות ומחשבה הגיונית ומקצועית בבסיסה? האם ישנן משמעויות הנוגעות להיבטים מבצעיים, חברתיים, תרבותיים, פיזיולוגיים ואחרים שמן הראוי לקחת בחשבון בטרם קבלת החלטה המונעת מאג'נדה המבוססת על ערך השוויון, לכאורה? האם יש מקום למחשבה עמוקה ודיון מהותי ומקצועי יותר מאשר ההתעסקות בעיקר ברובד הפיזיולוגי הגלוי כמסת הגוף של האישה וביכולתה לרוץ ולעלות מתח, זאת ללא הבנה מעמיקה בשונות מערכות השלד, השרירים ויתר האיברים הפנימים?

מדינת ישראל לא נמצאת תחת איום קיומי המצריך גיוס של לוחמות לכלל יחידות הצבא הקרביות. צה"ל חייב וצריך לגייס נשים למגוון רחב של תפקידים בהיותן חיוניות לתפקודו ומעצם היותן מכפיל כוח בעל יתרונות רבים. עם זאת יכול הצבא להרשות לעצמו לגייס נשים כלוחמות במערכים מסוימים ובנפרד מאוכלוסיית הלוחמים, בהן ימוצו כישוריהן על בסיס מאפייניהן ושונותן הרלוונטית ביחס לאתגרים ולמשימות הצפויות, ללא צורך ביצירת תחרות מלאכותית ומיותרת המונעת מניסיון נואל להשוות יכולות בינן לבין גברים.

קיומה של ההלכה לפיה ערך השוויון הוא שיוביל את שילובן בכלל המערכים במקום ערך הניצחון לכאורה, עלול להיות הרה אסון ובעל השפעה מרחיקת לכת על הצבא, החברה והמדינה במובנים רבים. לדבר עלולות להיות השלכות על בריאות המשרתים, ביטחון ושלמות המסגרות, מסוגלות וכשירות היחידות הנדרשות לעמוד במשימותיהן באופן המיטבי, ללא הנחות במדדים הנדרשים וללא הנמכת ספים מקצועיים או קירות במסלול המכשולים.

עד כה ולאחר ניסיון קרבי של מאות ואלפי שנים במערכות רבות וקטלניות, לא נמצאה ההצדקה המבצעית והמקצועית לייצר מציאות חדשה שתגרום לצבא לשלב נשים לוחמות בכלל היחידות הקרביות, כדבר הכרחי שנחוץ גם בימי רגיעה. נראה שערך השוויון המוחלט והבלתי מתפשר מסית את מצפן הניצחון ומערער על הניסיון הקרבי האנושי המצטבר, על המוסכמות הבסיסיות האנושיות ואולי אף על השכל הישר וההיגיון המסדר.