"זו לא שביתת מורים, זו שביתת חמורים", אמר לי חבר שפגשתי בדרך לתפילת שחרית. ההודעה על שביתה במוסדות החינוך, עיצבנו מאוד את הבחור.
בטוב טעם הסביר לי מדוע מערכת החינוך צריכה שינוי מהיסוד ולא כסף למשכורות והלין בקול על התנהלות ביריונית של המורים וידם הארוכה - הסתדרות / ארגון המורים.
אז נכון שהמציאות של שביתה מאוד מעצבנת ומפריעה לשגרת החיים, אבל הרי זו מטרתה וכוחה.מערכת החינוך נמצאת במקום לא טוב, וצריך לטפל בדבר לפני שנגיע לנקודת האל - חזור.
מורים צעירים לא מגיעים או עוזבים את המערכת בשנות ההוראה הראשונות, מעמד המורה בשפל (תחשבו רגע את מי אנחנו מרימים על נס: איש ההייטק / עו"ד עם הטסלה החדשה שקנה? קצין בקבע עם הדרגות וההטבות? או את המורה של בנינו / בתנו שאנחנו טורחים להסביר שמסיימים כל יום מוקדם וזוכים לימי חופשה מופלגים מבלי לראות עם מה הם מתמודדים ביום יום בכיתה ובהכנה בלילות), כוחו של התלמיד בעידוד הוריו הפך למפלצתי, הדרישות מהמורה להיות טכנולוגי / דיפרנציאלי / משלב / מתוקשב ומחושב, הפכו להיות בלתי אפשריות.
אז נכון, החופשות של מערכת החינוך לא תואמות למשק בישראל, וישנם מורים לאים ושחוקים שכבר לא עושים מלאכתם נאמנה ועוד ועוד. אולם כל הטענות הללו לא מקהות כלל את הצורך בתיקון המערכת, הן רק מחזקות אותו.
באידיאל השביתה, המורים יזעקו, האוצר יסרב, המורים יפגינו וישבתו, האוצר יציע רעיון לשיפור וידרוש רפורמה, המורים יסכימו לחלק, האוצר גם יסכים לחלק, יחתמו הסכם ונתקדם עוד צעד אחד לתיקון המערכת.
השביתה הזו היא האינטרס שלנו כחברה, כמדינה, כהורים וכתלמידים.
ישנה בדיחה מפורסמת על אדם שניסה לחסוך בכסף ולכן החליט לקצץ במנת האוכל היומית של חמורו, בכל יום הוריד האיש מעט מהכמות שנתן ביום הקודם, לאחר כשבוע מת חמורו, הצטער האיש מאוד ואמר לעצמו: "כמעט הרגלתי את החמור לא לאכול בכלל, ושניה לפני הוא מת לי, איזה פספוס".
אז חבר יקר, אתה יכול לקרוא למורים חמורים, אבל אם תפסיק לעזור לחמור הזה להתקיים, תשאר גם בלי חמור, ותגלה שלסחוב על הגב לבד, זה הרבה יותר קשה.
הרב שאול עבדיאל, איש חינוך ור"מ בישיבה לשעבר.