עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

תינוק בן חודשיים בעגלת שכיבה משובצת. מוצץ, טיטולים ומגבונים, טייפ מנהלים קטן, עט ומחברת. אני נוסעת לפדואל, לריאיון הראשון שלי בעיתונות הכתובה, לעיתון 'בשבע'. הדרך מתעתעת. הנוף יפהפה וכמעט משרה שלווה, אבל אין לדעת מה מסתתר מאחורי הגבעות המוריקות של השומרון. מאין תצוץ חוליית המחבלים הבאה. יום אחרי יום אחרי יום צוררים העיתונים בדפיהם תמונות של נשים, גברים וילדים. סיפורי חיים של מי שהיה ולא יהיה עוד.

השנה היא תשס"ב. ימי האינתיפאדה השנייה. בעוד כמה רגעים אתייצב בהיסוס מול הדלת של משפחת שפירא ואיפגש עם רבקה, אם לשמונה, שקמה כמה ימים קודם מהשבעה על בעלה, ראש ישיבת ארץ הצבי בפדואל. הרב אלימלך, אלי, נרצח ביריות בדרך ללימוד הלילי שלו אצל הרב אשלג בבני ברק. בראייה לאחור זה נשמע צעד גדוש תעוזה. להיכנס לקודש הקודשים של משפחה, אל תוככי הכאב הטרי שלה, בריאיון ראשון, בוסרי וירוק? יש דברים שעושים רק בגיל מאוד צעיר, בלי להבין את המשמעות של שכול ואלמנות ואת גודלו של האיש. חזרתי נפעמת מרבקה ומהרב אלימלך. קלטת ניגוני חליל הצד שלו התנגנה בבית שלנו תקופה ארוכה.

התינוק ההוא חגג השבוע עשרים (מזל טוב, נשמה), ואני, שהגעתי לכאן בגיליון השלישי או הרביעי (פעם עוד נבדוק את זה), חוגגת איתו ועם העיתון שמציין אלף גיליונות, כלומר שני עשורים.

התינוקות למדו לבכות עם הצלצול

בראשית הדרך היה חיפוש: מי אנחנו ומה הגענו לעשות, וגם פליאה גדולה על ההתקבלות המהירה של העיתון. השטח היה כל כך צמא לו. 'בשבע' היה גשם מבורך שמגיע אחרי שנות בצורת, כשהאדמה מבוקעת וסדוקה. מים צוננים על נפשות עייפות, מרוטות מאובדן ושכול ופחד, ולא פחות מכך - מדמוניזציה מתמדת, מסיקור לא הוגן, מחד־צדדיות. פתאום היה עיתון שחולק בחינם, הגיע לכל בית בריכוזים הדתיים מהצפון הרחוק ועד אילת, ונתן מראה לקושי, מקום לצמוח מתוכו ותחושה של בית.

גם לי היה העיתון הזה לבית. ילדתי שני ילדים לפניו וארבעה ילדים תוך כדי הכתיבה בו. כל אחד מהם היה איתי בבית במשך שנה, והם למדו מהר מאוד לבכות בכל פעם שהטלפון צלצל. אני זוכרת את הראיונות לפי ההריונות או לפי הסצנות שעשו התינוקות הרכים שהבאתי איתי. לא אשכח את המפגש עם הסופר הרב חיים סבתו. נכנסנו לביתו: העורך וסגן העורך דאז, בעלי שהגיע לשמור על התינוק הרגוע בדרך כלל, התינוק עצמו ואני. חתיכת חבורה. השיחה החלה לקלוח והחמוד הרים קולו בצרחות אימים. בעלי ירד איתו למטה והנ"ל, שכנראה לא אהב את רחובות מעלה אדומים, העלה את הטון. הריאיון היה מרשים, גדוש בכנות ובענווה של איש תורה ברוך כישרונות. לצד גודלה של האישיות שפגשתי, חקוקה בי הפדיחה של הילד המתוק הזה שהפך מזמן לנער טוב לב.

'בשבע' קיבל בברכה את בניין הבית שלי. במשך שנים רבות כל ציר שאולי בישר לידה, כל משבר רפואי של הילדים, כל צורך משפחתי נענה בהנהון: קחי לך כמה זמן שאת צריכה, אנחנו כאן. משפחה ובריאות הם הראשונים במעלה.

זה קרה לא רק כשרציתי לגדל, אלא גם כשרציתי לגדול בעצמי. שלושה ספרים כתבתי בשנות הכתיבה בעיתון. פרויקטים שמצריכים משאבי נפש וכוחות וזמן וריכוז. בכל פעם מחדש קיבלתי מהעורך, עמנואל שילה, את ברכת הדרך, למרות שלא היה קל לאפשר לי ללבוש גלימת היעלמות ולא לכתוב, ולא להיות חלק מהמערכת. לתפוס מרחק כדי לחזור אחר כך עשירה יותר בידע, ביכולות ובנפש.

במשך שנים השתדלתי להיות צינור לסיפוריהם של אחרים, לספר על חוסרים בחברה שלנו או להוסיף מעט שמן למדורה מבורכת שרק התחילה לבעור. להפנות את הפנס למקומות חשוכים ולהצביע על תופעות שצריך לשנות או למגר.

יותר משלוש שנים אני גם כותבת כאן טור אישי. מניחה חוויות ותהיות שלי ונפגשת איתכם באופן הכי אישי והכי פומבי שיש. זו חוויה נדירה ומתנה נפלאה. האפשרות לכתוב מה שאני חושבת בחדרי הלב הכמוסים ביותר ולמצוא שותפים ושותפות לתחושות האלה שלי, היא פלא גדול שלא נרגעים ממנו. לפעמים אנשים לא מסכימים איתי בכלל, תמהים על מה שכתבתי או כועסים. וגם זה משמח אותי. באמת.

הלוואי שהיה אפשר לשוחח דרך דפי העיתון. לנהל שיחת המונים של עשרות אלפי קוראים, שכל אחד מקשיב ומדבר, ויחד מלבנים את הנושאים שעל סדר היום, שעל סדר הלב. אני יכולה רק לדמיין כמה טוב היה נולד משיחות כאלה, כמה יוזמות לעשייה. אני ממש מודה על כל תגובה, על המסכימות, על המוסיפות, על המדייקות ועל החולקות. אני לומדת מכולן והן מזכירות לי שבקצה ה־send של המייל שלי יש המון המון זוגות עיניים של אנשים עמוקים, מעניינים וחושבים.

המהפכה קרתה מהר

אבל בינינו, המקלדת היא כבר לא רק של העיתונאים. היא של כולכם, וכמו שכבר כתבתי לא מעט פעמים (ואמשיך לכתוב) - אני מעודדת את כולכם להשתתף בכיכר העיר הזאת של הרשתות החברתיות. בואו להשתתף בשוק הדעות, להביע את העמדות שלכם, לקרוא דעות של אחרים, להיות שותפים בשיח. כי אם פעם היה אפשר רק להתעצבן על החדשות או לזרוק בזעם את העיתון, היום האפשרות להשתתף בשיח ואולי אפילו לשנות אותו מונחת לכל אחד בקצה האצבעות.

מאז שהתחלנו את הדרך ב'בשבע', הרבה השתנה כאן. מהפכות, כמו שאומרת חברתי חן ארצי סרור, דווקא קורות מהר ולא לאט כפי שאנחנו נוטים לחשוב. תוך שני עשורים קמו בתי ספר גבוהים דתיים לאומנות פלסטית ולמוזיקה ולתיאטרון. תוך שני עשורים היצירה הלאומית והדתית התחילה להבשיל, ופירותיה מתוקים. תוך שני עשורים הפכנו ממיעוט רמוס למיעוט שהוא חלק מהאליטה. צריך להפנים את זה, ולהתייחס לעצמנו וגם לעולם שמסביב לפי הסטטוס החדש. בלי רגשי נחיתות, בלי רגשי אשמה, כן מתוך אחריות לא מתנשאת, אלא אוהבת. זו נקודת מוצא לפעולה אחרת בעולם.

ורגע לפני פרידה (עד הגיליון ה־1,001): תודה גדולה לכל האנשים שנמצאים מאחורי הדפים האלה שאתם מחזיקים ביד. ששמם חתום ביבשושיות־מה בדף רשמי בעיתון, אבל הם נותנים את הלב כדי שאתם תוכלו לקרוא ואנחנו נוכל לכתוב: לעורך עמנואל שילה ולסגנית העורך חגית רוזנבאום, שעוברת על מילותיי בכל שבוע. לעורכת הלשון אפרת פוקס, ולמי שמחליפה אותה בחופשת הלידה ברית נחמני, שהן יועצות וחברות. לעדי דוד שאיירה את טוריי עד היום בעין טובה, והיא חברותא לטורים וליצירתם. לגרפיקאיות המחוננות, לאנשי השיווק שבלעדיהם כל זה לא היה קורה, כי אם אין פרסומת אין מילים. למחלקת ההפצה שמביאה את כל הטוב הזה ליעדו, וכמובן להנהלת העיתון דודו סעדה ודודי פינקלר. לכל מי שלא הוזכר בשמו אבל עובד קשה כאן איתנו. תודה!

לתגובות: [email protected]

***