ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלרללא קרדיט צילום

חופש הביטוי והעיתונות הוא אחד מיסודות הדמוקרטיה. האפשרות להביע דעה חופשית ללא מורא ופחד נכללה בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית. תומס ג'פרסון (1826-1743), מהאבות המייסדים של ארצות הברית ונשיאה השלישי, הגדיל ואמר שאם היה עליו לבחור בין שתי אפשרויות - ממשלה ללא עיתונות חופשית או עיתונות חופשית ללא ממשלה - הוא היה בוחר באפשרות השנייה. זוהי אולי גוזמא שנונה, אך היא מלמדת על חשיבות העיתונות החופשית בעיני אחד ממייסדי הדמוקרטיה המובילה בעולם.

ייתכן כי דברים אלה זרים לאוזניים ישראליות. רבים הם אנשי שלומנו הרואים את "התקשורת" – בצדק מסוים – כ"תקשורת עוינת" שבמקום להגן על חופש הביטוי, משמשת כלי שרת בידי אליטה המכתימה כל דעה שאינה לרוחה כפשיזם וגזענות. אולם אל לנו להתבלבל בין קלקול נקודתי, חמור ככל שיהיה, ובין המישור העקרוני. עיתונות חופשית המבוססת על כתבים מקצועיים ותחקירנים אמינים, ובכללם גם כאלה המביעים עמדה פוליטית, הייתה ונשארה כלב השמירה של הדמוקרטיה. זה נכון גם היום, בעידן שבו כל אחד יכול להציג את הגיגיו ברשתות החברתיות.

בהקשר זה ברצוני להעלות על נס את תרומתו לחופש הביטוי והעיתונות של העיתון 'בשבע', החוגג בימים אלו עשרים שנה להיווסדו ואת גיליון האלף. אתחיל בשורה התחתונה, מהזווית האישית שלי: 'בשבע' הוא העיתון היחיד שמסכים לפרסם את מאמריי. אשתף את הקוראים בתהליך שעברתי: אינני עיתונאי במקצועי, ופרנסתי ועיקר עיסוקי מצויים במקום אחר. בשנים האחרונות התחלתי לכתוב מאמרים פובליציסטיים העוסקים בנושאים אקטואליים שונים, ובהם תרבות הלהט"ב. אולם כתיבה לחוד ופרסום לחוד: פניתי למספר עיתונים ונעניתי בשלילה או בהתעלמות. עם זאת, העיתונים ואתרי האינטרנט שסירבו לפרסם מאמרים מסוימים שלי, לא סירבו תמיד. מאמרים אחרים, שבהם הבעתי דעה בנושאים פחות נפיצים, או לחלופין מאמרים שבהם הצגתי סוגיה היסטורית כלשהי, דווקא כן התקבלו. פה חשדתי. עלה מזה ריח חריף של צנזורה על דעות שאינן פוליטיקלי קורקט. אני מעז להעיד על עיסתי ולומר שמאמריי אינם מתלהמים, ואני משתדל להיות בהם ענייני ולנמק את עמדותיי – ולמרות זאת, בפרט החלק העוסק בתרבות הלהט"ב נותר מסורב פרסום במדורי הדעות של העיתונים, אף כי ניסיתי שוב ושוב.

אני כמובן לא היחיד, אלא מייצג קבוצה שלמה של כותבים שרבים מהם מוכשרים ממני, אך כמעט ואין להם אפשרות לפרסם את דעותיהם בעיתון – למרות שלמיטב הבנתי דעותיהם משקפות את דעת הרוב, בוודאי ובוודאי את הרוב בין שלומי אמוני ישראל. לא רק בעיתונות, אלא גם באתרי החדשות הגדולים (חוץ מאתרים מגזריים), ועוד יותר בערוצי הטלוויזיה המובילים, בתחומים מאוד מסוימים דעת הרוב במדינת ישראל מובאת רק בשוליים או מוצגת כקריקטורה, בעוד הדעות המוצגות שם בנימה מתנשאת של קונצנזוס כלל־עולמי הן לאמיתו של דבר דעת מיעוט.

חוסר הפרופורציה בין דעת הקהל (public opinion) והדעה שזוכה לפרסום בתקשורת (published opinion) הוא סכנה אמיתית לדמוקרטיה. המטרה הברורה של תמימות הדעים הדכאנית בתקשורת בכמה מנושאי הליבה של החברה, היא הפחדה: אם "כולם" (בתקשורת) חושבים אחרת ממני, אזי כנראה אני טועה ועליי להתיישר, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר – כדי לא לפספס חלילה את רכבת "הדעות הנכונות". ניסיון זה של ה־published opinion לרמוס את ה־public opinion אינו תופעה מקומית. הוא הביטוי הבולט ביותר של תרבות הביטול (cancel culture) הבינלאומית המתיימרת לתקן עולם במלכות הקִדמה המדומה, ולשם מטרה קדושה זו מכתימה כלא לגיטימית כל דעה שאינה מקבלת את חותמת הכשרות של נציגי הפרוגרס העולמי.

והיא לא תצלח. אין לי ספק שמצג השווא השערורייתי של בית המדרש הניאו־מרקסיסטי העומד בבסיס הפרוגרס יתאדה בסופו של דבר. עלינו לשבור את תקרת הזכוכית (דבר שהוא באופנה היום) של תקשורת הרואה את תפקידה העיקרי במיגור דעת הקהל הקיימת והחלפתה בסט חדש של "דעות נכונות".

כאמור, בנוף העיתונות המודפסת, 'בשבע' מתנוסס מעל כולם בתור הבמה הראשית (לצד במה חשובה נוספת, 'עולם קטן', המופץ כעלון שבת) עבור דעות המבקרות את רכבת הפרוגרס הדוהרת אל עבר הבלתי נודע. לעיתון 'בשבע' יש פנים ושמות, ולא אוכל לציין את כולם. אך אי אפשר שלא להזכיר את הרוח החיה שמאחורי העשייה העיתונאית של העיתון מאז היווסדו – עורכו הראשי עמנואל שילה. העיתון ויוזמות נוספות הקשורות לקבוצת 'בשבע' הם במידה מכרעת מעשה ידיו.

אאחל ל'בשבע', לעורכיו ולכתבים המסורים שלו הצלחה רבה ושבעזרת ה' עוד הרבה לפני גיליון האלפיים – אולי כבר בחגיגות חצי היובל שלו – נוכל לציין בסיפוק שהעיתון תרם תרומה משמעותית להחזרת הנוף התקשורתי הישראלי לשפיות המיוחלת.

***