עורכים, במיוחד של עיתונים, יודעים שרוב הקוראים מסתפקים בקריאה של הכותרת הראשית וכותרות המשנה של מאמרים. הכותרות, שלעתים לא משקפות את תוכן המאמר, נועדו בין היתר להטות את הקורא לקו הפוליטי של העיתון. והכלי הפשוט הזה מצליח "להנדס את התודעה" פעם אחר פעם, גם של קוראים שמודעים לעניין הזה.
דוגמה בוטה במיוחד למניפולציה העיתונאית המוכרת הזאת אפשר למצוא במאמר שעוסק בספרו החדש של ג'פרי הֶרְף, Israel's Moment, שעוסק ביחסה, של ארה"ב בעיקר, להקמתה של מדינת ישראל. המאמר הזה פורסם תחת הכותרת, הארוכה, "'ישות תיאולוגית וגזענית': מסמכים מסווגים מגלים עד כמה התנגדו בוושינגטון להקמת ישראל". ומה מבינים מהכותרת הזאת, שוושינגטון, כלומר אמריקה, התנגדה להקמתה של מדינת ישראל מהסיבה שמדובר ב"ישות תיאולוגית וגזענית".
כותרות המשנה רק מחזקות את הרושם הזה. הראשונה מהן מציינת ש"ישראל תהיה מדינת גזע המפלה אנשים על בסיס דת ומוצא". תחת הכותרת הזאת מופיע שמו של האיש שאמר את הדברים, לוֹי הנדרסון, שרובם המוחלט של הקוראים אינם יודעים עליו דבר וחצי דבר.
תחת כותרת המשנה הזאת מופיע גם ציטוט מודגש, שאומר ש"במרץ 1948 היה זה רוברט לווט, סגן מזכיר המדינה באותה תקופה, שאמר כי 'הכרה במדינה היהודית משולה לקניית חתול בשק', ובמכתב תגובה הסביר כי 'העדויות מפלסטין מצביעות על כך שהנשק באזור מנוצל על ידי שני הצדדים על מנת להגביר את הטרור, את מעשי הרצח והטלת האימה'". בשפה של היום, "מנוצל על ידי שני הצדדים ... להגביר את הטרור" זה, "אלימות משני הצדדים" שעליה דיבר מפכ"ל המשטרה במהלך פרעות תשפ"א.
רוב הקוראים לא יודעים מי זה הרוברט לוֹוֶט הזה, ולמה אמר את מה שאמר. הקורא גם לא יודע, איך יֵדַע?, ש"פלסטין" שבמאמר, זה תרגום מסולף של המילה "פלשתינה", שהייתה אז חלק מהאימפריה הבריטית.
כותרת המשנה הבאה, ציטוט מדבריו של וויליאם אדי, מודיעה לקורא שישראל "זו ישות תיאוקרטית שמייצגת חזרה לתקופות חשוכות". אותו אדי, שגם עליו הקורא לא יודע כלום, עזב בשנת 1947 את מחלקת המדינה לטובת ניהול חברת הנפט הערבית-אמריקאית 'עראמקו' (ולא אראמקו).
וכותרת המשנה הבאה, "התפתחות פרו־ציונית תסכן את האינטרסים של ארה"ב", שגם ממנה אפשר לחוש את כיוון הרוח.
ורק בסוף המאמר מובאים לשם איזה איזון מסוים דבריו של הרף עצמו, שאומר לכותב המאמר, צח יוקד, ש"אחד הדברים המדהימים מבחינתי היה לגלות עד כמה שואת העם היהודי לא השפיעה כלל על הממשל האמריקאי ... במקום לגלות הבנה להגירת היהודים לישראל, הם חיברו עוד ועוד דוחות חשדניים בנוגע לזיקה שבין הממשל הקומוניסטי לפליטים היהודים".
אבל אפילו הציטוט הזה מגלה טפח ומכסה טפחיים - תמיכתן של ארה"ב, צרפת ובריטניה במנהיגותו של אמין אל חוסייני האנטישמי. הרף מקדיש לנושא המושתק הזה מקום נרחב, ובצדק.
המאמר הזה, הקורא ודאי הבין, הופיע בעיתון 'הארץ', ב-9.6.22. הכותרת הראשית וכותרות המשנה אומרות את מה ש'הארץ' לכאורה חושב, שישראל היא "ישות תיאולוגית וגזענית".
וזה למרות שהדגש בספרו של הרף הוא על העובדה שהתמיכה בארה"ב וצרפת להקמתה של מדינת ישראל בתקופה שבה עוסק הספר, 1947-9, באה מחוגי השמאל, ושהתפיסה של ישראל כישות גזענית הייתה של אנשים שהיו נגועים באנטישמיות מובלעת, שנאה לקומוניזם וחיבה לנפט הערבי.
אלה היו שלושת האדנים שעליהם הייתה מבוססת המדיניות של אנשים כמו וויליאם אדי ולוי הנדרסון, שייצגו את הדעה הרווחת במחלקת המדינה, הצבא וסוכנויות הביון, שהייתה מנוגדת לדעתו של טרומן, הנשיא הדמוקרטי, ולדעתם של רוב אזרחי ארצות הברית.
בספר עצמו כותב הרף ש"שיש חשיבות היסטורית ועניין מיוחד בעמדה של אדי והנדרסון, ש(מצד אחד) יצרו את הקשר בין ציונות לגזענות, (ומצד שני) סירבו להתייחס לגזענות ואנטישמיות בחברות הערביות", במיוחד כפי שזו באה לידי ביטוי בשיתוף הפעולה של אמין אל חוסייני עם הנאצים, והמסמך שהגיש ג'מאל חוסייני לאו"ם ב-29 בספטמבר 1947, שבו נאמר בין היתר, ש"העולם הערבי הוא גזע הומוגני", ולכן אין מקום לישות נוספת, שאינה חלק מאותו גזע הומוגני, וצריך להוסיף, שבכלל לא קיים.
הרף שב ומדגיש לאורך כל הספר שהיה זה השמאל בארה"ב, צרפת ומזרח אירופה, שתמך בהקמתה של מדינה יהודית. והוא אומר את זה כבר בעמוד הראשון של הספר, כדי שההבחנה הזאת תלווה את הקורא במהלך הקריאה.
"הליבה של הלהט הציוני בארה"ב ובאירופה", נאמר כבר בעמוד הראשון, "הייתה באופן חד משמעי אמריקאים ליברלים ושמאל-ליברלים, סוציאליסטים צרפתים, ובין 1947 ל-1949, קומוניסטים מצרפת והגוש הסובייטי, במיוחד צ'כוסלובקיה". הרף לא שוכח לציין שתמיכה בציונות הגיעה גם מחוגי השמרנים, אבל עיקרה הגיע מחוגי השמאל.
אבל הקורא לא ימצא במאמר של צח יוקד את המילה "שמאל", ובוודאי שלא משהו כמו "שמאל פרו-ציוני". כמו הקוסם דוויד קופרפילד, גם צח יוקד הצליח להעלים מקוראיו את הפיל שבחדר. הסיבה לכך ברורה. השמאל של היום מזדהה עם העמדות של האנטי-ציונים ספק-אנטישמים של אז, ולך תסביר היום איך אפשר להיות גם שמאל וגם ספק-אנטישמי.